מרטיט: סבא שלי הוא 'יעקב'

טרקטור
טרקטור
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

יעקב

גש לכל קבוצת יהודים, מבוגרים, אברכים או נערים, ותפזם לידם את המילים: "בכל האזור איש לא ידע את סודו", או במקורן האידישאי: "און קיינער אין דארף עס האט נישט געווסט פון זיין סוד", ותראה את העומדים מצטרפים ספונטנית לשיר "יעקב". ואכן, מעטים ממפזמי השיר יודעים את הסוד המסתתר מאחורי השיר המקפל את סיפור חייו של סבי, ר' יעקב פוטאש עליו השלום, סיפור שבמרכזו עומדת אמו, מדליקה נרות שבת ומתפללת שבנה יישאר יהודי נאמן.

הם ניצבו דוממים מתחת לחופה באולם הקטן שבעיר פריז. החתן, יעקב, ניצול שואה בודד שהצליח להימלט לאוזבקיסטן עם פרוץ השואה, והכלה, יענטל, אוד מוצל מתופת אושוויץ.

הורי החתן והכלה לא הובילו אותם לחופה. גם אחיהם ואחיותיהם לא נכחו ביום כלולותיהם. כולם עלו השמימה שם, במחנות, באש הכבשנים. רק זכרם ריחף באוויר.

בין העומדים שהצטופפו סביב האפריון היו חברי החתן, בודדים אף הם, חסרי משפחה, אודים מוצלים מאש. גם את עזרת הנשים אכלסו בנות חסודות שתוגה נשקפה מעיניהן. בהשתתפותן בשמחת הנישואין כמו ביקשו לכנס לעצמן כמה שביבי נחמה ושמחה בים העצב שהקיף אותן מכל עבר.

בין הקרואים נראו גם לא מעטים שבאו להשתתף בשמחת הכלולות בהיותם יהודים שאיבדו את נשותיהם, או אבות שאיבדו את ילדיהם. אלו כמו אלו חשו צורך עז לעודד ולחזק שורש נוסף שימשיך את שושלת העם היהודי שאך זה עתה עלה עליו הכורת וביקש למוחקו כליל.

עם צאת החתן והכלה מחדר הייחוד, כשוך מעגל הריקודים הראשון, הושלך לפתע הס בקהל. עיני הכל ננעצו באברך חסידי בעל עיניים בוערות, שניצב לו במרכז. ר' יום טוב עהרליך שמו, מלחין חסידי שקול שירתו יבקע לימים מאלפי בתים.

"הכרתי את החתן בסמרקנד שבבוכרה", אמר ר' יום טוב בעיניים נוצצות, "וכתבתי שיר לכבודו. זה השיר שמספר את הסיפור שלו".

דממה השתררה כשהחל ר' יום טוב לפזם בקול נוגה את השיר שלימים יושר אין ספור פעמים, ברגש אין קץ, "יעקב"…

מילות השיר נגעו בלבבות החשופים והכואבים של באי החתונה בפריז. השיר תיאר בצורה ציורית ומושכת את הסיפור שיעקב, החתן, היה במרכזו, אבל כל אחד מהמשתתפים בחתונה נשא בצלמו ובדמותו את כאבו האישי, את הניסיונות המרים שחווה ואת חבלי גאולתו האישית מעמק הבכא.

ככל שהתקדם ר' יום טוב במילות השיר, בדבקות ובעיניים עצומות, הלכו עיניהם של הנוכחים והתמלאו בדמעות. יבבות של ממש נשמעו כאשר פרט ר' יום טוב בחן על מיתרי הרגש, וכאשר בא השיר אל סיומו היה האולם הקטן רטוב ממש מדמעות…

הנה לפניכם הסיפור האמיתי העומד מאחורי השיר, סיפור הנוגע בעמקי הנפש ומעמידנו על כוחה של נפש יהודית.

***

"אמא?"

"כן, יעקב".

"למה הידיים שלך נפוחות כל כך?"

יעקב הקטן הביט באמו בשעה שלשה בצק לחלות של שבת. העוני הכריח אותה לצאת לעבוד כטוחנת, וכתוצאה מעבודה קשה זו התנפחו אצבעותיה. הנפיחות הסבה את תשומת ליבו.

