טניה ואולגה: משרתות היהודים ברומניה

שבת דזיקוב, צילום יהושע פרוכטר (6)
שבת דזיקוב, צילום יהושע פרוכטר (6)
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

ביתה כמו עמד מלכת ביום שבו הוא נפטר. שטיח כהה מכסה את הרצפה, קערת משמשים גדולה מונחת על שולחן ישן, והיא יושבת על הספה מוקפת בעשרות כריות נוי. שעון עתיק תלוי מעליה, מזכיר לה מדי שעה כי עוד שעה חלפה. בתה היחידה מתגוררת במרחק רב ממנה, ואת הנכדים היא זוכה לראות לעיתים רחוקות.

אבל טניה אינה בודדה, מעולם לא חשה בודדה. לא אז, כשעזבה את משפחתה והלכה ובנתה לעצמה משפחה אחרת. ואפילו לא היום, כשהיא מזדקנת בדירת שני חדרים בשיכון ישן בתל אביב.

היא מחייכת וגוררת את רגליה לכיוון הדלת. זאת השעה שבה הציפורים מתקבצות שם, ממתינות לטניה שתביא להן פירורי לחם, תחלק להן בנדיבות.

"הציפורים הללו הן חלק מהחיים שלי", היא מסבירה, "אין יום שהן לא מגיעות לבקר אותי". והיא שוב מחייכת, חיוך רחב, חיוך אמיתי שבוקע מהלב.

יש לה שיעור קבוע בבוקר והיא לא תפספס אותו בעד שום הון שבעולם. משום כך הגעתי אליה בגמר השיעור.

העברית שלה עילגת. מבטא רומני כבד מתלווה אל כל הברה.

"מה אמרת?" אני חוזרת ושואלת, כדי לדעת האם מה ששמעתי אכן התרחש או שמא פשוט לא הבנתי את המילים ופירשתי את הסיפור באופן הזוי לגמרי.

"זה בסיידר, בסיידר", היא גוררת שוב את רגליה. "אני להיות זקנה, רגליים כואב, יש סוכר, צעירים לא מבין זה טוב להיות צעיר, אלוקים ייתן לי כוח, אני מתפללת לאלוקים כל יום, כל שעה, רק אלוקים נותן כוח ושמחה".

הביקור מתארך, היא מספרת ואני מקשיבה. הסיפור שלה מפותל כמו שביל החיים שלה, שמתפתל פעמים אין ספור.

"חבל שהוא לא פה", היא נאנחת, מתגעגעת לבעלה.

"חבל שהוא לא פה", היא חוזרת ואומרת וקולה מהדהד, והמבטא הרומני הכבד מחזיר אותי שנים אחורנית, אל הכפר ברומניה…

***

"טניה, בשבת את צריכה להבין שאני לא יכולה להסביר לך כל דבר, תהיי חכמה, תביני שאם הנר כבה – מדליקים אותו, את הכלים תשטפי אחרי הסעודות ותדאגי שהכל יהיה נקי", כך מסבירה אולגה, בעלת הבית, לטניה, המשרתת הצעירה.

טניה שמחה לעבוד אצל משפחת מוסקו, משפחה טובה ומכובדת בכפר. אמה עבדה אצלם מספר שנים וביקשה לפרוש, וטניה שמחה למלא את מקומה.

"הי, ילדים, בואו הנה", היא רצה אחר שלושת ילדיהם החינניים, נפשה נקשרה במיוחד בילדה הקטנה.

"היא הייתה ילדה יפהפייה, כולה קסם אישי", היא מספרת, "ילדה בת שלוש שהפיצה סביבה חום אנושי אמיתי. כשהיא רצתה לבקש ממני משהו, היא הייתה ניגשת אלי, פוערת זוג עיניים גדולות ומבקשת בקול מתוק: 'טניה, בבקשה, תכיני לי משקה. טניה, בבקשה, שחקי אתי בכדור'"…

טניה לא עמדה בפני עיניה הבורקות של הילדה. היא נענתה לכל בקשה שלה, וכששערה של הילדה התארך, הייתה טניה מגיעה בשעות הבוקר המוקדמות וקולעת לה צמות.

את ימי חמישי זוכרת טניה כימי חג ממש, אז הייתה כורעת על ברכיה כדי לשפשף את רצפת העץ.

"לכבוד שבת קודש", הייתה אומרת לה אולגה, בעלת הבית, ומוסיפה בקשה, כי בגמר השטיפה תצטרף אליה אל המטבח. שם ישבה במשך שעות, קילפה סלק ותפוחי אדמה, הכינה מרק בורשט שריחו נישא למרחוק, והכינה בצק וקלעה ממנו צמות, בדיוק כמו שקלעה בבוקר לילדה.

