הרגו את הכפר שלי

מרק שאגל, אליקס בלר, רומן וישניאק ופליקס נורדמן – ארבעה יהודים שונים, אמנים, שהותירו חותם אמנותי בקהילה הבינלאומית, ובין השאר עסקו בתיעוד חי רווי געגוע בציור וצילום של חיי היהודים בשטעטל בטרם בא הכורת •הציורים והתמונות הפכו לגל עד למה שהיה ואיננו עוד

גטו לובלין צילום רומן וישניאק
גטו לובלין צילום רומן וישניאק

תמונה אחר תמונה בציורי הצייר אליקס בלר מסירות את הלוט מעל הווי העיירה היהודית שנמוג בערפל. השטעטל התוסס נדם וחלף עם עשן הרכבות. היהודים של אותן עיירות כבר אינם אתנו היום, ורק בודדים שרדו את החורבן.

בגיל 59, עם יציאתו לגמלאות, החליט אליקס בלר – יהודי יליד פולין שחי בצרפת – לתאר במכחול על בד את דמות העיירה היהודית כפי שנשארה צרובה בזיכרונו. את היהודים הפשוטים העמלים, את האירועים החגיגיים בהם כל העיירה היהודית לבשה חג, את הילדים התמימים שלא חלמו על ימים שחורים שיבואו, את אנשי העמל כמו מאירקה בעל העגלה, אברום החלבן, שרוליק הסנדלר, יענקל החייט, מוטי משחיז הסכינים, שלום המפרזל ומוישל'ה חוטב העצים…

בלר נולד בתחילת המאה ועשרים בעיירה גרודז'יס בדרום מזרח פולין, בטרם הגיע הכורת, למד בחיידר ובגיל 12 – נדד לקרובי משפחתו באנטוורפן שבבלגיה ומשם לצרפת. תחום עיסוקו לא היה דווקא באומנות הציור. את תחילת דרכו עשה דווקא כמלטש יהלומים באנטוורפן, לאחר כמה שנים הגיעה תקופת "השפל הגדול" ואליקס נאלץ לעבוד עבודות פיזיות לא פשוטות בבית חרושת לזכוכית, במפעל פלדה ובמכרה פחם.

מאוחר יותר, עוד בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עבר לדור בצרפת ואף הספיק להתנדב כחייל לבריגדות הבינלאומיות ולהילחם בספרד, שם פרצה מלחמת אזרחים. אליקס נפצע במלחמה, אך למרות זאת, גם במלחמת העולם השנייה התנדב להילחם, הפעם נגד הגרמנים הנאצים – ושוב נפצע קשה. על אומץ ליבו בקרב קיבל אותות הצטיינות. ובכך לא הסתיימו תלאותיו – מאוחר יותר פלשו הגרמנים לצרפת והוא ברח לשוויץ, אך דווקא שם נתפס ונכלא במחנה עבודה. רק בסוף המלחמה השתחרר ממחנה העבודה – חזר לצרפת ושיקם את עסק הפרוות שלו, אותו פתח עוד בטרם המלחמות, עד יציאתו לפנסיה. בלר היה פעיל בחיים היהודים ואף שימש תקופה כ"נשיא איגוד המתנדבים והלוחמים היהודים."

ציוריו של בלר מכונים "האומנות הנאיבית". למרות שאליקס לא למד מעולם במקום לימודים כלשהוא לציור ואומנות, ציוריו התפרסמו וזכו להכרה בינלאומית, בשל כשרונו הטבעי הבולט ובשל ערכו האונתולוגי – השוואה בין אומנות ומנהגים של חברות שונות. הייחודיות של ציוריו של אליקס בלר, הן בשל האומנות הנאיבית המשתפת בהן, והן בשל ההנצחה לשטעטל היהודי שהיה ואיננו עוד. ציוריו הוצגו בתערוכות רבות באירופה ואף במוזיאון "יד ושם" בירושלים. בין השאר הוציא לאור שני ספרים "הם הרגו את הכפר שלי" ו"החיים בעיירה".

