'מבצע תפילין' והקשר למנכ"ל 'ערכים'

הנחת תפילין מוסקבה (7)
הנחת תפילין מוסקבה (7)
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

סיפורו הבלתי ייאמן של רבי יהודה וליס. הסיפור שפרסומו היה נפילת אבן הדומינו הראשונה בחשיפת זהותו של החייל הגרמני אוטו.

מצוות תפילין היא מצווה אחת, וכולם מקיימים אותה ככתוב בתורה, לעשות רצון הבורא. ואולם, אופנים רבים לקיים מצווה זו. רוב בני האדם יניחו את התפילין על יד שמאלם, המיעוט יניחו את התפילין על יד ימינם. יש שיניחו את התפילין בישיבה ויש שיעשו זאת בעמידה. יש שיכרכו כריכות של יד מהפנים אל החוץ, ויש שיעשו זאת מן החוץ אל הפנים. יש שיניחו בתי תפילין גדולים ככל האפשר, יש שיניחו תפילין שבתיהן זעירים, יש שיניחו זוג תפילין אחד ויש שיניחו שניים, ביחד או בזה אחר זה. והכל על פי ההלכה, על פי שיטות הפוסקים וכמסורת עדות ישראל בכל אתר ואתר.

ברם, כל אימת שיהודי כורך תפילין של יד על זרועו ומעטר עצמו בתפילין של ראש, הרי הוא מעורר רעש גדול בשמים. קיום אות התפילין מעיד כאלף עדים על הקשר בין היהודי לבוראו, כאמור: "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך".

ולצד כל אלו, טעם מיוחד יש בהנחת התפילין של רבי יהודה אריה וליס…

***

יהודה אריה וליס מתגורר בביתו ברעננה. הדיבור קשה עליו ובתו לאה משלימה את דבריו. בנו, רבי יוסי וליס, מכהן כמנכ"ל ערכים, ואת הצלחתו הגדולה זוקף אביו לזכות מצוות התפילין.

"בבית בו גדלנו", מספרת לאה, "היה למצוות התפילין ערך עליון, מיוחד במינו. מצוות התפילין הושרשה בנו מקטנותנו, והבנים שבינינו ידעו נאמנה שלעולם לא יוותרו על מצוות תפילין".

רבי יהודה וליס, ממרום גילו, מהנהן בהסכמה. הסיפור המרטיט שלו מסביר הכל.

הסיפור לוקח אותנו עשרות שנים לאחור, אל העיירה קונין שליד לודז' אשר בפולין. יהודה היה החמישי מבין ששת ילדיו של רבי חיים יוסף וליס, ששימש כמלמד בחיידר הקטן שבעיירה.

יהודה וליס, או כפי שכינו אותו כולם – יוד'ל הקטן, נולד בשנת תרע"ט, 1910. בשנת תרפ"ט, כשהגיע לגיל עשר, נשלח בגפו לעיר לודז', לקנות חכמה ודעת בבית מדרשו של האדמו"ר מסוכטשוב.

חייו של יוד'ל לא היו קלים באותה תקופה. הוא היה ילד בן עשר, בסך הכל, שנחבט באחת לקרקע החיים. לא פעם ולא פעמיים עלה יוד'ל הקטן על יצועו כשבטנו הומה מרוב רעב, לאחר שכל דבר מאכל לא בא אל פיו במשך כל היום. בשבתות ובחגים הייתה התקווה מפעמת בו. הוא היה נעמד אחרי התפילה ליד בית הכנסת אפוף בושה, בתקווה שאחד מגבירי העיירה יבחין בו ויזמינו לסעוד על שולחנו את סעודת השבת או החג.

בלילות היה יוד'ל ישן במחסנים טחובים, על מזרן ישן שנפרש על ארגזי עץ. אולם למרות הצער הגשמי, חי יוד'ל הקטן את חייו מתוך שמחה. האושר שחווה בלימוד התורה היה גדול וחזק מצער המחסור והעניות.

כך עברו על יוד'ל שנתיים ימים, לאחריהן עבר לבית מדרשו של האדמו"ר מסטריקוב, שם למד עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

***

"בשנות המלחמה הראשונות", מספר ר' יהודה וליס, "נלקחתי למחנה העבודה נוי בנצ'ו שעל גבול פולין-גרמניה. אנו, עובדי המחנה, הועסקנו בהנחת פסי רכבת. עבודת פרך קשה ביותר.

