השוטרים נכנסו באמצע תפילה – הבחור נמלט

בסיביר
בסיביר
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

הקור היה עז, אוכל לא היה, ובכל זאת, בחורי הישיבה שהוגלו לסיביר לא ויתרו, שמרו מצוות והתפללו. ר' רפאל ולדשיין היה אז בחור צעיר שנקרע באחת מחיים של תורה, מהורים מגוננים, היישר למחנה עבודה בסיביר, ולמרות זאת הצליח לשרוד את הקור של סיביר ואת הרעב הנורא, והכל בזכות האמונה שעטפה אותו ואת בני החבורה שאתו.

היו שם גם הסופר ר' דוד זריצקי, הרב אורלנסקי והגאון רבי יעקב גלינסקי. הם השרו על כולם כוח ואמונה, וגם דבריו של ראש הישיבה שלו, מרן הרב אלחנן וסרמן הי"ד, החזיקו אותו ועודדו אותו בין ניסיון אחד למשנהו.

כולם בשכונה מכירים את הרבנית טייבע שטרן. ביתה פתוח עשרים וארבע שעות ביממה, הסירים שעל הגז מבעבעים והאוכל שבתוכם מיועד לכל רעב ונדכא.

"כל החסד כאן בבית, מקורו באבא שלי", היא מצהירה. האב, ר' רפאל ולדשיין, יושב בבית בתו הרבנית טייבע שטרן, בעוד היא טורחת על הסירים המיועדים לכל דכפין. והוא, בחיוך שובב שנוגד את גילו המתקדם, מלקט קרעי זכרונות לפסיפס מושלם.

"בסיביר, בניגוד למה שחושבים, לא היה שלג", הוא פותח, "כששומעים את המילה 'סיביר' רואים מיד בדמיון מקום מושלג. אבל אני, בחודשים בהם שהיתי שם, לא ראיתי ולו פתית שלג אחד.

"הקור הוא כבר סיפור אחר, ואם מדברים על קור, איך אפשר לשכוח את הרעב המחריד?!", הוא ממהר לאזן מיד את התמונה.

מול הסירים המבעבעים ושלל ריחות התבשילים קשה להבין מהו רעב של בחור צעיר שבמשך חודשים לא הכיר טעם אחר מלבד טעמו של לחם שחור, שרוף לפעמים, ומים. אבל כשר' רפאל מתחיל לדבר, עוברות פניו להבעה אחרת. הוא מתרכז בעצמו, ותוך דקות מרחפת בחדר נוכחותו של עולם אחר, עולמו של בחור שנאסר ושהה בכלא סיביר חצי שנה.

***

היה זה בראש השנה של שנת תש"א. בעיצומה של התפילה נכנסו לישיבת ברנוביץ' שוטרים וחיילים סובייטים, שאחזו בידיהם רשימה ארוכה של בחורים והחלו להקריא ממנה שמות. כולם שתקו. הם היו צעירים תמימים שלא ידעו כיצד עליהם לנהוג.

"הוא לא כאן", השיבו על כל שם שהוכרז. רפאל ולדשיין בן החמש עשרה שמע את שמו והבין שהוא צריך לברוח. הוא זז באיטיות צעד אחר צעד לכיוון היציאה, הצליח לצאת וברח לכיוון ביתו. אמו ואחיו הצעיר שהו בבית.

"אל תישאר פה, תנסה לברוח, החיילים מתקרבים גם לכאן", האיצה בו אמו. היא ידעה כי החיילים לא יעזבו את משפחתה מכיוון שבעלה למד בישיבה, וחשבה שאותה ואת האח הקטן לא ייקחו לסיביר, אולם חייו של בנה רפאל, הגדול יותר, נתונים בסכנה.

רפאל מיהר לשמוע בקול אמו. ואכן, דקות קצרות לאחר מכן ראה את החיילים מתקרבים לכיוון ביתם. הוא הצטרף לשני בחורים שנמלטו אף הם, ויחד הלכו במשך שש שעות רצופות עד שהצליחו להגיע לעיירה סוסיק, שם דאגו להם יהודים טובים.