שאגאל – יצירות ששוות מיליונים

מארק שאגאל, הלא הוא מוישה סגל, נולד ברוסיה למשפחה חסידית, בן בכור מתוך תשעה אחים ואחיות, בסוף המאה ה-19. מארק חי בעיקר ברוסיה וצרפת והתפרסם כאמן סוריאליסטי נודע. בתחילת דרכו מינו אותו הקומוניסטים לקומיסר לענייני אומנות במחוז ויטבסק, והוא הקים שם בית ספר לאומנות. לאחר מכן עבר למוסקבה ועבד שם בעיצוב בעצוב תפאורה לתיאטרון יהודי ובנוסף לימד בבית יתומים יהודי, ולאחר מכן נדד בין כמה מדינות.

בתקופת שהותו בגרמניה היו שהכירו ביצירותיו כתגלית גדולה, למרות שהעיתונות שלחה בו חיצי ביקורת. מבקר מפורסם אמר עליו כי הוא "האמן הצעיר המשמעותי ביותר שקיים כעת". מומחי אומנות גרמנים הכירו בו וראו בו "אבי האקספרסיוניזם" – זרם חדש באומנות שהחל במאה העשרים, ומעמיד במוקד היצירה את היוצר ואת ראייתו הפנימית. זרם זה פרח בעיקר במדינות דוברות גרמנית – גרמניה, אוסטריה, שוויץ, ואף בחלק מצ'כיה. יצירות אומנות השייכות לזרם זה, מתבטאות בקווים עזים, זועקים וגסים הבאים לתאר התפרצות רגשות בדרך כלל שליליים: כאב, חרדה, ייאוש, תחושת שקיעה. רגשות שאפיינו את "מפנה המאה העשרים" או "קץ המאה" תקופת טרום מלחמת העולם הראשונה – לאחר תקופה משגשגת ופורייה. לאורך כל תולדות האומנות, ציירים ביטאו גם רגשות שלילים ביצירותיהם אך תמיד היה זה ביחס משני לאובייקט הציור. בזרם האקספרסיוניזם מושלך עולמו הפנימי של האמן על הנושא המצויר.

בשנת 1922, כאשר מארק החליט לעזוב את רוסיה באופן סופי, עבר בדרכו דרך גרמניה בתקווה לראות רווחים מהמוניטין שיצא לו. כל יצירותיו שהוצגו בגלריה אומנם נמכרו, אך לרוע המזל האינפלציה ששררה באותם ימים בגרמניה הפכה את ערמת השטרות לחסרות תועלת. מרק פתח בהליכים להחזרת יצירותיו ואכן כמה יצירות שבו אליו. באותם ימים הרגיש מרק בודד ונבגד, הוא התיידד עם אמנים יהודים ולמד כמה טכניקות גרפיות חדשות שהעניקו ממד חדש ליצירותיו. בנוסף יצר תערוכת תמונות בשם "חיי" – סדרה של 20 תחריטים שהציגה את נופי עיירת מולדתו.

תערוכות ציורים שלו הוצגו במקומות רבים ונמכרו יותר מ200 מיצירותיו בגרמניה בלבד. אך לאחר עליית הנאצים לשלטון – פסלו הנאצים את יצירותיו והכלילו אותן בתערוכה של "אומנות מנוונת" – תערוכה המציגה את האומנות שלדעת הנאצים מושחתת ומנוונת מהאומנות המודרנית ה'נאורה'. יצירתו תוארה כאומנות בולשביקית והתנוססה לראווה בחלונות ראווה כדוגמא של "מוצרים מבישים." באירוע נוסף הושלכה תמונה של הצייר על הרצפה ונרמסה תחת רגליו של ההמון הזועם. מנגד נשבע מרק כי כף רגלו לא תדרוך לעולם בגרמניה. בתקופה זו מכרו הגרמנים רבים מהיצירות לשוויץ בתקווה להימלט מאחזקה של אומנות מנוונת…