"העבודה במחנה הייתה לשנתיים בלבד. ממחנה העבודה בנוי בנצ'ו נשלחתי בטרנספורט לאושוויץ, היישר לסלקציה האכזרית שחרצה את גורלם של מאות אלפי יהודים לחיי שעבוד וסבל או למוות מיידי בתאי הגזים"…

יוד'ל נמנה על "בני המזל" שדינם נחרץ לחיי עבדות, אבל בכל זאת, לחיים ולא למוות. על זרועו הוטבע מספר, והוא נשלח לאלתר לעבודה.

"במעבר לאושוויץ איבדתי את מזוודתי בה היה כל רכושי עלי אדמות". יוד'ל מפסיק לרגע מדיבורו, ניכר עליו כי החזרה לאותם רגעים קשה עליו ביותר. "בתוך המזוודה היה גם זוג התפילין היקר שלי, ומאותו יום הפסקתי להניח תפילין", נשנק יוד'ל.

בתו, לאה, ממשיכה בנקודה בה הפסיק. "התחנה הבאה אחרי אושוויץ הייתה מחנה ההשמדה דכאו, שם הועסק אבא, תחת הקור המקפיא של מזרח אירופה, בחטיבת עצים להסקה. שם גם אירע המקרה הבא, שהוביל לתפנית בחייו"…

היה זה באחד מימי העבודה. יוד'ל כרת עצים בסמוך למסילת הרכבת, כאשר הבחין לפתע ברכבת המתקרבת מכיוון מזרח. הרכבת האטה מעט מנסיעתה, ולפתע ראה יוד'ל יד מבצבצת מאחד הקרונות ומשליכה לכיוונו חבילה קטנה.

יוד'ל היה בטוח, לתומו, כי מדובר בדבר מאכל. הוא רץ אל הצרור הזעיר והרים אותו מן הארץ. אולם כאשר פתח אותו, גילה לתדהמתו כי הסמרטוט הקרוע והמוכתם מכיל זוג תפילין שחורות זעירות.

יוד'ל רץ אחרי הקרון וצעק באידיש: "התפילין שלך!", אולם קול זקן ורועד ענה לו מחשכת הקרון: "מעתה הם שלך".

יוד'ל לא ידע את נפשו מרוב שמחה. הוא הרים עיניים לשמים והודה לבורא יתברך על חסדו. ומאותו יום חזר להניח תפילין. מדי יום חסך שינה מגופו הרצוץ והשכים שעה קודם, הניח תפילין בהיחבא וקרא קריאת שמע בכוונה. את התפילין עטף יוד'ל בחרדת קודש והניחן בתוך כרית הקש שעל מזרנו.

השמועה עברה מפה לאוזן. יהודים נוספים במחנה שמעו על התפילין שהגיעו למחנה והתחננו לקיים את המצווה, ויוד'ל נענה ברצון. הוא שיתף את כל מי שרק ביקש במצוות הנחת תפילין.

***

יוד'ל נלחם לשרוד. הוא ירד במשקל ועורו צפד על בשרו, אולם יצר החיים היה חזק. יותר מכל החזיקו אותו התפילין. התפילין הקדושות והישנות אותן הניח דבר יום ביומו נתנו טעם לחייו. הן אימצו את כוחו וגרמו לו להיאחז בציפורניו בכל שביב של תקווה.

אולם באחד הימים אירע דבר. היה זה כאשר בני השטן, קלגסי האס. אס. נקשו במגפיהם המסומרות על רצפת העץ של ביתן האסירים. "חיפוש פתע!" הכריזו. כולם הצטנפו על מקומם באימה. ברור היה לכל מהו גורלו של מי שיימצא אצלו דבר מה שהחזקתו אסורה.

באותו חיפוש ארור התגלו התפילין…

הנאצים השתוללו כחיות טרף. הם ערכו חקירה מהירה לבירור העניין, ותוך זמן קצר הגיעו אל יוד'ל, בעליו של התפילין.