"אם רוצים ילדים תלמידי חכמים, צריכים לעמול", אמרה האם והמשיכה ללוש את הבצק.

החלות הוכנסו אחר כבוד לתנור וריחן התפשט בכל הבית.

והנה הגיע זמן הדלקת נרות. יעקב התבונן באמו בשעה שהדליקה את נרות השבת, ידיה הנפוחות מרוב עמל מכסות על העיניים הדומעות.

"אמא, מה את אומרת כשאת מכסה את העיניים?" שואל יעקב הקטן.

"בזמן הדלקת נרות שבת נפתחים שערי השמים לבקשות", השיבה האם בעודה מנגבת את דמעותיה, "ואני מבקשת שתגדל להיות יהודי תלמיד חכם".

***

יעקב פוטש, או בהיגוי האמיתי פאטאש, נולד בבית חסידי המיוחס לשושלת בורקא. הוא גדל בעיירה רדז'ימין, המרוחקת כעשרים קילומטרים מוורשה הבירה.

תשעה אחים ואחיות היו לו ליעקב, ומלבדם גידלו הוריו עוד ארבעה יתומים שלא נמצאו להם בתים.

גדולה הייתה שאיפתם של ההורים לראות את יעקב בנם עולה ומתעלה במעלות התורה הקדושה, ועל כן, בהגיעו לגיל אחת עשרה וחצי שלחוהו אל ברנוביץ, שם שכנה ישיבתו של הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן הי"ד.

בברנוביץ למד יעקב פרק זמן מסוים, ולאחר מכן המשיך לישיבתו של האדמו"ר רבי משה מסטולין הי"ד. ישיבתו של האדמו"ר נודעה כבית גידול מובחר לעילויים ולבעלי כשרון והתמדה, ומיטב עילויי הסביבה חבשו את ספסליה ועלו במעלות התורה והיראה.

העננים השחורים התקדרו ממעל בשנת תרצ"ט, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. תלמידיו ואנשי שלומו של רבי משה ביקשו למלט את נפשו מגיא ההריגה. הם התחננו לפניו שיואיל לעזוב, ואף סללו בעבורו ברוב עמל נתיב בריחה. אולם רבי משה סירב בתוקף.

"אם נגזרה הגזירה על העיר, איני נוטש אותה!", אמר באומץ, "אשאר כאן, עם קהילתי, לחיים ולמוות!"

בערב ראש השנה עלה הכורת על העיירה. בני קהילת סטולין, ובראשם האדמו"ר רבי משה, וראש הישיבה, הגאון רבי שלמה סלבין, נרצחו כולם בידי הצוררים. הי"ד.

ברם, את תלמידיו המריץ רבי משה לברוח בכל דרך אפשרית ולמלט את עצמם מידו הארוכה של הצורר הנאצי. ועל תלמידים אלו, שהצליחו להימלט, נמנה יעקב מיודענו.

בן שלוש עשרה שנה בלבד היה, כאשר הצטרף לקבוצת תלמידים שנמלטה לווילנה. הוא הגיע אל ישיבתו של הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, יחד עם תלמידים נוספים שנמלטו מאימת המלחמה אל וילנה. אך גם שם לא מצאו הפליטים מנוח לכף רגלם. עד מהרה דרכו מגפיהם של הצוררים הנאצים בשערי וילנה, ותלמידי הישיבה נאלצו לנוס לכל עבר.

וכך, באישון לילה, תחת מעטה כבד של עלטה, חצה יעקב עם עוד כמה בחורים את הגבול לרוסיה. כדי לא להיתפס שמרו הבחורים על מרחקים ניכרים ביניהם, תוך שהם קובעים להיפגש מעבר לגבול בנקודת ציון מסוימת. ואולם, בהגיעו לנקודת הציון שמעבר לגבול, מצא יעקב את עצמו לבדו. עד יומו האחרון לא ידע מה עלה בגורלם של חבריו שחצו עמו את הגבול.