אולם הוא לא נותר חופשי למשך זמן רב. לאחר השבת שבילה אצל משפחה טובת לב שם פניו לבית הכנסת. תוך דקות הקיפו שוטרים את בית הכנסת ועצרו את כולם שם. לרפאל לא הייתה תעודת זהות מכיוון שעוד לא מלאו לו שש עשרה שנה.

החקירה הצולבת נערכה כעבור דקות בתחנת המשטרה. "אתה ולדשיין? והיכן אביך ואחיך?", לאחר שראו שהוא באמת אינו יודע מאומה עזבוהו לנפשו ונעלוהו בתא מעצר.

"הייתי בחור צעיר מאד, ויהודים שדאגו לי העבירו לי מזון לתא המעצר", הוא מספר, "השוטר הרוסי לא מנע זאת מהם, ובליבי תהיתי מה עלה בגורל אמי ואחי. למחרת בבוקר, מוקף בעשרים שוטרים, הובילו אותי לרכבת", ר' רפאל ולדשיין צוחק כשהוא מספר זאת. "עד היום אני משועשע מכך שעשרים שוטרים שומרים על בחור חסר כל בן חמש עשרה".

כשהגיעו לתחנת הרכבת, שאל השוטר שעמד ליד הקרונות את המפקד: "מי זה?"

"הוא רוצה להיות רב!", השיב המפקד.

"רב?", שאל השוטר.

"נו, רב זה כמו כומר", הסביר המפקד.

"הלה לא העז להתווכח אתו, ועל אף שלא הבין מה פשעי – הכניס אותי לאחד הקרונות שחנו במקום. היו שם שלושים קרונות, ולאחד מהם הוכנסתי. בקרון שהו כעשרים גויים ליטאים פשיסטיים שהואשמו בעבירות שונות. כולם נדונו לעבודת פרך בסיביר", מספר ר' רפאל.

"הקרונות יצאו לדרך, ומהר מאד קשרתי קשרים טובים עם שאר יושבי הקרון שריחמו עלי, הצעיר מבין כולם. מדי יום חילקו לנו מנת לחם ונקניק בשרי, אך אני לא נגעתי בנקניק. חילקתי אותו בין הגויים בקרון, והם מצידם גמלו לי בצורה אחרת: כאשר חילקו לנו כוס מים חמים ליום, הם נתנו לי שתי כוסות. ובינתיים, במהלך הנסיעה המתישה, היה לי זמן להרהר בשינויים שחלו אצלי בזמן כה קצר".

***

אביו של ר' רפאל שימש כמשגיח בישיבת ברנוביץ' של מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד, וכולם כינוהו "שערשובר" על שם מוצאו מהעיירה שערשוב. הוא כיהן כמשגיח גם בישיבות קטנות נוספות שהוקמו על ידי תלמידיו של הסבא מנובהרדוק.

אמו של ר' רפאל הייתה נכדתו של הסבא מנובהרדוק, ואחיה ידוע כגאון הגדול רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל.

באותה עת, כאשר ישב בקרון, נזכר ר' רפאל בבר המצווה שלו.

"בגיל בר מצווה יצאתי לדרך ארוכה וקשה אך שווה, לישיבתו של רבי אלחנן וסרמן. נסעתי לוורשה, התקבלתי לישיבה ושקדתי על לימוד התורה. כשהגיעו ימי בין הזמנים לא היה לי כסף לנסיעה הביתה, אך אבי הפתיע אותי באחד הימים כשבא לבקר אותי. הוא לקח אותי לטיול למיר, שם התגוררו דודי, אחי אמי, מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ ואחיו.

"איש לא ידע אז שתהיה זאת פגישתם האחרונה", הוא מזכיר.

"לאחר מכן חזרתי לישיבה ואבא רצה לחזור לאמא ולישיבה שלו, אולם אז נכנסו הגרמנים לפולין וכל מעברי הגבול נסגרו. אבא נותר כלוא במיר הליטאית בלא אפשרות יציאה משם.

