"מי אני?" – חמישה ניצולי שואה

ניצולי שואה רבים נפלטו מגיא ההריגה כשהם אינם יודעים מאין באו, מה שמם האמיתי ומי היו הוריהם. רבים הלכו לעולמם בלא ששאלות אלו באו על פתרונן. אך היו כאלו שזכו וגילו את זהותם לעת זקנתם. הנה סיפורם הבלתי ייאמן של כמה מהם

הדלקת משואה
הדלקת משואה
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

שישים שנה אחרי, והם, אותם אנשים, אודים מוצלים מאש ששיקמו את חייהם ככל שידם מגעת, עדיין מסתובבים כשמועקה תמידית מלווה אותם. מועקה של אי ידיעה. חלקם הקימו משפחות, הם מתהלכים בינינו ונראים כשאר האנשים בני גילם, אולם הבדל מהותי חוצץ ביניהם לבין כל השאר. הם אינם יודעים את זהותם.

מאות ואלפי ניצולים יהודים ששרדו את השואה ניסו במהלך השנים לטוות מחדש את קרעי חייהם, לאתר פיסות מידע.

חלקם הגיעו לפתרון, אך חלקם אינם יודעים עד היום מהו שמם האמיתי, היכן נולדו, מתי נולדו ומי ההורים שלהם.

חוסר הידיעה כואב, והספק מציק ומטריד. ומתוך המצוקה קמו כמה וכמה ארגונים שמנסים לעזור ולסייע בעניין. אחד מהם הוא ארגון "זהות אבודה".

ב"זהות אבודה" מאגר שמציג כרטיסי מידע הכוללים את תמונותיהם של אותם ניצולי שואה, כילדים וגם כבוגרים. כל כרטיס מספר את מעט המידע שהניצול יודע לספר על עצמו. בכרטיס מפורטים מפגשים – אם היו כאלו – עם מי מבני משפחתו או עם נציגי המשפחות שסייעו בהצלתו, ומוצגות בו המזכרות הבודדות שיש בידי הניצול.

בעזרת הארגון הצליחו חלק מן הניצולים לעלות במהלך השנים על עקבותיהם של בני משפחותיהם ולהתאחד עימהם. השמחה העצומה שאפפה את האיחוד היא שמחה מיוחדת ומרגשת, שמחה של התרת הספקות. אבל עדיין נותרו רבים שזהותם עלומה מעיניהם.

תארו לעצמכם, שלרגע אחד לא הייתם יודעים מהו שמכם האמיתי ומיהם הוריכם הביולוגיים. אנו רחוקים מזה כל כך, עד שקשה לנו אפילו לדמיין את המציאות הנוראית הזו. כדי לקרב את התחושה בכל זאת אל הלב, נדמיין לעצמנו חור שחור שנותר ריק עשרים וארבע שעות ביממה, שלוש מאות שישים וחמישה יום בשנה. אתה מסתכל לשם ומתאמץ לזהות משהו – אבל כלום! זה רודף, מתסכל, ומעורר תהיות לאורך כל הדרך.

ניצולי השואה הללו, שזהותם עלומה ונסתרת מעיניהם, חיים לפי השערות. הם משערים את גילם, משערים את מוצאם ומחפשים באדיקות אחר כל בדל מידע – ולו הקטן ביותר – שישפוך אלומת אור על עברם.

הם שרדו את השואה כילדים, חלקם שהו אצל משפחות פולניות שלא תמיד ידעו את שמם האמיתי. חלק מהם נושאים שמות בדויים, שניתנו להם כאשר חצו גבולות בצורה בלתי חוקית ונאלצו לשנות את שמם. לרוע המזל לא נותר בידיהם מסמך שיעיד על השם האמיתי.

בגמר המלחמה התגייסו ועד ההצלה של אגודת ישראל וכמה אנשים פרטיים למשימה רצינית, משימת הצלת ילדים מוחבאים.

הצלת הילדים המוחבאים הייתה משימה בלתי קלה כלל ועיקר, בהתחשב בעובדה כי המידע היה, בדרך כלל, חסוי, וכי משפחות פולניות רבות לא רצו לוותר על הילד. כאשר התגלו ממדיה הגדולים של התופעה, הייתה בכך הפתעה. התברר כי גם בשיא המלחמה, כאשר עונש חמור הוכרז על מי שיסייע בהחבאת יהודים, נמצאו לא מעט משפחות שהסתירו תינוקות יהודיים.

אולם גם כאשר הגיע מידע על ילדים יהודים מוחבאים, וגם כאשר הצלתם הצליחה, פעמים רבות לא היה המידע מושלם וזהותם של הילדים הניצולים נותרה עלומה ואבודה…

כאמור, פעילים רבים בתחום מנסים לפתור את התעלומות הללו, ותקצר היריעה מלהכיל ולפרט את כולם. נזכיר רק כמה מהם.