בשלב זה החלו נדודיו של יעקב על אדמת רוסיה. בגפו צעד ברגל למרחקים ניכרים, עד שבערב שבת פגש בישיש בעל זקן ארוך וצחור כשלג. יעקב ניסה להציל מפיו מידע, היכן הוא נמצא, אולם הלה לא הבין את שפתו. ואז הוציא הישיש מכיסו צבע ודף נייר. הוא צייר ליעקב מפה, הנהן בראשו והלך לו.

יעקב ראה בזה נס ממרומים. הוא צעד לפי המפה שצייר לו הישיש ולבסוף מצא את עצמו בקולחוז נידח בערבות אוזבקיסטן.

הקולחוז הוא כפר חקלאי שכל תושביו עובדים לטובת הממשלה, והשהות שם הייתה בגדר בלתי אפשרית כמעט עבור בחור ישיבה. בקולחוז התגוררו רק גויים, איכרים נבערים ובורים, ויעקב מצא את עצמו בודד לגמרי, בלא צל דמותו של יהודי באופק.

אולם הוא היה חייב לשרוד. הוא הצטרף אל כוח העבודה שעיבד את אדמות הכפר, קיבל לידיו טרקטור, ולאחר שמהות העבודה הוסברה לו – החל בעבודתו.

כך נאלץ יעקב, בחור יהודי צעיר שטרם עבר את מחצית שנות העשרה, להתמודד לבדו עם חיים אלמוניים בכפר נידח. הוא לא סיפר ליושבי הכפר מאומה, לא על עצמו ולא על עברו, מגמתו הייתה לשרוד שם עד שתחלוף המלחמה וישתרר שוב שקט.

במשך כל היום היה נתון בעבודה פיזית קשה ומפרכת שבכמותה לא הורגל מעודו, ובלילות סירב לישון עם יתר הפועלים. הוא העדיף לישון בשדות השוממים ששרצו חיות טרף מאשר במחיצת הגויים המוסלמים.

בידיו היה מחזיק יעקב תדיר נפט וגפרורים, ובכל פעם שהיו עיניו מבחינות בחיה רעה מתקרבת, היה טובל גפרור בנפט ומדליק אותו, להבריח את החיה מעליו. כך במשך שעות, כך במשך לילות. "מימי לא התרגלתי לקוצים הדוקרים", יספר לימים לבנו יוס'ל, "בכל לילה הכאיבו לי הקוצים מחדש"…

פעם בשבוע היו אנשי הקולחוז, ויעקב ביניהם, מקבלים תלושי מזון שבאמצעותם יכול היה כל אחד לרכוש לעצמו מזון, כאשר באמצעות תלושי מזון לא מעטים ניתן היה לקבל גם בשר! יעקב, למותר לציין, התנזר מאכילת בשר, אולם הוא לא זרק את התלושים. ציפור קטנה לחשה על אוזנו, שביום מן הימים עוד יעשה בהם שימוש מועיל…

את יהדותו הסתיר בחכמה רבה. לראשו חבש כובע של פועל במקום כיפה, ומדי יום הקפיד לסמן לעצמו את התאריך הנוכחי ולעקוב אחר השבתות והמועדים. בלילות שבת ובמועדים היה בוצע על פרוסות לחם ששמר במקום על לחם משנה, ודמעות היו זולגות מעיניו.

השמועות הנוראות הגיעו אל הקולחוז הנידח כרוחות רעות. סיפורי האימים בדבר הזוועות הנוראות החולפות על יהודי אירופה שברו את ליבו לרסיסים, ובלילות, באין איש רואהו, היה יעקב מוצא את עצמו בוכה כתינוק. אולם לצידם של הפועלים הגסים אסור היה לו להראות מאומה מכל זה. למראית עין שמר על קור רוח. איש לא ידע לאיזה עם, דת או לאום, הוא משתייך.

אולם למרות הסודיות שאפפה אותו התחבב יעקב על כולם, משום שהקפיד לא להתערב במריבות או בוויכוחים. תחת זאת האיר פנים לסובביו ושמר על קשר טוב, אם כי מרוחק, עם אנשי הקולחוז.