***

הם כיבדו אותה והיא כיבדה אותם. היא נולדה בסוטמרה, בעיניה אחת הערים היפות בעולם, כך הייתה וכך תישאר בזכרונה, "גם בגיל מאה עשרים", היא צוחקת.

היא עבדה בכפר הסמוך, לזר, שם התגוררו משפחות יהודיות.

"בליל שבת הייתי עובדת אצלם באופן קבוע, מגישה להם את האוכל, ממתינה במטבח בין המנות, משם הייתי מקשיבה לשירי השבת שאדון משה שר בקול ערב. אהבתי את ליל שבת. לאחר הסעודה ניקיתי, סידרתי, ונפרדתי מהם לשלום. חזרתי לבית הורי, וההבדל בין העמים זעק עד לב השמים. חזרתי מערב של קדושה, מאווירה קסומה, היישר לקלחת החיים הזולה שלנו. אחי היה משתכר באופן קבוע עם חבריו, והריקודים והשירים אצלנו היו המוניים וחסרי טעם. הנפש שלי השתוקקה להיות שם, עם משפחת מוסקו"…

טניה מתרגשת והמילים שלה מתבלבלות. לרגע קט היא חוזרת שוב להיות אותה נערה צעירה בכפר.

השפה שלה מקשה עלי להבין, אבל הרגש שנובע מהלב שלה מוביל אותי בחוט דק אל מחוזות רחוקים מאוד, ולא רק גיאוגרפית.

אני מנסה לדלות פרטים על החיים ברומניה של אז, אבל היא אינה מתעסקת בזה יותר מדי. "נו, חיים", היא מפטירה כלאחר יד.

אני רוצה להריח את ריחות הכפר, אבל היא נותנת לי להריח רק את מאכלי השבת שהובילו אותה אל המקום שבו היא נמצאת כיום.

"במשך שבע שנים עבדתי אצל משפחת מוסקו", היא מספרת, "אירופה בערה, המלחמה הגיעה לכל מקום והשמועות התרוצצו כאש בשדה קוצים. ואז זה קרה, אני זוכרת את זה בבירור כל כך, כאילו זה קרה אך אתמול".

באותו בוקר פקדה עליה אמה בקול ברור: "אל תלכי לעבודה היום!", "אל תצאו מהבית!" הורתה לכולם.

"זו כבר הייתה תקופה שהמצב אצל היהודים היה בכי רע", היא משחזרת, "והנה הכל נגמר, אין משפחת מוסקו ואין יהודים, לקחו את כולם.

"רציתי לבוא, לסדר להם את הבית, לנקות להם, כדי שיחזרו לבית נקי, כמו שהם אוהבים", נשנק קולה, "אז עוד לא שיערתי את גודל הטרגדיה. עוד לא ידעתי שהם נשלחו אל מותם".

הדמעות מתחילות לזלוג מעיניה. לרגע נדמה, כאילו אך עתה נכנסה רומניה לדפי ההיסטוריה של השואה האיומה.

היה זה ביוני 1941, כאשר בניסיון להחזיר לעצמה את סרביה ואת צפון בוקובינה מדי הסובייטים, הצטרפה רומניה אל גרמניה בהתקפתה על ברית המועצות. לצעד זה היו תוצאות הרות־אסון עבור היהודים שחיו באזור. בשלב הראשון עסקו הכוחות הרומניים ברצח רבבות יהודים באזורים שכבשו בתחילת המלחמה, ואחר כך גירשו את הניצולים יחד עם יהודי מחוז דורוהי וחלקה הדרומי של בוקובינה אל טרנסילבניה – שטח רחב ידיים מעבר לדנייסטר, בו הוקמו גטאות ומחנות ריכוז על ידי השלטונות הפאשיסטיים הרומנים.

מעל מחצית המגורשים מתו, חלקם בפעולות הרג והשאר בגלל תנאי המאסר הנוראים. אלפים נוספים מתו מחנק ברכבות המוות, לאחר שקרונות הבקר הנעולים, אל תוכם הוכרחו להידחק, הועברו למסילות צדדיות.

הגרמנים עצמם נדהמו נוכח צעדיהם של הרומנים. לא, הם לא הזדעזעו ממעשי ההרג האכזריים. בכך לא היו להם מתחרים. הם נדהמו מהרשלנות השלומיאלית של הרומנים בביצוע מעשים אלה…

***

טניה קמה ממקומה, פותחת את הדלת וזורקת לציפורים עוד אוכל, אבל מבט מעמיק מגלה שהיא עושה זאת גם כדי לתפוס אתנחתא ולהירגע. ואכן, רק כשהיא נרגעת היא מתיישבת שוב לצידי, על הספה, ושבה אל סיפורה המדהים.