שני קצינים הפילו אותו ארצה בגסות. "אתה מואשם בריגול!" צרחו עליו והדפו אותו קדימה. "ואנו נערוך לך משפט ראווה, כיאה למרגל שאיים לסכן את שלום האימפריה הנאצית".

תוך דקות נצטוו כל יושבי המחנה להגיע אל רחבת המסדרים. מזי רעב, חיוורים ורועדים מקור, התאספו כולם ברחבת המסדרים. בקדמת הרחבה הוצב שולחן ומאחוריו התיישב מפקד המחנה בתפקיד השופט. קצין זוטר הקריא בגרמנית את כתב האישום: "אסיר מספר… מואשם בריגול לטובת מדינות האויב".

הס הושלך בקהל שצפה במתרחש, על אף שגזר הדין היה ידוע מראש. מפקד המחנה התרווח על מקומו, זחוח כולו, והקריא את גזר הדין לפרוטוקול: "אני גוזר את דינו של המרגל למוות בתלייה!"

התליינים, בני השטן, מיהרו לעבור לשלב הביצוע. בו במקום נקשר יודל לעמוד התלייה שהיה במקום, וסביב גרונו נכרכה עניבת חנק.

יוד'ל הועלה על ארגז עץ מאולתר, פניו החיוורות בלאו הכי הלבינו עוד יותר, ולפתע נשמע קולו של מפקד המחנה. "מה בקשתך האחרונה?"

ברכיו של יוד'ל פקו. כל גופו רעד. אבל הוא ידע היטב את אשר יבקש. "אני רוצה להתפלל בפעם האחרונה עם התפילין".

לאה, בתו של יוד'ל, אינה עוצרת את דמעותיה. "אבא ביקש למות עם התפילין, הוא הרגיש שהוא חי בשביל התפילין, וכך רצה גם לסיים את חייו".

ואכן, התפילין נמסרו לו. יוד'ל, כשעניבת החנק לצווארו, הפשיל את שרוול זרועו השמאלית, בירך בקול "על הנחת תפילין" והחל כורך את הרצועה על זרועו הגרומה.

לאחר שכרך שבע כריכות על שמאלו, התעטר בתפילין של ראש, ולבסוף ענד על אצבעו את שלוש טבעות האירוסין של התפילין, כשהוא מונה אותן בקול רם, בגאווה יהודית שלא נס לחה גם נוכח צחוקו האימתני של השטן: "וארשתיך לי לעולם", "וארשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים",  "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'"…

יוד'ל עומד ומתפלל עם התפילין, ואסירי המחנה, צילי אדם שמעיין דמעותיהם יבש כבר לפני שנים, החלו לייבב כתינוקות.

הדמעות החלו לזרום על הלחיים הסדוקות והיבשות, יהודים שהמוות היה להם לבן לוויה, יהודים שעיניהם כבו ונשמותיהם כמעט פרחו, לא יכלו לעמוד במחזה הנורא של יהודי המתייחד עם קונו בדבקות, כשעניבת חנק כרוכה לגרונו.

יוד'ל סיים להניח תפילין ולהתפלל, ואז הניח יד ימינו על פניו וזעקה אדירה בקעה מגרונו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך…"

הבכיות הלכו וגברו. יהודי המחנה החלו בוכים בקול והמקום היה לחרדת אלוקים. מפקד המחנה כבר החל להצטער על האישור שנתן לנידון למוות להתפלל עם התפילין. ההצגה שהוא תכנן לעשות מול האסירים החלה להתקלקל.

"נו, תלה אותו כבר!" קרא לעבר התליין. התליין הפסיק את יוד'ל בגסות מתפילתו והתכונן לביצוע גזר הדין. דממה השתררה. הנה, עוד מעט יעזוב יוד'ל את ארץ החיים ויצטרף לבני משפחתו, בגן עדן של מעלה…

אולם לפתע הופיע במקום קצין גרמני, אוטו טייבת' שמו. "הקצין הזה ריחם עלי", מספר יוד'ל. "למה?" שואלת לאה. "כי הקדוש ברוך הוא, אל רחום וחנון, החליט להושיעני", משיב יוד'ל בפסקנות.