כאשר היו הגעגועים אל בית הוריו ואל ההווי הישיבתי מכבידים על ליבו עד לבלי נשוא, היה יעקב שולף את המפוחית מאי שם, מתיישב לו מול מדורה קטנה ומאולתרת, ומנגן ניגונים נוגים ורוויי געגועים. ובאותן שעות היו פועלי הקולחוז מתיישבים סביבו בגורן עגולה, תולים בו עיניים מעריצות ומנסים לתהות על קנקנו.

במשך תקופה של כמה חודשים שעשה יעקב באותו קולחוז נידח, רזה גופו עד מאוד, משום שתזונתו התבססה רק על פירות וירקות, וגם אלו לא היו מצויים שם בשפע.

ובכל אותה עת, כאשר נאלץ להמשיך לעבד את שדות הענק כשהוא נוהג בטרקטור, נאחז יעקב בזכרונותיו מימי הישיבה כטובע הנאחז בקש. בעוד ידיו אוחזות בהגה, היו שפתיו ממלמלות בעל פה סוגיות ושברי סוגיות אותן זכר מימי הישיבה.

ואז, באחד הערבים, כאשר התכונן יעקב לפרוש לשנת לילה בעומק השדה, הגיעו אליו שליחיו של ראש הקולחוז. ראש הקולחוז היה אדם אימתני ומסוכן, ששלט שליטה אבסולוטית ברכוש רב. איש מבין אנשי הקולחוז לא ההין להתגרות בו או לחלוק על דבריו.

"ראש הקולחוז רוצה לדבר אתך!" הודיעו השליחים ליעקב. אימה וחרדה נפלו על יעקב. הוא צעד בעקבותיהם כמי שכפאו שד כשבראשו חולף הרהור מבעית: מי יודע מה רוצה ממני הגוי הזה?

ואולם, כאשר הגיע אל ביתו של ראש הקולחוז, ציפתה לו הפתעה. "אני רוצה אותך כחתן לבתי!", הודיעו ראש הקולחוז, "ובתמורה אתן לך את כל הכבשים שברשותי, לול תרנגולות שלם ועוד כהנה וכהנה"…

ההצעה נפלה על יעקב כרעם ביום בהיר, ובשרו נעשה חידודין חידודין. "מה אעשה?" הרהר, "הלא אוי לי אם אשיב בחיוב, ואבוי לי אם אסרב!"

אלא שראש הקולחוז, שלא העלה בדעתו כי מאן דהוא עשוי לסרב להצעתו הנדיבה, בטוח היה כי יעקב שותק מתוך מבוכה והתרגשות. הוא הודיע אפוא לאלתר בטון חגיגי במיוחד: "מחר בערב נחתום את העסקה בסעודת אירוסין גדולה כיד המלך!"

השמועה עשתה לה כנפיים, וכל הקולחוז דיבר על הזוג המופלא, ועל אודות הסעודה הנכבדה האמורה להיערך בשעות הערב. איש לא שיער, כי נפשו של יעקב סוערת עליו כהמון מים רבים…

והנה הגיעה שעת בין הערביים של יום המחרת. יעקב, ישוב על הטרקטור אי שם במעמקי השדות, הבין כי זמנו הולך ואוזל. מרחוק החל להישמע קול הנגינה, והוא ידע כי עוד מעט יבואו שליחי ראש הקולחוז לקחתו אל מקום הנשף, ברצונו או שלא ברצונו.

לרגע לא ידע את אשר יעשה, אולם במשנהו התעשת. הוא נטש את הטרקטור והחל דוהר אל המקום בו הניח את חפציו. כל מה שביקש באותה שעה היה ליטול את מעט מיטלטליו ולברוח להיכן שתישאנו הרוח.

יעקב עומד ואורז במהירות את חפציו, וריחו המשכר של יין הנסך עולה באפו. דמעות מסמאות את עיניו ונפשו הצעירה והאומללה מיטלטלת טלטלה נוראה. כפר שלם רוצה בכבודו, פיתוי גדול בפניו, והוא עומד ובורח כמפני אש, לא לכבודו ולא לכבוד בית אביו, כי אם לכבודו של מקום. הן בורא עולם מביט בו משמים ורואה במלחמתו העיקשת לשמור על קדושתו ועל קדושת ייחוסו…

והנה, נתקלות אצבעותיו בצרור תלושי נייר. יעקב מתבונן ורואה כי אלו הם תלושי הבשר, אותם שמר בלא לעשות בהם שימוש כלשהו. עיניו אורו. לפתע הבין כי מן השמים זימנו לו, מימים ימימה, פתח להימלט.

