להדליק את ההיסטוריה – שיחזור החנוכיה מימי השואה

חנוכיה לי יש - תערוכת חנוכיות מוזיאון נחום גוטמן - רוסיה המאה 19. צילום אסף ורן ארדה
חנוכיה לי יש - תערוכת חנוכיות מוזיאון נחום גוטמן - רוסיה המאה 19. צילום אסף ורן ארדה
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

לפני מספר שבועות הגיעה ניצולת שואה אל הגלריה של מאיר הלר בירושלים, כשבידה תצלום עתיק של שתי אחיות קטנות המחזיקות בידיהן חנוכייה. התמונה הזו, כך מסתבר, טומנת בחובה היסטוריה מופלאה.

"הסתכלתי על התמונה", מספר מאיר, והתעניינתי: "מי צילם אותה?". ניצולת השואה לא הייתה זקוקה ליותר מכך. נראה היה כי היא ממתינה להזדמנות הראשונה בה תוכל לספר את הסיפור שעומד מאחורי החנוכייה.

"זה קרה ב-1943, במלחמת העולם השנייה, בכפר קטן בבלגיה", החלה לספר כשההתרגשות ניכרת היטב בקולה. "הייתי אז ילדה קטנה, כבת תשע, וחייתי כבת אצל משפחה נוצרית שהואילה להחביא אותי אצלה.

"למשפחה הנוצרית היו שתי בנות, בערך בנות גילי, ובני המשפחה הצליחו לשכנע את כל הכפר שאני אחיינית שלהם, ושהגעתי מכפר סמוך להתגורר אצלם לאחר שההורים שלי נהרגו באחת ההפגזות. למזלי, צבעי השיער והעיניים שלי התאימו לצבעי המשפחה, כך שכולם 'קנו' את הסיפור.

"למדתי בבית הספר הנוצרי, אצל הנזירות, אולם אף אחת מהן לא ידעה את סודי הגדול. רק הנזירה הראשית ידעה שאני יהודייה.

"הייתי ילדה קטנה, אבל הצלחתי לעקוב אחרי לוח השנה העברי, וכשהגיע ערב חנוכה – ידעתי שהלילה היינו צריכים לשבת בבית החם ולהדליק נר חנוכה. זה לא יקרה, לא הלילה וגם לא מחר, לא בבית שלנו ולא בעוד אלפי בתים אחרים שהוחרבו עד היסוד…

"ולפתע פתאום הגיעה אחת הילדות, והודיעה כי הנזירה הראשית קוראת לי למשרדה. ירדתי אל המשרד ומה מאוד נדהמתי כאשר הנזירה פתחה את הדלת, שלפה חבילה קטנה מן הארון, פתחה את קישוריה והוציאה מתוכה חנוכייה קטנה עשויה זהב.

"מול עיני הפעורות הניחה הנזירה את החנוכייה על השולחן והזמינה אותי להדליק נר ראשון של חנוכה. 'מהרי והדליקי נר, לכבוד החנוכה ולזכר התלמידות שלי', אמרה הנזירה ודמעות נקוו בזוויות עיניה. כשראתה שאני המומה, פתחה וסיפרה שהילדות היהודיות שלמדו אצלה הן שהעניקו לה את החנוכייה. היא סיפרה שהיא צילמה אותן עם החנוכייה, והדמעות המשיכו לזלוג מעיניה.

"הנזירה סיפרה, שיום אחד הגיעו הגרמנים ולקחו את המשפחה וגם את הילדות, בנות המשפחה. 'הלב שלי אומר לי שהן אינן בין החיים יותר', אמרה והוסיפה: 'כמה אהבתי אותן! תבואי בחנוכה, ותדליקי במשרד שלי נר בכל יום, אני לא יכולה לתת לך את החנוכייה, זה עלול לסכן אותך'…

"הייתי ילדה קטנה", מספרת ניצולת השואה, "אבל כבר אז הבנתי כי לנגד עיני מתרחש הבלתי ייאמן. כמובן, התרגשתי עד מאוד ובכיתי. הדלקתי את החנוכייה מדי יום במשרדה של הנזירה הראשית, עד היום האחרון של חנוכה.

"הקדוש ברוך הוא עזר לי ושרדתי את כל המלחמה הנוראה, אולם עד היום מנקרת בי סקרנות עזה בנוגע לזהותן של אותן בנות שצולמו על ידי הנזירה הראשית כשהחנוכייה בידיהן. איני יודעת את שמותיהן ואיני יודעת מה עלה בגורלן, וכשראיתי את יצירת האומנות שיצאה מהגלריה שלך, עלה במוחי רעיון מבריק.

"אני רוצה שתשחזר לי את החנוכייה, ואולי מישהי תזהה אותה וכך אגיע אל אותן בנות שצולמו עימה. אם לא, נדליק בה את נרות החנוכה ונכוון לעילוי נשמת הבנות".