"המלחמה פגעה גם בנו", היא מספרת. "החיים השתנו, האווירה הייתה מורעלת, היה חסר לנו אוכל, עבודה וחיים נורמליים. בעין הסערה מצאתי את עצמי מחקה את מעשיהם של בני משפחת מוסקו. ישבתי והתפללתי לאלוקים שיעזור להם, וגם לנו".

באותה תקופה התקרבה טניה, בלי משים, לאלוקים. היא הכירה הלכות רבות על בוריין, ולפתע מצאה את עצמה מקיימת אותן באדיקות. למה? על כך אין לה תשובה שכלית. הלב שלה, הנשמה שלה, הם שביצעו את הרצון האמיתי שבער עמוק עמוק בתוכה.

***

המלחמה הסתיימה באופן רשמי וטניה ניסתה לברר מה עלה בגורלם של משפחת מוסקו.

התשובות שקיבלה קרעו את ליבה. "הם בטח הלכו", כך אמרו כולם, "היהודים לא יחזרו לכאן", דיברו ביניהם.

ולפתע גמלה בה החלטה מוזרה. "אם לא יישארו יהודים בעולם", כך אמרה לעצמה, "אני אהיה יהודייה ואני אתחיל את העם היהודי מחדש!"

אמא שלה כעסה. הוריה רצו להשיא אותה, והיא סירבה לכל הצעת שידוך. "אמא, עכשיו זה לא הזמן להתחתן", התעקשה, ואמא שלה בהתה בה בזעם כבוש.

החודשים שחלפו הצטרפו לשנים, וטניה נותרה ברווקותה. משהו בגעגוע שלה לחיים שלפני המלחמה, כמו גם החלום שלה להפוך ליהודייה, הקפיאו את מהלך חייה.

ואז הוא חזר. השמועה אמרה שאדון מוסקו, בעל הבית שלה מהימים ההם, חזר משם. טניה הגיעה אל הבית, מצפה לפגוש את אדון משה, אותו זכרה היטב מן הימים ההם.

כשהבחינה בו נשבר משהו בקרבה. לא היה זה בעל הבית אותו זכרה, לא היה זה אותו יהודי גאה, בעל עיניים בורקות. היא פגשה אדם שבור, עיניו חלולות ופניו אפורות.

"הוא הסתובב בבית, מחפש זכרונות, מקווה שמישהו, אולי, ניצל", משחזרת טניה, "אבל החיפושים היו לשווא. אשתו והילדים לא חזרו משם, הילדה היפה עם הצמות הקלועות תישאר רק כזיכרון יפה, כמסגרת ששייכת לעבר".

בבת אחת מדלגת טניה על תקופה. ניכר עליה שקשה לה להיכנס לפרטי פרטים. במקום זאת היא מסכמת באופן כללי: "זאת הייתה תקופה"— וכלל לא בטוח שהיא מתגעגעת לאותה תקופה.

היא עזבה את בית הוריה, את חברותיה ואת עברה, והפכה להיות חלק מהעם היהודי. היא התגיירה כדת וכדין.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1948, נישאה טניה למשה מוסקו כדת משה וישראל.

"כשעמדתי אתו מתחת לחופה והרב השיא אותנו", היא מספרת, "לא יכולתי שלא לחשוב על אולגה הי"ד. קיוויתי שהיא לא כועסת עלי שלקחתי את מקומה, התפללתי, ביקשתי ממנה סליחה, והבטחתי לה בדמעות שלעולם לא אשכח אותה או את הבת שלה".

בתקופה שלאחר נישואיהם התגוררו טניה ומשה בסוטמרה.

"אמא שלי ביקשה ממני לשמור אתה על קשר", מספרת טניה, "היא בכתה עלי שבועות ארוכים, הייתה בטוחה שהשתגעתי, אבל אני חזרתי תמיד לבקר אותה וכיבדתי אותה.

"לאחר שנישאנו עבד משה כעגלון, הוא קנה סוס ועגלה והסיע אנשים ממקום למקום. זאת הייתה העבודה היחידה שהוא היה מסוגל לעבוד בה, משום שהנפש שלו לא ידעה מנוח, הסיוטים רדפו אותו. הנסיעות התמידיות היו לו כבריחה מפניהם. אני הבנתי אותו. גם אני התגעגעתי אל הילדים המתוקים שלו…".

באותה תקופה שלט הקומוניזם ברומניה, המצב היה מתוח, וביום מן הימים החליטו בני הזוג כי הגיע הזמן לעזוב ולעלות לארץ ישראל.

"דווקא השכנים הנוצרים שלנו עזרו לנו לארוז, ולפני שעזבנו נתנו לנו סכום כסף ואמרו: 'שיהיה לכם'", היא מספרת. "המחווה שלהם ריגשה אותנו מאוד, ולימים, כשהגענו לביקור ברומניה, לא שכחתי לבקר אותם ולהביא להם מתנה מארץ ישראל".