מוחו עיבד במהירות תכנית בריחה, ובעוד כל יושבי הקולחוז נקהלים למקום הנשף, החל יעקב נמלט במהירות לכיוון הנגדי, אל עבר היער העבות.

את כל הלילה עשה יעקב במעבה היער מבלי לעצום עין, מאימת הגויים שיבואו לתופסו ומפחד החיות האימתניות שקול נשיפותיהן הגיע לאוזניו. באוזן אחת שמע את קולות החגיגה שהחלה, ולרגע חשב שהוא היהודי היחיד שנשאר בעולם, ואולי, אולי חבל על המאמץ…

אולם אז צפה ועלתה לנגד עיניו תמונת אמו, מתרוצצת כבר ביום ראשון לדאוג ל'קישקע' של החמין של שבת… הזיכרון המוחשי הכה בו כברק. תמונותיה של אמו, פועלת במסירות נפש למען כל סממן של יהדות, צרבו את ליבו ואת מוחו.

דמעות זלגו מעיניו כשנזכר בעצמו כילד קטן העומד מול אמו, המניחה את ידיה הנפוחות אל מול החום שעלה מן התנור, כדי להוריד אך במעט את הנפיחות.

"מי שרוצה שיהיו לו 'עהרליכ'ע קינדר' עליו לעמול!" כך הסבירה לו אז, בפשטות. וההסבר מן הימים ההם חיזק את רוחו ואימץ את לבבו שלא להיכשל בניסיון. בכל ליבו השתוקק לבשר לאמו את הבשורה הטובה: "אמא! נשארתי יהודי! עמלך לא היה לשווא!"

עם שחר, כאשר כל בני הקולחוז עוד נמו את שנתם, נראה מסוק קטן כשהוא חג מעל שמי היער. היה זה המסוק שסיפק את צרכיהם של תושבי הקולחוז, היישר מסמרקנד הבירה. אחת לחודש, ביום ידוע מראש, היה המסוק נוחת בקרחת היער, פורק את המשלוח, ונעלם כלעומת שבא.

המסוק נחת, והטייס נדהם לראות בחור צעיר, רץ לעברו ומנופף בידיו. יעקב התקרב אל הטייס, ידו האחת אוחזת בצרורו הבלוי, וידו השנייה אוחזת בצרור תלושי הבשר, שהיו אוצר של ממש…

בטרם הספיק הטייס הנדהם לפצות את פיו – נפנף יעקב מולו בצרור התלושים והציע בפניו עסקה: תלושים תמורת נסיעה! ראשו של הטייס הסתחרר. בעצמו נמנה עם סובלי הצנע, והעסקה הייתה מפתה. הכמות הנכבדה של התלושים העלתה בדמיונו את כמות הבשר שיקבל תמורתה. וכך, תוך דקות, החליפו התלושים ידיים ויעקב הצטופף במסוק הקטן לצדו של הטייס.

כך הגיע יעקב לסמרקנד שבבוכרה. הוא חיפש אחר מקום בו מתגוררים יהודים, וכמו כל יהודי המחפש את אחיו בתפוצות – הגיע אל בית הכנסת. בגדיו היו בלויים וקרועים, עורו היה שחום כולו מן השמש שקפחה עליו בימים הארוכים, כאשר עבד בקולחוז הנידח, שערו היה פרוע ומגודל ומראהו מוזנח.

ולפתע הבחין יעקב בשני תלמידים שחבשו יחד עמו את ספסל ישיבתו של הגאון רבי אהרן קוטלר בוילנה. הוא רץ לקראתם וזעק: "אני יעקב!" אולם הללו, שלא זיהו אותו במראהו הפרוע, מיהרו לברוח מפניו.

גם שאר יושבי בית הכנסת שחששו עד עומק נשמתם מפני מרגלי הבולשת הרוסית, התרחקו ממנו כמפני אש. איש לא ידע האם הוא יהודי מן המניין, שגורלו המר לו, או שמא הוא מרגל מוסווה, שבא להתחקות אחר הליכותיהם של יושבי בית הכנסת.