הקצין ניגש למפקד המחנה ודיבר אתו בגרמנית: "למה אתה עושה ליהודי הזה טובה? אתה גואל אותו מייסוריו בעונש קל כזה? לדעתי, מוטב שתגזור עליו מאה מלקות ורק אחר כך תשליך אותו לתאי הגזים".

ההצעה המרושעת מצאה חן בעיני מפקד המחנה שנודע באכזריותו. "הורידו אותו ותנו לו מאה מלקות", הורה לתליין ומיהר לעזוב את המקום.

וכך, במרכז הרחבה, כשתפילין לזרועו ולראשו, הופשט יוד'ל מחולצתו, ראשו הוכפף לבין ברכיו, ולצידו התייצב גרמני גס נפש וגדל גוף כשבידו רצועת עור עשויה מזנב שור והחל מצליף בו. גל העצמות שענה לשם יוד'ל ספג את המכות בדממה ובצידוק הדין.

"עם כל מכה עלתה רוחי למעלה, רקיע אחר רקיע, עד כסא הכבוד", משחזר יוד'ל בדמעות וקולו הזקן נסדק, "ובכל אותה עת הצדקתי עלי דין שמים באהבה, כשאני ממלמל 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'… בהצלפה הארבעים התעלפתי".

כשהתעורר מעלפונו מצא יוד'ל את עצמו שוכב בטרנספורט שיעדו – תאי הגזים. כמין השלמה של קורת רוח הציפה אותו. הוא שכב, שקוע בדמדומים, וחיכה לסופו שיגאל אותו מייסוריו. ידוע ידע, כי לכשיעלה למעלה ימתינו לו מלאכי השרת ויובילוהו אל מתחת לכסא הכבוד, אל מחיצת הרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם…

עשר דקות חלפו עליו כך, אך לפתע הופיע מולו אוטו טייבת', הקצין הגרמני. אוטו סימן לו לעמוד על רגליו וללכת אחריו, ויוד'ל פעל כמכונה, בלי לחשוב. הקצין החזיר אותו לביתן החיים ונעלם…

"ימים רבים חלפו עד שפצעי המכות הגלידו, אולם בכל אותם הימים לא ראיתי שוב את אוטו", מספר יוד'ל. "למעשה, מאז לא שבתי לראות אותו לעולם".

***

ימים קשים עברו על יוד'ל במחנה, אולם הוא שרד. בסתר ליבו ידע, כי לא לנצח יוכלו הארורים לטבוח בבניו של הבורא יתברך. הוא זכר את מאמר הכתוב (איוב כ"ח ג'): "קץ שם לחושך", וייחל ליום בו יגיע קיצה של החשכה הנוראה.

ואכן, היום המיוחל הגיע. בבוקר אחד דלפו השמועות שהאמריקאים מגיעים. האסירים המתינו בקוצר רוח לבואם, והגרמנים החלו להרוס את המחנה ואת הביתנים, במטרה להשמיד ראיות. לבסוף, כאשר היו האמריקאים קרובים, השאירו הגרמנים את היהודים ביער הסמוך והם עצמם נסו על נפשם.

למחרת בבוקר, כשהגיעו חיילי צבא ארצות הברית אל המחנה, הם מצאו שם רק שרידי בטון ושלדי מתכת. הגרמנים התאמצו רבות לטשטש את הזוועות שביצעו.

"והם מצאו גם את אבא שלי, עור על עצם, כשהוא נובר בין גלי ההריסות ומחפש לשווא את זוג התפילין שלו", מספרת לאה ומוחה דמעה מעיניה.

"אבא הקריב את נפשו למען זוג התפילין, ומשלא מצא אותן, ציפה בקוצר רוח לזכות בזוג נוסף".

***

לאחר המלחמה נישא יוד'ל לרעייתו, אולם מנת ייסוריו לא תמה. כשביקש לעלות לארץ ישראל יחד עם זוגתו, היה עליהם להסדיר כמה וכמה מסמכים כדי לקבל אישור עלייה, סרטיפיקט, אותו חילקו האנגלים במשורה.

"נשים הרות וילדים זכו לקבל את האישור המיוחל", מספרת לאה, "אבל הגברים נאלצו להמתין לעלייה השנייה. אמי, שנותרה יתומה מכל משפחתה ובאותה עת ציפתה לילד משלה, מצאה את עצמה מצוידת באישור עלייה – אולם ללא בעלה שנותר מאחור…".