אחת הפעילות הבולטות בתחום היא אווה פלורסהיים. אווה, בת לאם שוודית ולאב נורבגי (או להיפך…), עלתה ארצה בשנות ה-60, התגיירה ונישאה לבחור ישראלי, והיא פעילה, בין היתר, בחברה הגנאולוגית של הגליל.

מזה יותר מעשר שנים היא מסייעת בפענוח מקרים של "זהות אבודה" של ילדי השואה, אלו שהופרדו ממשפחתם ומחפשים עד היום תשובה לשאלה הנוקבת והמזעזעת כל כך: "מי אני?"

הדרך לתשובה, כפי שאנו יודעים, אינה תמיד פשוטה, אולם אווה מלאת שמחה וסיפוק על כך שהצליחה לעזור בפתרון כמה וכמה תעלומות.

החיים נמשכים. והילדים, כיום מבוגרים, אינם עוצרים את מהלך החיים עד שימצאו את זהותם, אולם חייהם מלווים בחיפוש מתמיד, ובלילות הם חולמים שאולי מישהו ייזכר בהם ויבוא לחפש אחריהם, לחפש ולמצוא…

גם שאול ויעל הולנדר עוסקים בתחום זה שנים. גברת הולנדר מציינת את שיתוף הפעולה המתמיד עם אווה פלורסהיים, שהקדישה שנים בהתנדבות כדי לעזור לכל אותם אנשים שמחפשים את זהותם.

סיפורה של אריקה

אריקה, כך היא זוכרת את עצמה, התוודעה לעובדת היותה חסרת זהות רק בגיל שלוש עשרה. עד אז הייתה בטוחה ששני הוריה הפולניים הם הוריה הביולוגיים, וכי אחיה ואחיותיה הם שלה לכל דבר.

שערה הכהה ועיניה השחורות הם שהצליחו לעורר את לעגם של ילדי בית הספר. "את יהודייה מלוכלכת", הטיחו בה.

אריקה רצה בוכה לאמה, לספר על ההשפלה, ושם ציפתה לה ההפתעה. "זה נכון", אמרה לה אמה, "היית תינוקת קטנה שרק נולדה, העבירו אותך לאישה פולנייה, הבריחו אותך מהגטו, וכך הגעת אלינו".

הידיעה נחתה על אריקה כרעם ביום בהיר, וכאשר התאוששה מעט ביקשה מאמה המאמצת פרטים על משפחתה האמיתית. אולם לאם המאמצת לא היה שמץ של מושג מי הם הוריה.

וכך יצאה אריקה למסע חיפושים שנמשך עד עצם היום הזה. "אם רק הייתה לי תעודת לידה, תעודה אחת מזהה", מנקרת מחשבה בראשה מזה עשרות שנים. מחשבה שטרם באה על יישובה…

סיפורה של קלרה

הפניה הנרגשת הבאה שנחתה על שולחנם של העוסקים בתחום, היא רק אחת מרבים.

"שמי קלרה. טרם מותה גילתה לי אמי כי אני מאומצת. לדבריה נולדתי כיהודייה כשרה והוברחתי אליה בזמן מלחמת העולם השנייה. המידע הימם אותי, ואני זקוקה לעזרה. כל מה שאני יודעת הוא את שמי הפרטי הקודם. אמי המאמצת סיפרה לי עוד, כי יש לי אח. היא נקבה בשם המחנה וזהו כל המידע שברשותי. אנא, עיזרו לי למצוא מי אני".

מכתב מצמרר זה הוא רק אחד מיני רבים.

סיפורה של חווה

לסיפורה של חווה, תינוקת שנולדה בסוף המלחמה ונמסרה לידי הורים פולניים, יש התחלה אבל אין סוף. היא התחתנה ועלתה לישראל, זכתה להקים משפחה לתפארת, אבל הרצון למצוא את שורשיה אינו מניח לה.

היא המתינה בחיפושיה עד לאחר שהוריה המאמצים נפטרו. היא לא רצתה להכאיב להוריה היקרים שמסרו את נפשם בעבורה ודאגו לה עד נישואיה, ולכן לא ניסתה לחפש אחר מוצאה בעודם בחיים כדי לא לצער אותם.