לגודל האבסורד מצא יעקב את עצמו בטבורה של קהילה יהודית – אך בודד לנפשו. באותו רגע נשבר משהו בנפשו. הוא יצא החוצה, דמעות על לחייו, והתיישב על הספסל שמחוץ לבית הכנסת.

ולפתע התקרב אליו חסיד סטולין בלתי מוכר. היה זה ר' יום טוב עהרליך. הלה פתח עמו בשיחה, ויעקב סיפר לו על קורותיו. הוא דלה ממעמקי זכרונו חידוש ששמע מראש הישיבה, הגאון רבי אהרן קוטלר, ור' יום טוב חיבקו בחום.

הוא פתח בפני יעקב את ביתו, דאג עבורו לביגוד הולם, והוא ורעייתו גרמו לו  לחוש כבן בית של ממש, כאשר ר' יום טוב מבטיח לו כי הוא עוד ישיר בחתונתו…

לימים עברו יחד לצרפת, שם פגש יעקב את בת זוגו יענטל, ניצולת מחנה המוות אושוויץ. הם הקימו בית לתפארת ועלו לארץ ישראל.

מתנת החתונה שקנה יעקב לאשתו, הייתה, איך לא, זוג פמוטות לנרות שבת…

אך לימים נאלץ יעקב לירד שוב לאדמת ניכר. ראש הישיבה, הגאון רבי אהרן קוטלר, הקים אז את ישיבתו בארצות הברית, ובבקשו לייסד גרעין של אברכים בעלי שיעור קומה – ביקש את תלמידו חביבו יעקב לרדת לארצות הברית ולהימנות על מקימי הישיבה…

יעקב לא האריך ימים ושנים. בגיל חמישים ושתיים נפטר על אדמת ארצות הברית כתוצאה מדום לב פתאומי, כשהוא מותיר אחריו דור ישרים יבורך.

***

"לפני מספר שנים", מספר הנכד, "חגג דוד שלי את שמחת הנישואין של צעיר בניו. על הבמה באולם עמדו הנכדים של רבי יעקב פוטש, הלא הם יענקי ויצחק, שבדיוק באותו זמן הקימו את תזמורתם החדשה: 'כליזמר חסידי – האחים פוטש'.

"והייתה שם גם סבתא שלי, שנחתה מאמריקה בפעם המי־יודע־כמה. היא הרי הבטיחה, כניצולת אושוויץ יחידה למשפחה ענפה, להתאמץ להגיע לכל חתונה של נכד, נכדה, נין ונינה. הבטיחה וגם קיימה.

"היא הגיעה לרגל שמחת החתונה, וזכתה להשתתף גם במסיבת אירוסין של נכדה נוספת. הדוד שחיתן את בן זקוניו – אירס גם נכדה. שמחה בתוך שמחה…

אלא שהפעם הייתה השמחה מהולה בהתרגשות נוספת. רוחו של סבא יעקב ריחפה באוויר, השדכן התהלך כחתן ביום חופתו והמשפחה כולה הייתה כמרקחה.

וכל כך למה? משום שנינתו של רבי יעקב פוטש התארסה עם… הנכד של רבי יום טוב עהרליך…

 

מילות השיר יעקב של יום-טוב ערליך

במדינת אוזבקיסטן שבין הרי דיג'אן, בגבול הודו ואפגניסטן

שוכן כפר אחד, נידח מבודד, מגיעים אליו רק במטוס מיוחד.

בלילה דממה, ציוץ לא נשמע, הכפר וההר אפופים תרדמה.

ואי שם בשדה, מורחק מנודה, טרקטור קטן בין שבילים מדדה.

יושב על הטרקטור בחור מגודל, לנהוג כך נראה לעולם לא יחדל.

נקרא הוא בשם יעקב הזמר, מאין הוא איש לא יודע לומר.

מפויחות הפנים, משומנת היד, תקלה יש בטרקטור מתקן הוא מיד.

כמוהו אין איש שיודע בכפר, לחלץ את הטרקטור מבוץ ועפר.