"גם בישיבה החלו העניינים לבעור. בראש השנה החלו הגרמנים להפציץ ממטוסים את ברנוביץ'. התפילות היו נרגשות ונאמרו בכוונה עצומה, בין פצצה לפצצה זעקנו לישועה. ביום השני של ראש השנה החליט רבי אלחנן לעזוב את העיר וללכת לכיוון מיר. משפחות רבות מברנוביץ' הצטרפו אלינו; הנשים והילדים היו בעגלות, ואילו הגברים והבחורים פסעו ברגל. בזכרוני עדיין מרחף מראהו של הגרב"ד פוברסקי כילד קטן הצועד יחד עם בני משפחתו.

"השמועות אמרו שפולין התחלקה בין גרמניה לרוסיה ומיר נפלה בחלק הרוסי. בהתייעצות דחופה הוחלט שהישיבות ישימו דרכן לעבר וילנה, מכיוון שוילנה עוברת לשלטון ליטאי. ואכן, ישיבות רבות, ביניהן ישיבות מיר, ברנוביץ' וקמניץ, מילאו את הרכבות.

"מהר מאד עברה וילנה לשלטון רוסי קומוניסטי. באותה תקופה של המעבר ניצלו ישיבות רבות את ההזדמנות כדי לקבל היתרי יציאה. אחת מפעולות ההצלה המפורסמות הייתה של תלמידי ישיבת מיר שניצלו בזכות השגריר היפני אשר הנפיק להם ויזות לשנחאי.

"בניסן הפסיקו הרוסים לתת אשרות יציאה. השערים ננעלו, ואנחנו בישיבה התאמצנו להמשיך ללמוד בשקידה. היינו אי של שפיות בתוך ים של שמועות על הנעשה בפולין ובסביבותיה.

"אולם אז החלו להיטפל אלינו. ראש הישיבה, רבי אלחנן, נאלץ לברוח מחשש שיעצרו אותו, ובנו הרב נפתלי ניהל את הישיבה. המעניין הוא, שרבי אלחנן וסרמן צפה את שיתרחש, ובמעין נבואה שיצאה מפיו שמעתי את הדברים הבאים: 'עת לעשות לה' הפרו תורתך, כאשר ה' רוצה להביא צרה על עם ישראל, הוא גורם שהישיבות ייסגרו וכך לא יוכלו ללמוד תורה, והתורה הרי מגינה על עם ישראל וכך מביא עלינו את הצרה, אני מפחד מהפירוש הזה אם הוא עלול להתבצע בדור שלנו'… כך אמר הרב אלחנן וסרמן.

"והוא צדק", מספר ר' רפאל, "כאשר בחורים רבים נשלחו לסיביר ושאלו אותו לדעתו על מצב היהודים תחת השלטון הרוסי, אמר רבי אלחנן כי הוא מפחד מפני הגרוע מכל. כוונתו הייתה לשואה האיומה שעדיין לא ידענו עליה מאומה, השואה שהתרחשה תחת השלטון הגרמני".

ואכן, עם כיבוש וילנה נלקח הגאון רבי אלחנן וסרמן על ידי הגרמנים ונהרג על קידוש ה' בתמוז תש"א. הי"ד.

"והנה אני מוצא את עצמי לבדי בקרון הרכבת, בין הגויים המגושמים", ממשיך ר' רפאל לטוות את חוט הרהוריו באותה נסיעה ארוכה, "שבועיים חלפו עלי, וביום האחרון לנסיעה נעצרה הרכבת בסיביר באמצע יער גדול. כל אותו יום לא בא דבר מאכל אל פי, בעוד לשאר הגויים יושבי הקרון היה בשר מעושן שהביאו אתם".

"מה יהיה אתך?", דחקו הערלים בבחור היהודי. "אני אחכה עד מחר", השיב להם כשהרעב מכרסם בו בכל פה.

"ומה יהיה מחר?", המשיכו לשאול, "מחר אראה כבר מה לעשות", דחה אותם.