טניה ומשה טסו לאיטליה, שם חברו לקבוצה שביקשה גם היא לעלות לישראל.

"הגענו לאיטליה בחול המועד פסח", היא נזכרת, "התנאים במקום בו שהינו היו גרועים, ואנו, הנשים, התאגדנו כדי לבשל אוכל כשר לפסח".

הזיכרון שחרוט אצלה יותר מכל הוא סיר עם תבשיל שעליו עמלה שעה ארוכה. כשנשאה את הסיר מהמקום בו התבשל אל המקום בו שהו, מעדה ונפלה עם הסיר, ותכולתו נשפכה לכל עבר…

מיד לאחר פסח עלו על אונייה והגיעו לארץ ישראל. ההתרגשות שגאתה בהם כשדרכו רגליהם על אדמת הארץ, לא דעכה גם נוכח התנאים הקשים שהמתינו להם.

החיים בארץ באותם ימים היו קשים, הם קיבלו דירת חדר קטנה וניסו להתאקלם. ההתאקלמות לא הייתה קלה. השפה, אורח החיים, המצב הבטחוני, כל אלו היו בגדר אתגרים גדולים עבור טניה, גיורת טרייה וצעירה.

כשנולדה להם בתם הראשונה, כאן בארץ, הרגישו משה וטניה שגלי אושר נשפכים עליהם מן השמים.

"הוא עמד שם ובכה, מול התינוקת שנולדה", היא משחזרת, "וכל הזמן מלמל בדמעות: 'מי היה מאמין? ניצחנו! ניצחנו!'…".

כשנולד להם הבן, גדלה השמחה עוד יותר.

***

"בעלי עבד בשמירה", היא מעלה זיכרון נוסף. "לילה אחד, לאחר שהשכבתי את הקטנים לישון, בישלתי לו אוכל והחלטתי שאני יוצאת להביא לו, לעמדת השמירה".

כשבעלי הבין שהגעתי הוא יצא לקראתי, ואז, לפתע פתאום, נחתה קטיושה בעמדת השמירה, בדיוק במקום שבו עמד דקות ספורות קודם לכן.

משה היה מזועזע. "יכולתי למות", הוא אמר. וטניה נזכרת בחיוך בתגובתה. "בשביל זה הבאתי לך אוכל", כך היא אמרה, "לפחות לא תמות רעב…"

***

"אני בת שמונים וארבע ומודה לאלוקים על מה שיש לי", היא חוזרת ואומרת, "יש פנסיה, יש ביטוח לאומי, ויש לחם עם בצל, ברוך ה'".

במשך שנים עבד משה כשכיר בחברת רהיטים, ואילו היא נשארה בבית וגידלה את שלושת הילדים.

"לא רציתי לצאת לעבוד מחוץ לבית", היא מספרת, "וכדי לעזור בתקופות הקשות עבדתי כמטפלת פרטית. עבודה לא חסרה לי. כולם עמדו אצלי בתור כדי שאשמור להם על הילדים".

השנים הקשות חלפו, והם בנו בית קטן במושב באזור הצפון. למרות הזכרונות הקשים, שאב בעלה שמחה מהמשפחה החדשה שהקים.

"הייתה בנו שמחה, אבל היה גם את הצד העצוב, האירוני… מי חלם שאני, משרתת רומנייה, גויה של שבת, תהפוך לבעלת בית יהודייה כאן, בארץ ישראל?"

הילדים בגרו והתחתנו והם עברו להתגורר בתל אביב, כדי להיות קרובים לבתם הצעירה ולנכדיהם.

לפני חמש עשרה שנה נפטר משה מוסקו לבית עולמו, כשהוא מותיר את טניה אלמנה.

"הוא סחב עמוק בתוך הלב שלו הרבה צער ואשמה", גולשת דמעה סוררת מזווית עינה, "אבל הוא גם חי חיים של עשייה, חיים מלאי סיפוק ושמחה".

ועל אף שמשה עזב את העולם כבר לפני חמש עשרה שנה, הרי שעד לפני חמש שנים, מדי יום שישי, כשכוחה עוד היה במותניה והיא קלעה את הבצק לצמות, וכשהכינה מן הצמות חלות לכבוד שבת, הייתה טניה מבקשת סליחה מאולגה, בעלת הבית שלה…

תגובה אחת
  1. סיפור יפה אבל כ"כ הרבה טעויות צורמות.
    לא סטומרה אלא סאטו מארה Satu mare.
    והיהודים בוודאי לא גורשו לטרנסילבניה אלא לטרנסניסטריה Transnistria. זו טעות מביכה.

השארת תגובה