אבל לאחר שפרשה מעבודתה ולאחר שהוריה המאמצים הלכו לעולמם, התעורר בליבה, באופן אוטומטי, הרצון אותו הדחיקה שנים עמוק בליבה. תמיד השתוקקה לחפש את שורשיה, ולאחר שהוריה נפטרו החלה לעסוק בכך באופן פעיל. כיום היא עסוקה בחיפוש אחר הזהות האבודה של התינוקת שנולדה מתישהו, היכן שהוא, להורים שיש להם שם וזכר, ואשר זכו – ללא ידיעתם – להקים דור שלם…

במסגרת חיפושיה שלחה חווה מכתב לרון לאודר שהקים ארגון המסייע לניצולי מלחמת העולם השנייה למצוא מידע על עברם.

בארגון עשו מאמצים כבירים, ולפי הנתונים הדלים, כמו התג שהיה על בגדה כשהגיעה לצרפת ועליו השם "חווה לרנר", ניסו לעלות על עברה. האם יש לתג משמעות מסוימת? והרי ברור כי מישהו פנה אל "אגודת ישראל" בבקשה להוציא את הילדה מאותה משפחה פולנית. כלומר, מישהו ידע שתינוקת נמסרה לידיהם. אולי הוא שרשם את שמה על התג?

החיטוט בארכיונים הוביל למידע, כי אדם בשם יונה ד. שלח מכתב בסוף המלחמה מהמחנה בו שהה, ובו ביקש למצוא את קרובת משפחתו, חווה לרנר, שנולדה ב-1942 ונלקחה לפני כחצי שנה מביתה של משפחה פולנית. אותו יונה נקב בשמה של הפולנייה שטיפלה בה במסירות ושראתה בה את בתה ממש. הפעילים ביקשו את התינוקת מידי האם המאמצת, אולם היא סירבה להחזיר אותה והם נאלצו לחטוף אותה מן הבית.

המכתב נשלח מאוחר מדי, ויונה לא הצליח לאתר אותה. לפי המידע שיערו בארגון כי חווה היא אותה "חווה לרנר". הם ניסו לאתר את אותו יונה, אך עקבותיו נעלמו. אולי עלה לישראל, אולי היגר לארצות הברית, מי יודע?

בהתבסס על מידע זה, חיפשו אנשי הארגון מידע על משפחה בשם "לרנר" באותה עיר בו התגוררה המשפחה הפולנייה ששמה לא ידוע ובערים שמסביב, אך לא מצאו משפחה בשם זה. במקביל חיפשו בארגון מידע על אותו יהודי בשם יונה שחיפש אותה.

"אפילו במשרד הפנים הפכנו כל שם לרנר שעלה משנה מסוימת לארץ", משתפת אותי חוי בחיפושים שהפכו לחלק מחייה ולחלק מחיי בני משפחתה הקרובים.

כל בדל מידע נסרק, כל ידיעה – ולו הקטנה ביותר – נבדקת. רבים וטובים נרתמו לעזור לה, הם חיפשו בכל ארכיון אפשרי, אולם בארכיונים בגרמניה, בפולין ובצרפת מעולם לא נענו לבקשת החיפוש שלה.

אשה שעובדת עם המכון הגנאולוגי סרקה כל מסמך שעשוי אולי להועיל. ויליאם נובק, שחי בשיקגו ואשר היה אחראי בזמנו על מבצע הצלת אותם ילדים אבודים, ניסה ככל יכולתו לעזור לה, אך ללא הצלחה. במסמכי "אגודת ישראל" דאז אין מידע על עברה.

מטרתם של ארגוני ההצלה באותם ימים הייתה להציל את הילדים כמה שיותר מהר, ומשום כך לא התעכבו המצילים על זהותם המדויקת של הניצולים.

מכל מקום, מכתב רודף מכתב, בדל מידע רודף בדל מידע, והניסיון לחבר פאזל שיהווה רצף הגיוני נמשך…

סיפורו של חיים

חיים, לעומת זאת, חיפש ומצא!

כשחיים החל במסע לחיפוש שורשיו, הוא ידע רק שהוא שהה בבית יתומים בפולין. הוא לא ידע מי היו הוריו, היכן חיה משפחתו, או כל פרט אחר שיכול לשפוך אור על עברו.

הוא בגר והיה לנער, ואז החליט לפרסם בעיתון בקשה, האם יש מישהו שיש בידיו פרטים על ילדים ששהו באותו בית יתומים בין השנים 1940 ועד לסיום המלחמה.

"קיבלתי מכתב מאדם שטען כי הוא זוכר אותי", הוא מספר, "הוא שהה יחד אתי בבית היתומים!"

התפנית האמיתית בסיפורו של חיים התרחשה, כשאותו אדם סיפר במכתבו כי הוא זוכר את אביו של חיים.