"למחרת, בעשר בבוקר, נפתחו דלתות הקרון, ויושביו נצטוו לצאת ולעמוד בחוץ", מספר ר' רפאל. "הקור היה עז, ולפתע קלטתי בזווית עיני קבוצה של בחורי ישיבה ובראשה אדם מזוקן יורדת מאחד הקרונות במרחק מה. למרות השמירה ההדוקה ניצלתי את דקות המהומה המעטות והלכתי לעברם. הצלחתי להגיע אליהם וסיפרתי להם שמזה יממה שלימה לא בא דבר מאכל אל פי. היה להם לחם וסרדינים והם נתנו לי מיד מנה.

"מסתבר שאותו אדם מזוקן היה הרב אורלנסקי, שכיהן כראש ישיבה בברנאו. הבחורים שאתו היו תלמידי ישיבת קלעצק", מספר ר' רפאל.

"הרב אורלנסקי, אגב", הוא מוסיף, "היה היחיד שהצליח לשמור על זקנו במחנה סיביר".

הם הגיעו כולם למחנה עבודה בסיביר באזור קראסנויארסק. במקום שהו בני ישיבה רבים שהיוו כעשרים וחמישה אחוזים מיושבי המחנה, אולם שלא כאחרים שעסקו רק בהישרדות, היו בחורי הישיבה עסוקים בשמירה על קיום המצוות ועל קידוש ה'.

למרות הבדיקות הקפדניות הצליחו הבחורים להשאיר ברשותם מספר זוגות תפילין, מה שנתן להם כוח ומרץ בין עבודת פרך אחת לשנייה.

רפאל הצעיר לא נשלח לעבודה מפאת גילו הצעיר, ואת זאת הוא זוקף להצלתו. מכיוון שלא עבד, דאג רפאל לבחורים שנאלצו לעבוד. במשך היום לא נכנס לפיהם דבר מאכל, ורק בערב זכו במנת לחם עלובה ובמעט מים.

"הייתי מחמם עבור הבחורים את המים כדי שיוכלו לחמם בהם את גופם הדווי", הוא מספר, "אספתי קליפות תפוחי אדמה, הצלחתי להבעיר אש ובישלתי את הקליפות במים. קשה להסביר את הטעם שחשתי כאשר שתיתי את מרק הקליפות. הרגשתי שזכיתי בסעודת מלכים. כל חתיכת לחם מעופש נתגלתה כאוצר פז.

"את צום יום כיפור אני זוכר עד היום. כמובן, כולנו צמנו. את מרק האתמול החבאנו, ולאחר הצום, כשביקשנו ללגום ממנו, גילינו שהוא החמיץ. ובכל זאת שתינו ממנו.

"הרעב הציק לי קשות", משחזר ר' רפאל, "הבטן הייתה מכווצת ורק המילה 'אוכל' גרמה לנו לכאב. והנה משמים סידרו לי עבודה שסיפקה לי מזון: במטבח חילקו את הלחם מדי יום למספר חלקים שווים. אם חלק אחד היה יוצא גדול יותר, הורידו ממנו חתיכה. העובד שעסק בחיתוך הלחם לאלפיים עובדים היה זקוק לעוד זוג ידיים והציע לי לעזור לו. קפצתי על המציאה, וכך חתכתי ואכלתי את השאריות, כשאני מוזהר כי במטבח אני יכול לאכול כמה שאני רוצה, אך אבוי לי אם אקח לצריף. היו אלו השבועות הטובים ביותר שלי, הרעב שקט מעט. ועל אף האזהרה הצלחתי לחלק משאריות הלחם גם לאחרים.

"ריחמתי עליהם, הם עבדו שתים עשרה שעות ללא הפסקה", הוא מספר, "שהיתי בצריף אחד עם חמישים בחורים, ביניהם ר' דוד זריצקי, שלימים הפך לסופר ידוע.

"'אצלנו בסיביר', אמר לי אז ר' דוד, מנסה להכין אותי לחיים בסיביר, 'המוות הוא הדרגה הנמוכה ביותר של הייסורים'"…

***

ר' רפאל ניסה בכל כוחו לשמור על יהדותו. הוא הקפיד להתפלל והצליח גם להניח תפילין מדי יום בצריף ולחזור על לימודיו בתורה שבעל פה מזכרונו.