"אותה ניצולת שואה", מסכם מאיר הלר, "השאירה אצלי פיסת חיים, פיסת חיים שהיא מקווה שאצליח בעזרת צוות האמנים שעובדים אתי להחזירה לחיים"…

***

יש אנשים שאפשר לכתוב עליהם פעם אחת, כי הסיפור שלהם מובנה באופן ברור וסדור; יש נקודת התחלה, יש אמצע ויש גם סוף.

אבל יש אנשים שתחום עיסוקם מייצר סיפורים ללא הרף. ראיינת אותם לפני שנה וחשבת שהסיפור נגמר, אבל אחרי שנה אתה מגלה שבסך הכל אתה עצרת בנקודה מסוימת, אבל אצלו הסכר נפרץ, והסיפור השתנה מאז וקיבל צבע ותבנית שונה, בדיוק כמו הצבעים והתבניות שמקשטות את הגלריה שלו…

כי מאיר הוא אומן, ולא סתם אומן, אלא אומן יהודי צעיר.

"אומנות מהי?" שואל מאיר את עצמו את השאלה, שהתשובה עליה נמצאת כאן בגלריה, בין חריטות ותמונות מרהיבות עין ממש. התשובה לכך, כביכול, פשוטה. אומנות היא ביטויו של הרגש דרך המוזיקה, דרך הציור.

"כאנשים חרדים שלומדים גמרא לעומק, אנחנו מכירים את המושג של לקחת דברים רגשיים, דברים עם עומק, ולהוציאם לפועל בעזרת כלים מסוימים. זהו חלק מלימוד ההלכה והעיון. היכולת להעמיק לפרטים קטנים ולמצוא בהם את המשמעות. אישית אני לא מוזיקאי, וגם הידיים שלי נוטות יותר לשמאל", מסביר מאיר בכובד ראש, "לכן חיפשתי את הדרך לבוא לידי ביטוי, להעביר לאנשים דברים שאני חש, להעביר לאדם שנמצא מולי את תחושת האמונה שלי, הייחודית לי מצד אחד, ושייכת לכלל העולם הגלובלי מצד שני.

"רצה הבורא יתברך ולא חוננתי בידיים של צייר או באוזן מוזיקלית שיכולה לזהות ולייצר מוזיקה, אז מה שנשאר לי לעשות הוא להשתמש בכשרונם של אנשים ובכלים אחרים כדי להוציא לפועל דברים שאני רוצה להעביר.

"התמונה היא כלי מצוין", הוא מסביר, "כשאדם תולה תמונה, הוא בעצם מעצב את תבנית נוף הולדתו.

"אמא שלי שמה על המדף בסלון מתנה שהיא קיבלה, כלי מחרס שעליו רשום 'חכמת נשים בנתה ביתה', זהו כלי נוף שליווה אותי בתור ילד", מסביר מאיר, "מבלי שתשים לב, זהו מסר שאותו אני מקבל במקום בו גדלתי. זה דבר מדהים".

אז נכון שיש את הקישוטים הבנאליים של אשת חיל, כיתוב של ברכת הבית… זה משותף לכולם. אבל מאיר חיפש למצוא דרך כיצד אפשר לקחת דברים בנאליים ולהפוך אותם למסר שאבא רוצה שהבן יגדל עליו, וכך הוא התוודע אל עולם האומנות; עולם רחב, עשיר ומגוון.

"שילבתי בגלריה שלי את אומנות החריטה, אומנות עתיקה שבעבר הייתה מקצוע של ממש. השתמשו בה לרוב באומנות היהודית של פעם. בטכנולוגיה של היום משלבים חריטה על נחושת".

מאיר מרגיש כי הוא הצליח לתעש בעזרת הטכנולוגיה אומנות שהייתה שמורה בעבר לעשירים בלבד. מאיר חשב שהתחום אליו הוא נכנס מאגד בתוכו הכנת מזכרות, חריטת נחושת ובניית דגמים, הוא לא חלם לרגע כי העבודה שלו תסגור מעגלי חיים רבים.

"נכון שתמיד חלמתי לשלב אומנות ופרנסה", מרצינות פניו של מאיר, ועיניו נוצצות מהתרגשות כשהוא מביט על האומנות של פעם שנעשית נגישה כיום לכל דורש, "אבל חיפשתי תוכן יהודי וסיפוק של עשייה, ואני מרגיש שזכיתי בעזרת האומנות להחיות היסטוריה, לגעת בלבבות! זאת אומנות לשמה!"

***

חג החנוכה מתקרב ויחד עימו נדלקים נרות זיכרון לעבר, להווה, ואפילו לעתיד.

ובין תחריטי הנחושת לחנוכיות מעוצבות, מבין מאיר כי ניתנה לו הזכות להדליק קצת את ההיסטוריה באור אחר, אור של אומנות יהודית.

ובעוד צוות האמנים שלו עמלים על שחזור החנוכייה שמוצאה מאירופה, מגיעה אליו בקשה נוספת…

השארת תגובה