בכל האזור איש לא ידע את סודו, ועד כמה רחוק הוא נמצא מעיר הולדתו.

איך אותו הטילה רכבת רוסית, לכאן בדרך ניסית.

ועם הטרקטור יוצא הוא יומיום, לעבוד קשה ואיום.

נהג הוא לשיר מנגינות ערבות בלילות, למרחקים הן היו נשמעות ומצלצלות.

צלליות הנשים שם היו מתכנסות, מקשיבות ואינן תופסות.

מי הוא זה הטאג'יק המוזר, מבטו אליהן לא הוחזר.

כי בלילות תקפו אותו הגעגועים, לא להרים ולא לטאג'יקים פראים.

מתגעגע היה לביתו, להוריו, לבית שאולי כבר חרב.

לישיבה שבה הוא נהג לבלות, בלימוד בימים ובלילות.

אמר רבא, אמר רב פפא, ואילו אביי אחרת חושב.

קושיא חדשה והוא מיישב, מביא ראיה והכל מתיישב.

והמהרש"א, רשב"א, ריטב"א, עובר לו הזמן אך הוא לא חש בו.

רמב"ם, רמב"ן, רבנו תם, תענוג עילאי נפלא ומסותם.

אמר רב הונא, רב סבא המנונא, שמאי סברא חדשה העלה.

תקף אותו הלל בשאלה, עד שבחוץ השחר עלה.

בשבת בבית התה, ליד הקומקום הוא ישב לו – יעקב, עם החברים על הרצפה.

ואת הגעגועים הוא לא שכח וזה מאוד כאב לו – יעקב, ולא הוקל לו אף כמלוא טיפה.

והנה פונה אליו בעל הבית ראש השבט – יעקב, נדבר ישר ולעניין.

את בתי אתן לך, היא צעירה ומלבבת – יעקב, וגם כספית זה עסק מצוין.

שלושים פרות, עשרים שוורים, הרבה בגדים לך אתנה – יעקב, סכום כסף רב וגם עוד מתנות.

ושומעים זאת הטאג'יקים, והם צועקים בוא הנה – יעקב, אין כמוה בין כל הבנות.

יעקב יושב ומושפל פנים ואינו אומר דבר, הוא מפליג עשרות שנים הרחק הרחק אל העבר.

הוא רואה את אמו מדליקה נרות ובפיה תחינה, על יענקל'ה, בורא, שמור נא, שלא יאבד את האמונה.

יעקב מתרומם ומכריז הוא עזות, יהודי אני לא אוכל לעשות זאת.

התורה עלי אוסרת לקחת אישה, שאינה מאמינה בתורה הקדושה.

ישב ראש השבט ועיבד לו תכנית, להכין למחר סעודה המונית.

את יעקב יביאו שלא מרצונו, וכך על כורחו הוא יהיה חתנו.

בשעת בין הערביים יעקב יושב לו לבד, יושב וחושב, מבין שהסיכוי כבר אבד.

עוד מעט הם לכאן מגיעים, ואותו על כורחו מביאים.

ישקוהו באופיום ובשפע יינות, עד שיאבד את העשתונות.

מאחורי ההרים אט אט השמש גלשה, יעקב ממתין, אומר הוא וידוי בלחישה.

אי שם צבוע מרים את קולו, הפסגות ניבטות ממולו.

פניהם לשמים אומרות בלי מילים, אכן החיים לא קלים.

והנה לפתע שומע הוא קול נגינה, ואת הכלה מובילים כבר לשם ברינה.

וכמו משינה הוא פתאום מתנער, ומתחיל ללכת מהר.

הוא רק ייכנס וייקח מחדרו, את חפציו וצרורו.

הולך לאיטו כמו אל מותו. מגיע הוא לשער פותח דרכו.

הוא מביט אל תוך האולם המואר, ריח היין באפו כבר בער.

אמר רבא אמר רב פפא, אותיות הוא רואה כמו מתוך הגמרא.

מדברות קוראות זועקות במורא, מה לך ר' יענקל, ברח מהרה!

התזמורת מנגנת והכלה בראש יושבת – יעקב, וסביבה עשרות זרי פרחים.