אבל יוד'ל לא ויתר. ללא מסמכים וללא אישור עלייה עלה במינכן על רכבת לכיוון מרסיי, שם עגנה האונייה בה התעתדה אשתו להפליג לארץ ישראל.

ברכבת התחבא יוד'ל בכל מקום אפשרי, כדי להימנע מהבדיקות הקפדניות שנערכו במעברים שבין הארצות. כשהגיע למרסיי התגנב למשאית בכניסה לנמל, אולם הבדיקות שם היו קפדניות במיוחד, והיות שחזותו הוכיחה עליו כי הוא יהודי – התבקש להסגיר את עצמו.

אבל יוד'ל העז פניו. "ארבע שנים הייתי במחנה ריכוז ולא פחדתי מהמוות!" נורו המילים מפיו מול שוטרי הגבול, "וגם עכשיו אינני מפחד! הניחו לי להיכנס!".

והם נתנו לו להיכנס, כשהם מזהירים אותו שלא להסתבך. אלא שיוד'ל, תלמיד ישיבה ששרד את השואה, היה בעל כושר הישרדות נדיר. בהפסקת הצהריים של סבלי הנמל התחזה לסבל. הוא משך כובע על עיניו והרים ארגז תפוזים על כתפו, וכך עלה על האונייה. הוא היה נמוך קומה ודמותו נעלמה בין הסבלים שהובילו את הארגזים אל מחסן המזון. שם התחבא יוד'ל, בין קופסאות שנזרקו עליו וכמעט חנקו אותו. הוא לא העז לזוז עד שנשמעה הצפירה שסימנה כי האונייה יוצאת לדרך…

יוד'ל ידע שאין עליו ניירת והיה עליו לחפש דרך לעבור את ההפלגה בלי להסתכן. ולפתע עלה רעיון במוחו. על האונייה היה בר של שתייה, ויוד'ל ידע כי שם יוכל להתקבל ללא שאלות מיותרות. הוא חמק מן המחסן ועלה אל הסיפון. הוא ניגש לבר והחל לעזור לברמן.

כמצופה, לא שאל הברמן הרבה שאלות והשנים התיידדו עד מהרה. יוד'ל התחבב במהרה על כל אנשי הצוות. הוא ידע לשחד אותם בכוסיות יין רבות, והדבר הקל על שהותו באונייה. במהלך ההפלגה הצליח גם ליצור קשר עין עם אשתו. בלי שהשניים יצרו קשר של שיחה ביניהם, היא חשה ביטחון ואושר שהוא כאן לצידה.

"לא ידעתי איך ארד מהאונייה", מספר יוד'ל. "כשחילקו מסמכים כדי לרדת ממנה לקחתי שניים, אחד לאשתי ואחד לי. כולם אהבו אותי וזה היה מחזה מעניין. לאחר שהאונייה הטילה עוגן ירדתי ממנה בביטחון עצמי מופגן, כשכל אנשי הצוות מנופפים לי לשלום".

כשהאונייה עגנה בנמל חיפה, נלקחו הנוסעים למחנה עתלית. בקשתו הראשונה של יוד'ל בביקורו של רבי אריה לוין שם הייתה – זוג תפילין. רבי אריה לוין ביקש להבריח אותו משם, אולם הוא סירב.

"כל זמן שאני בארץ ישראל לא אכפת לי איפה אמות!", אמר. "אחת היא לי אם נפשי תצא בעתלית או בירושלים. העיקר הוא שאני שרוי על אדמת הקודש"…

אולם השהות במחנה לא הייתה אינסופית. לאחר תקופה יצאו יוד'ל ואשתו מן המחנה והגיעו לתוככי הארץ.

"זכינו ובננו הבכור נולד בארץ ישראל", חותם יוד'ל את סיפורו המרגש ובקולו נשזרת נימת גאווה ואושר.

במשך השנים עסק ר' יהודה וליס באריגת טליתות, תוך שהוא מקיים מצוות הנחת תפילין בחיבה יתירה. הוא שאמרנו, לכל יהודי הנחת תפילין משלו, ויש הנחת תפילין של ר' יהודה וליס.

השארת תגובה