שאר הבחורים ניסו ככל יכולתם לשמור שבת על ידי מתן שוחד, וגם אלו שעבדו ניסו, בתחבולות שונות, למעט בחילולי שבת ולהפוך איסורי דאורייתא לדרבנן.

"אני זוכר בחור מישיבת ראדין, ר' יוסף הורודישץ שמו, שנפגע קשות ברגלו בשעת חטיבת העצים", מספר ר' רפאל, "'ודאי אתה מתייסר בכאבים חזקים', ניסיתי להשתתף בייסוריו ונפעמתי מתשובתו. 'כן', אמר לי ר' יוסף, 'אבל כל הייסורים שווים, מכיוון שהרופא נתן לי שחרור מהעבודה למספר ימים, כך שאת השבת הקרובה לא איאלץ לחלל'!

"מסירות הנפש שלו זעזעה אותי", מתפעל שוב ר' רפאל, "ובכלל, גדלות נפשם של בחורי הישיבה אינה ניתנת לתיאור".

אכן, הוא עבר ימים קשים מבחינה פיזית־גופנית, אך מבחינה רוחנית הוא רק גדל והתעלה.

חצי שנה חלפה על יושבי המחנה בסיביר, והנה הפתעה. אמריקה, שעזרה רבות לרוסיה במלחמתה נגד גרמניה, קיבלה מהרוסים מחווה בדמות שחרור כל האזרחים הפולנים שהוגלו לסיביר.

"באותו שבוע היה מצב האוכל קשה ביותר", מספר ר' רפאל, "הלחם אזל ונתנו לנו קמח, את הקמח ערבבתי עם מים, ואת התערובת הדלוחה אפיתי. אכלתי את הלחם השרוף למחצה מבלי להתלונן. כשהקמח נגמר קיבלתי חיטה, וגם אותה ערבבתי עם מים ואפיתי, וגם את הפחמים השחורים כמעט אכלתי, הכל אכלתי.

"באותו שבוע אפיתי מהחיטה שבע 'לחמניות' והחלטתי לאכול בכל יום 'לחמנייה' אחת, אבל כשקיבלנו את הבשורה המדהימה שאנו משתחררים אכלתי את כולן בבת אחת", הוא מחייך בקונדסות.

לאחר שארזו את רכושם הדל בצרורות בלויים, עברו כולם למפקדה הראשית בסיביר, קיבלו תעודת אסיר משוחרר, מסמך שהיה שווה ערך ברוסיה של אז, צוידו בכיכרות לחם, בכרטיסי נסיעה לג'מבור ובסכום כסף, ושולחו לדרכם.

"אולי ניסע יחד", הציע לו הרב אורלנסקי שהופרד מאשתו בדרכו לסיביר ורצה לחפש אותה.

ר' רפאל הצטרף אליו, גם הוא רצה למצוא את משפחתו שלו. בעיר הסמוכה קארניסיא עלו למשרד המשטרה, מפקדת הנ.ק.ו.ד, וביקשו מידע. השוטר החל לחפש ברשימות, ולבסוף שלח אותם למפקדה הראשית, שם עבד יהודי בשם שפירא.

"מחר תהיה לי תשובה עבורכם", אמר השוטר היהודי הקומוניסטי, ובפנותו לרב אורלנסקי הוסיף: "אני רואה שאתה רב, בואו תשהו אצלי היום".

הם נענו לבקשתו של אותו יהודי הרחוק מיהדות ולא האמינו למראה עיניהם: דגים מלוחים? תפוחי אדמה? אוכל ללא בעיית כשרות? אכן, משמים דאגו להם.

"לקראת הלילה נשלחתי לישון אצל סגנו, יהודי שמגדל חזירים", משחזר ר' רפאל, "ובבוקרו של יום, סתם כך, פרצה השאלה מפי, האם יש לו תפילין. הלה ענה בחיוב, אולם התפילין שלו התפוררו מיושן ומחוסר שימוש. הוא הביט בי בפליאה, עוקב אחרי כשאני מתפלל".

למחרת התבשר הרב אורלנסקי כי יש בידיהם את כתובתה של אשתו. "נפרדנו", מספר ר' רפאל, "הוא קנה כרטיס לאונייה ואני שמתי פעמי לג'מבור, שם, ידעתי, נמצאים חברי מסיביר.