בשל השפעת האווירה הקשה יצירותיו הפכו להיות קודרות ומרוכזות בגורל היהודים, עיירות ובתי כנסת עולים באש, וזאת עוד בטרם בצעו הנאצים את זממם ביהודי אירופה – כעין צופה לבאות. מרק הצליח לברוח מצרפת לארצות הברית וכך ניצל מטלפי החיה הנאצית. עד היום נחשב מרק שאגל לצייר היהודי הגדול בכל הזמנים. מרק הושפע ביצירתו מהזרם ה'קוביסטי' – זרם באמנות שאינו צופה באובייקט מנקודת מבט אחת, אלא מפרק את האובייקט לגורמים ומציג גורמים אלה, מנקודות מבט שונות ומעניינות ובאופן סימולטני.

בציוריו הרבה לגעת בעולם של ספק דמיון ספק חלום. בישראל מכירים אותו בעיקר בזכות חלונות בית הכנסת בבית החולים הדסה עין כרם עליהם צייר מוטיבים של שנים עשר השבטים. בנוסף עיצב עבור משכן הכנסת שטחי קיר ייחודים עם מוטיבים יהודים המופיעים בטרקלין שאגאל, בו מתקיימים אירועים ממלכתיים וקבלת פנים. ערכם של הגובלנים מוערך היום ב24 מיליון שקלים.

סגנונו של מרק הוא יצירה מתוך העולם הפנימי שלו, עולם שקשה לעיתים לרדת לסוף דעתו. הדימויים מובעים בצורה לא רציונאלית כמתוך חלום. ביצירה הכול אפשרי: בתים ואנשים עומדים על הראש, עבר והווה מוצגים בו זמנית, מציאות והזיה משמשים בערבוביה, זיכרונות ילדות במודע ובתת מודע גם יחד.

אחת מיצירותיו המובהקות הן "אני והכפר" ציור נוסטלגי משנת 1911 המתאר את זיכרונותיו של מרק מהעירייה היהודית שהיו באותה תקופה, עניות וסבלו מפוגרומים חוזרים ונשנים. הציור תואר בתקופת שהותו של מרק בפריז. היצירה בוצעה בשמן על בד, אך לצערנו מרק שהיה רחוק מתורה ומצוות שילב בה גם מוטיבים נוצרים.

יצירה נוספת שלו הינה דיוקן עצמי עם שבע אצבעות משנת 1912. ציור שמן בו מרק מתאר את עצמו בתקופת ביניים ובתקופה החשובה בחייו בין המעבר מהעיירה ברוסיה, להשתקעות כאמן מוביל במרכז לאומנות בפריז. בציור מתואר דמותו של מרק וברקע שתי ערים, שתי תרבויות שונות הרחוקות אחת מן השנייה והן מרכז חייו כאדם וכאומן. מרק מתאר את עצמו כאמן מודרני ומתוחכם, לבוש חליפה, הופעה נאה ומטופחת, עניבת פרפר מוגזמת ופרח בדש החליפה. כלפי העולם כולו – מרק הוא איש נאור בקיא באומנות המערבית, איש העולם הגדול. מעל ראשו ולצדו מופיעות שתי מילים באותיות עבריות בשפת האידיש "ראסיע (רוסיה) ופאריס." שתי ערים כשני קטבים קיצוניים שהפכו לאחד. ליד פריס מופיע מגדל אייפל וליד רוסיה בתים כפריים רוסיים אופייניים. ביצירה יש למרק שבע אצבעות אולי בשל הסמל של מספר שבע ביהדות? או בשל רצונו להדגיש את המוטיב הדמיוני ביצירה?

עולם שנעלם ב16,000 תמונות

אלבום התמונות של רומן וישניאק – צלם יהודי יליד רוסיה – נושא את השם "עולם שנעלם". צילומיו שהקנו לו פרסום עולמי, נושאים אופי של חיי קהילה ומשפחה הומים. תמונות שחור לבן, משחקי אור וצל, ריח ישן נושן עולה מן התצלומים הללו. 16,000 תמונות הצליח להנציח במצלמתו. לעיתים צילם במסתור ללא ידיעתם של המצולמים, רגעים ומקומות בחיי הקהילות היהודיות רגע לפני שנספו בשואה. לא היה זה קל להבריח את הגבול אך רומן ראה בעבודתו תחושת שליחות.