"לעולם לא אשכח את אבא שלך", כתב האיש במכתב ארוך ומנומק, "היינו שם קבוצה גדולה של ילדים, עצובים ובודדים. הרעב לא פסח על בתי היתומים בתקופת המלחמה. אני זוכר בוקר אחד בו טיפסנו אל חצרו של איכר שהתגורר בסמוך כדי לקחת משם תפוחי אדמה. הרעב הכה בנו ללא רחם. ואז, יום אחד הוא הופיע, אבא שלך, במדי צבא. הוא הצליח להסתנן פנימה, והתחנן לפגוש את התינוק שלו. הוא חילק לנו מיני מתיקה, מצרך נדיר עד בלתי קיים… היינו אסירי תודה. שאלתי אותו לשמו, אני לא יודע למה, אבל אני זוכר שהוא ענה לי ואמר: 'שמי מיכאל נובגרוצקי'…

"ואז העבירו אותך", המשיך האיש במכתבו. "הם חילקו אותנו לקבוצות, ואת התינוקות – ואותך ביניהם – העבירו לבית יתומים אחר".

לולא נתקל אותו אדם בבקשה של חיים, קרוב לוודאי שחיים לא היה פותר את תעלומת שורשיו עד עצם היום הזה.

לאחר שקיבל את שם אביו, החל חיים במסע החיפושים. הוא עדיין אינו יודע בוודאות האם השם הידוע לו כשמו של אביו, הוא אכן שמו של אביו הביולוגי.

החיפוש כלל שליחת מכתבים, ביקור בארכיונים, פגישה עם אנשים, כשבסופו של דבר גילה כי אביו ואמו נרצחו על קידוש ה', בעוד הוא, התינוק, ניצל.

"לאחר מסע ארוך של חיפושים מצאתי דוד אבוד", מספר חיים, "הדוד שניצל מן התופת התרגש עד מאד לגלות שיש לו אחיין חי.

"'אני זוכר שנולדת, ואני גם זוכר את הצער של ההורים שלך ויחד עם זאת את התקווה כי תינצל', סיפר הדוד. 'אחיך הגדול נספה יחד אתם, ואני מרגיש שאתה בן משפחה שלי'.

"אולי לא זכיתי לפגוש את הורי", חותם חיים את סיפורו ודמעה גולשת מעינו, "אבל עצם הידיעה מאין באתי הביאה מרגוע לנפשי!"

סיפורו של חיים הוא אחד מני רבים, כפי שחיים מוסיף בעצמו: "אין ספק שבעולם מסתובבים רסיסי מידע. לכל אחד יש שורש, לכל אחד יש שם, צריך רק לגלות את הזהות האמיתית…".

סיפורה של רחל

סיפור מצמרר נוסף הוא סיפורה של רחל רוזנבלום.

"נולדתי כבת יחידה להורי", היא מספרת, "אשה נוצרייה הסכימה לקבל אותי לידיה תמורת תשלום, כאשר הורי חשו כי טבעת החנק מתהדקת סביבם".

רחל גדלה כנוצרייה, אבל תמיד חשה דחייה מסוימת מצד האשה לה קראה "אמא". "בתוך תוכי ידעתי שאני לא שייכת לשם", היא משחזרת.

בגיל שש חשפה "אמה" את סודה. "אני לא אמא שלך", אמרה לה, "את יהודייה, אבל כדאי לך, לטובתך, להתנצר!" היא שלחה אותה למנזר בניסיון למחוק ממוחה כל בדל זיכרון מילדות רוויית יהדות.

"אנשים טובים שמעו עלי בגמר המלחמה והצליחו לחלץ אותי מהמנזר", מספרת רחל. שנים קשות עברו עליה, אבל המזל הגדול שלה היה, שהיא הסתובבה כשבידה תעודת לידה.

"זה היה המזל שלי!", היא אומרת, "בעזרת תעודת הלידה, הצליחו להרכיב לי כרטיס". אחד מהדודים שלה, שניסה לאתר קרובים ששרדו את המלחמה, גילה כי היא בחיים.

"כשנפגשנו הייתי נרגשת", נזכרת רחל. "חלמתי לפגוש אחים או אחיות".

אז נכון שרחל לא גילתה אחים אבודים, וזאת מן הסיבה הפשוטה, שהוריה היו זוג צעיר בתחילת דרכם והיא הייתה בת יחידה, אולם היא שמחה לגלות כי היו לה הורים נפלאים.

"דודי סיפר לי עליהם, ואני הצלחתי להתחקות אחר גורלם ולדעת את יום עלייתם בסערה השמימה. כיום יש להורי מי שיזכור אותם, מי שילמד לעילוי נשמתם, וילדים ונכדים שנקראו על שמם"…

אבל כאמור, לא כולם בני מזל.

השארת תגובה