"בדרך זכיתי לקנות חלב והטעם החיה את עצמותי, אולם בג'מבור קיבלתי את הטעם האמיתי לחיי. אחד הבחורים סיפר לי כי ראה את אמי במרחק כמה תחנות רכבת!"

למרות הקור והגשם לא בזבז ר' רפאל זמן. הוא יצא לדרך. הפגישה המרגשת נערכה כעבור שעות, בעיצומם של ימי החנוכה. "נר לא יכולנו להדליק, אבל הפגישה שלנו הדליקה את כל הנרות שבעולם", הוא מספר ועיניו מאירות.

"עצרו אותנו מיד לאחר שהלכת", התחילה לספר אמו, "בחדר המעצר היה חלון קטן ושכנעו אותי לשלשל דרכו את אחיך הקטן", קולה נשנק. קשה לה לדבר על כך. אילו הייתה יודעת כי בכך היא שולחת אותו אל מותו – לא הייתה עושה זאת בעד שום הון שבעולם, אולם מי יכול היה לידע, כי סיביר – אליה הייתה אמורה להישלח יחד עימו – היא קרש ההצלה עבורם?

היא נשלחה לסיביר בעוון בעלה שלימד תורה, ועבדה במחנה סמוך לכפר. למזלה ניצלה מעבודת אדמה קשה כאשר שמעו שהיא מומחית לתפירה. הם היו זקוקים למנהלת עבודה, וכך זכתה לעבודה טובה ולאוכל טוב. כשהשתחררה עשתה דרכה לג'מבור, מקווה לפגוש שם את בנה.

שישה בחורים, ביניהם ר' דוד זריצקי, עברו עם ר' רפאל לגור ביחד עם אמו, שניסתה ככל יכולתה להקל מעליהם את התנאים הקשים.

"אמא קמה מדי יום לפנות בוקר ובישלה לנו דבר מאכל כדי שאנחנו, הבחורים, נצא לעבודה מחוזקים. רבים מתו אז מרעב, אך גם מייאוש ומחוסר תקווה. היא, ברוך ה', סיפקה לנו תקווה.

"הרעב היה קשה, וכולנו עבדנו כדי לשרוד", מספר ר' רפאל, "אני עבדתי בבית חרושת לייצור שמן אגוזים, וניסיתי לחזור למסלול חיים. באחד מן הימים מצאתי יהודי חולה שוכב על הרצפה לאחר שכמה ימים לא נכנס אוכל לפיו. מצבו היה קשה ואנו הבהלנו אותו לבית החולים. אמא ואנחנו חסכנו מפינו, ואני נשלחתי מדי יום להביא לו מנת אורז מדודה. בכל יום הלכתי שעתיים עם מנת האורז והבאתי לו אותה.

"כדי שתבינו רעב מהו, אספר לכם כי ביום שהגעתי לבית החולים ונודע לי שהוא נפטר, עוד לפני שהספקתי להצטער על פטירתו – בלעתי במספר כפיות את האורז שהבאתי עמי עבורו…

"שלחתי מכתבים כדי לדעת מה עלה בגורלו של הרב אורלנסקי, אולם הוא הקדים את מכתב התשובה והגיע אלינו ברגליו באחד מן הימים, רעב ותשוש. הוא סיפר כי גילה, לצערו, שאשתו נהרגה על קידוש ה'.

"שלחתי מכתבים לארץ ישראל אל רבי בן ציון ברוק שעלה לפני המלחמה לארץ ישראל והקים שם את ישיבת נובהרדוק", מספר ר' רפאל, "למזלי זכרתי את הכתובת, בתי נייטין 2 בירושלים, והמכתב הגיע ליעדו. רבי בן ציון דאג מיד לשלוח לנו מארץ ישראל חבילה מלאה בכל טוב, רק שעד שהיא הגיעה אלינו הפרישו ממנה הרבה מעשרות…