רומן נולד בסוף המאה ה-19 כבן למשפחת סוחרים ידועה. אביו היה יצרן של מטריות ואמו בת למשפחה של יהלומן עשיר. למשפחה הייתה פריווילגיה יוצאת דופן מאת הצאר, וניתנה להם הזכות לגור במוסקבה. בעקבות התגברות האנטישמיות ברוסיה עזבה המשפחה לגרמניה, שם נשא אישה. בשנות השלושים של המאה העשרים, עוד בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה, החליט רומן שהיה למעשה דוקטור לזואולוגיה ומרצה לביולוגיה, לעשות שינוי בחייו.

רומן גילה עניין רב בהיסטוריה של בני עמו, והחליט כי זאת העת לתעד במצלמתו את חיי הפשטות והעוני של היהודים בכפרים ההרריים ובגטאות בפולין, רומניה, ברית המועצות, ליטא וצ'כסלובקיה. את מסעו הראשון מימנה קרן צדקה יהודית JDC , קרן שאף הצליחה לסייע לרבע מיליון יהודים לעזוב את גרמניה הנאצית. אולם גם לאחר שהקרן הפסיקה לשלם עבור העבודה, המשיך רומן לצלם. רומן ידע כי מטרתו המוצהרת של היטלר הינה להשמיד את היהודים. להצילם לא יכול היה, באמצעות הצילום והתיעוד ניסה רומן לפחות להציל את זכרם.

לא בקלות עשה רומן את המסע, באותה תקופה נאסר על היהודים לצלם או אפילו להחזיק במצלמה ולכן נאלץ להסוות את עבודתו בסיפור כיסוי של סוחר בדים, ובעת צרה נסמך על יהודים מקומיים או שוחד שנתן למי שעצר אותו בדרכו. כמה פעמים נתפס רומן עם מצלמה ונעצר בחשד לריגול, אך מאומה לא עמד בדרכו. לעיתים צעד עם כל הציוד של המצלמות והחצובות על גבו – במשך קילומטרים רבים על מנת להגיע לכפרים נידחים. לעיתים ניצב בפניו קושי אפילו ברכישת סרט צילום, וזאת בעקבות מוצאו היהודי. את פיתוח התמונות ביצע פעמים רבות בברלין או לעיתים בטבע בלילות ללא ירח.

לבסוף לאחר תקופה של כארבע שנים, הייתה בידו כמות מכובדת של לא פחות מ16,000 תמונות: "זקן העיירה" כאשר בשנת 1938 – עדיין ניתן למצוא בביתו עץ ונרות לחמם ולהאיר, בחור חסידי ממקהלת בית הכנסת עטור בטלית, התוועדות בבית הכנסת, תינוקות של בית רבן בחיידר לומדים אלף בית מספרים בלים משימוש כששלושה תלמידים רכונים על ספר אחד, יהודי עובר ליד חנות ורואה את יורשו הלא יהודי מחדש אותה.

בלובלין תיאר רומן את הרובע היהודי כעיר רפאים: בתים ישנים, חומות עשויות גזעי עצים ורחובות מעוותים. גלגלי העגלה הרותמים לסוסים רעדו על המדרכה, ודמויות מעוקלות שהופיעו בזויות הרחובות היו נדמות כרוחות רפאים. בכל פעם שהלכתי בדרך הזאת, כותב רומן, השמיים היו אפורים ורעלה אפלה כסתה את הבניינים. הבית שבמרכז התמונה הוא ביתו של החוזה מלובלין – הבית נהרס על ידי הנאצים.

אחת התמונות עוררה סערה. היה זה בעקבות גירושם של עשרת אלפים יהודים פולנים שחיו על אדמת גרמניה, הם התעוררו נתנו להם עשר דקות להתלבש, לאסוף את החפצים ולארוז, ואז העלו אותם ברכבת לעבר פולין. עשרה קילומטר לפני פולין הורידו הרכבות את המטען האנושי, והיהודים האומללים נאלצו ללכת רגלית אל עבר פולין. היה זה מסע מפרך, בפרט עבור הקשישים והחלשים. היהודים קובצו על גבול פולין, בצריפים שלא הגנו עליהם מפני החורף הקר, ולא הורשו להיכנס לפולין. 68 יהודים חלו ומתו כתוצאה מדלקת ריאות. הנציגה האמריקאית של האו"ם ביקשה שמשהו יעשה לטובתם, אך פולין בתגובה לא עשתה מאומה.

לנוכח אזלת היד הרגיש רומן שיש צורך בהוכחה מצולמת מחיי הפליטים היהודים, לא היה לו קשה להיכנס, הוא פשוט הצטרף לקבוצה של יהודים חדשים. לצאת היה יותר מסובך אך הייתה לרומן משימה לבצע, ולאחר שני ניסיונות כושלים הצליח רומן לברוח לפני עלות השחר, תוך כדי קריאת שמע ישראל ותפילת הגומל. כשהגיעו תצלומיו לג'נבה, צעק הנציג הפולני – מי צילם את התמונות האלה? "אני מצטער", כותב רומן, "שלא הייתי נוכח במקום כדי להגיד לו שזה אני."

גם נדודיו בתקופת המלחמה היו גדושי תלאות, מגרמניה עבר עם משפחתו לשוודיה, לאחר מכן עבר לצרפת שם התאחד עם הוריו בעיר ניס. בסוף 1940 ביקר בפריז, שם נעצר והועבר למחנה גירוש על יד משטר וישי, היות והיה בעל אזרחות לטבית – כאשר לטביה למעשה נכבשה על ידי ברית המועצות וכך הפך לאדם חסר נתינות. רק לאחר מאמץ מצד אשתו שוחרר והצליח לעבור עם משפחתו לארצות הברית. בארצות הברית היה תחילה מחוסר עבודה, היות ולא ידע אנגלית היה זה עבורו לרועץ. אך למרות הכול המשיך בצילומיו, והצליח אפילו להיכנס לביתו של המדען אלברט אינשטיין בתירוץ שהביא דרישת שלום מחברים משותפים באירופה, ואז צילם את המדען השקוע בעבודתו כשזה האחרון כלל אינו מבחין בצלם.

מתוך 16,000 התמונות שצילם לא כולן הגיעו עמו לארצות הברית, חלקן הגיעו יחד עם משפחתו וחלק הוברחו עם חברו הטוב דרך קובה. מהרגע שהגיע לארצות הברית ניסה רומן להעלות את המצוקה של יהודי אירופה ולקבל תמיכה. כאשר הציג את צילומיו בתערוכה בשנת 1943 באוניברסיטת קולומביה – כתב רומן לאשתו של נשיא ארצות הברית באותה עת אלינור רוזוולט – והזמין אותה לתערוכה. הזמנתו לא נענתה. רומן אף שלח מספר תצלומים לנשיא ארצות הברית. לאחר תקופה קצרה הפסיק לחלוטין לצלם בני אדם, ועבר לצילום מדעי – בתחום זה רכש תהילה בינלאומית.

האם אחת מהסיבות לכך היא עומק חווית התיעוד השטעטל היהודי, שלאחריו כל צילומי האדם חסרי תכלית? האם המבט שפגש בקרב יהודים בני עמו – המשיך לרדוף אחריו גם בצילומים האילמים של בעלי החיים אותם הנציח? השאלות הללו נותרו ללא מענה…

פליקס נוסבאום ו"מחול המוות"

אחד מציורי השואה הידועים הוא "הפליט" מ-1939. בציור נראה גבר יושב על כיסא, קובר את ראשו בידיו באופן שמעיד על ייאוש גמור. לידו מונחים מקל הליכה ושק של חפצים. החדר דומה לכלא ובמרכזו שולחן חשוף כשעליו גלובוס. מבעד לחלון עגול נראים בחוץ עצים חשופים, ומעל מעגל של להקת עורבים. הציור מבטא את תחושת האיום והייאוש של פליקס נוסבאום – הצייר, ערב מלחמת העולם השנייה כאשר פליקס מרגיש שנותר ללא נתיב מילוט. החדר השומם מסמל את חוסר האונים והמצב העגום שליהודי אין אף מקלט.