"עזרה נוספת הגיעה אלינו מסמרקנד, ומלבד חבילה יקרה – הגיעה משם לבקשתי מסכת גיטין. ההתרגשות הייתה עזה. שלחנו בקשות לעזרה לארגונים יהודים ברחבי ארצות הברית, וכל חבילה התקבלה בשמחה. שקי קמח עטופים בבדים הפכו לאוצר, מכיוון שגם את הבדים מכרנו תמורת כמה פרוטות…

"לצערנו הבנו שהשמועות על ההשמדה הנוראה של יהדות אירופה בידי הגרמנים  נכונה. אבי נהרג באמצע שיעור שמסר, ואחי נהרג עם בני ישיבתו הי"ד. רק אמא ואני נותרנו בחיים, אך למרות הכאב והאבל היינו מלאי הודיה לה' על ששרדנו את המלחמה בשלום יחסית, הן פיזית והן רוחנית.

"בזמן ששהינו שם הצלחנו להקים מניין של הפליטים היהודים במקום. היה זה מניין ראשון מזה שנים ברוסיה הקומוניסטית".

***

המלחמה תמה, ור' רפאל ואמו עשו את דרכם לפולין, שם היה ריכוז של ניצולים, שם גם קיבלו דיווח מצמרר על מותם על קידוש ה' של בני משפחתם.

"אמא ניסתה בכל כוחה לקבל עליה את הדין. אני זוכר שבערב פסח ממש הודיעו לנו שרכבת באה לקחת אותנו לצ'כוסלובקיה. היו לנו מצות ויין צימוקים ולמרות הכל היה זה אחד מלילות הסדר המרגשים ביותר שאני זוכר: ליל הסדר בקרון הרכבת בחברת ניצולים נוספים".

מצ'כוסלובקיה עברו בני המשפחה לצרפת, ומשם דאג דודם, הגאון רבי אברהם יפה'ן זצ"ל, להביאם לאמריקה, שם הקים ישיבות עם הגאון רבי אהרון קוטלר זצוק"ל ועם הרב זאקס.

"באמריקה חזרתי ללמוד בישיבת מיר עם בחורים רבים ניצולי שנחאי, ובטעם לימוד התורה המתוק שחשתי אז, ניסיתי למלא את החסר", מספר ר' רפאל, "לא למדתי כך בכל שהותי בסיביר ובאוזבקיסטן, והנה, כאן הגשמתי את חלומי ללמוד וללמוד ללא הפסקה. לא היו צריכים לדרבן אותנו, הבחורים, שתינו בצמא את לימוד התורה".

אמו של ר' רפאל הקימה מחדש משפחה עם רבי חיים זאב פינקל, משגיח בישיבת מיר בירושלים, ועברה לגור שם, ור' רפאל בנה הצטרף אליה במהרה. גם הוא הקים משפחה, ועז היה רצונו לגור לצידה בארץ ישראל.

הוא מזכיר את דבריו של הגאון, רבי יעקב גלינסקי ששהה אתו בסיביר, אודות אותה תקופה נוראה: "מי חלם שם על הקמת משפחה או על חופש? שם חלמנו רק על קבורה בקבר ישראל, והנה, ברוך ה' זכינו ויצאנו משם והקמנו בתים בישראל".

"ואכן, מאז שעליתי לירושלים ועד היום אני מתגורר בה", מתגאה ר' רפאל. ילדיו, נכדיו וניניו, הולכים בדרך התורה, והוא ממשיך לשקוד על התורה, רווה נחת מכולם.

***

"כשאני שומע את המילה 'רעב', אני רוצה להגיד לכם", הוא חותם את סיפורו המופלא, "שאתם לא יודעים רעב מהו!"

כמי שאכל חצי שנה לחם ופחמים, וברוך ה' יודע מה זה רעב, אני יכול לומר רק, שאם עברנו את זה – נעבור גם את כל משברי התקופה של היום, העיקר לשקוע בלימוד התורה, שהרי 'לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי בעוניי'"…

ובתוך כדי דיבור ממש משקיע ר' רפאל את ראשו בגמרא הגדולה שלפניו, בעוד בתו הרבנית שולחת חבילות אוכל לרעבים.

השארת תגובה