פליקס נוסבאום היה צייר יהודי יליד גרמניה אשר נרצח בשואה באושוויץ, רוב ציוריו אבדו בשואה, אך ציוריו ששרדו הותירו זכר. אביו של פליקס היה פטריוט גרמני אשר נלחם במלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן פתח עסק לפלדה ומתכת והמשפחה נהנתה משפע כלכלי. ציורו הראשון שזכה בפרסום היה "הכיכר הפנטסטית" שבה צייר סצנות ברלינאיות טיפוסיות שעוררו הד רב בעיר. בהמשך אף זכה למלגת לימוד במוסד יוקרתי באיטליה, אך עם עליית הנאצים לשלטון הופסקה המלגה. פליקס לא חזר לגרמניה אלא עבר לצרפת, שם ביקש אשרת כניסה לבלגיה. השהות בבלגיה לא הייתה פשוטה, השלטונות המקומיים לא ששו לקבל יהודים.

כאשר הנאצים פלשו לבלגיה, פליקס נתפס ונשלח למחנה הריכוז "סן ספיריאן" בצרפת. בתקופת שהותו במחנה המשיך לצייר בדחף יתר. בין ציוריו "בית הכנסת במחנה" תמונה עגמומית למדי של מספר גברים עטופים בטלית לבנה וצחורה בניגוד בולט לצלו של מבנה פח כעור הסמוך. לאחר תקופה של ארבעה חודשים הצליח פליקס לברוח חזרה לבריסל ושם המשיך לצייר את ציורי המחנה.

פליקס ואשתו מתחבאים בתקופה זאת בעליית גג של חברים, ובתקופה זו מצייר פליקס טבע דומם, וכן ציורים הנותנים ביטוי לבדידות הנפשית בה היה שרוי והחשש הנורא מפני הבאות. באותה תקופה צייר את דמות דיוקנו עם פספורט – בתמונה זו נראה פליקס כשטלאי צהוב מוצמד לבגדו ובתעודת הזהות שלו מצוין שהוא יהודי, למרות שבאותו שלב לא נשא עמו תעודת זהות. בציור זה פליקס מבטא הזדהות עם גורל בני עמו.

הציור האחרון מכונה "מחול המוות", כאילו ברור לפליקס שגורלו מתקרב. בתמונה נראה תוהו ובוהו של חפצים כאשר בין ההריסות, תזמורת של שלדים מנגנת בכלי נשיפה. דמות אחת (הנראית דומה לפליקס) יושבת במרכז המעגל כאשר עיניה מושפלות.

חודש לפני שחרור בלגיה הוסגר פליקס ואשתו לידי הנאצים בעקבות הלשנה והוא נשלח לאושוויץ ברכבת האחרונה שיצאה לדרכה.

לפני ארבעים שנה נמצאו קרוב למאה יצירות של פליקס והתפרסמו בציבור. רוב הציורים היו אצל רופא שיניים בבריסל שאחסן אותם לאחר שנשלחו אליו על ידי אביו של פליקס. חלק מן הציורים נפגמו היות ואוכסנו בתנאים לקויים והעלו עובש. בהמשך התגלו קבוצות נוספות של ציורים באירופה ובאמריקה. בעיר הולדתו בגרמניה הוקם מוזיאון המוקדש לצייר. המבנה הוקם על ידי האדריכל דניאל ליבסקינד וכונה "המוזאון ללא מוצא" – מדובר במבנה מודרני שיוצרים הקף של משולש סגור ובכך מסמל המבנה את התסכול וחוסר התקווה של הצייר.

השארת תגובה