ואביה ואמה ביחד עם כל בני השבט – יעקב, להביא אותך הם כבר הולכים.

ובראש ההר, בשעות הליל, האפלות והדמומות מטפס לו יעקב חרש בעיניים עצומות.

משני צידיו שוחות לעומק, לטרפן הן שוחרות, אך יעקב כלל אינו חושש ופניו בזיו מאירות.

דרך התורה אחת היא ובדרך זו אצעד, טוב יותר להתרסק כאן וממנה לא לנטות לצד.

אין דבר שיטיל מורא על לב בן ישראל, רק ילך בדרך התורה וישמור אותו האל.

25 תגובות
  1. מופלא ביותר

  2. היה לי קרוב משפחה מקסים בשם יעקב פאטאש מארצות הברית, בירצוני לדעת האם זה אותו אחד . שמעון מלמד . לאמא רל קרובי קראו מלמד . האם שם משפחת אימו של יעקב מהסיפור היה מלמד?

  3. זה סיפור מרגש . אגב איך היגע בראדזימין לסטאלין ? המרחק עצום . ואייך זה שמכל יהודי סטאלין רק הוא ילד בן 12 ניצל מהגטו? זה ממש השגחה שבתוך השגחה

  4. היי כתבה מדהימה כל הכבוד

  5. סיפור מרטיט . קידוש השם

  6. כתבה אכן מדהימה

  7. הוא גם סבי . אבל משום מה לא הבנתי את הכותרת "מרטיט". בכל אופן תודה על הכתבה. והעיקר שנלך בדרכו אמן. . .

  8. הוא היה לטאי או חסיד?

  9. כתבה יפה . אגב גיבור הסיפור הוא אבי . תודה על הכתבה

  10. נהדר, כתבה מקסימה.

  11. מיוחס לחסידי וורקי , * ונכד הרה"ג אב"ד ראדזימין צבי לויזר

  12. נכד לאב"ד ראדזימין לא לאדמורי וורקי.( הוא מיוחס לשושלת צרנובל , רוז'ין. ומצד אמו לרב גדול חסיד לוצק.)

  13. גבורה ומסירות נפש . בסך הכול היה ילד. השיר מחזק עד היום אלפי יהודים

  14. אוזבקסיטן זה מוסלמים. איך יתכן שהיגיע לשם?

  15. זה הכן עמידה בניסיון גדול בגיל צעיר .

  16. הסיפור יפה ומדוייק. ברצוני להוסיף . שמי שהוביל את סבי ר' יעקב זצ"ל לחופה , היה הרה"ג ר' לייב קאמניצער זצ"ל. ועוד הוסיף. בימים שלאחר השואה . היו כל כך מחוסרי כל. שסבי קידש את סבתי בדולר. למחרת הם קנו עם זה קצת לחם וחלב. תודה לבת דודתי על הסיפור. ובעיקר הדיוק של הסיפור. ושכולנו נלמד מזה אמן

  17. יש עוד קטע שבירצוני להוסיף. השיר ביידיש יש לו תובנות דקים שמוסתר שם הרבה תוכן ובעיברית הדברים לא כל כך מובנים. דוגמה קטנה: בידייש יש את המילים מיט טאג'יקטן אלע אוף דער ערד… טאג'יקים הם פליטים מטג'יקסטן. ואותו חבשו לפליט לכן היה בין הטאג'יקים. או למשל שהיה שר בלילות בידייש מי שישמע ויבין יראה שמסתתר בזה עוד סיפור וכו'

  18. סיפור יפה . ומכאן רואים מה גדול כוח של תפילה של אמא… שזכתה ויש לה היום הרבה נינים שומרי מצות

  19. יפה

  20. ליעקב נשאר אח שלמה פאטאש הבנים שלו עדיין גרים בארץ . דני פאטאש מהרצליה עוד היה בחתונה בפריז . אז שרה תדעי שכן נשאר לו אח מכל התישעה אחים ואחיות, יש לכם בני דודים בשם (פוטש) שלגי.

  21. למגיב מאיר מלמד,
    אכן אמא שלו לבית מלמד,
    נשמח לדעת יותר פרטים על משפחת מלמד,
    אני גם נכד

  22. למי ששאל . שמי מיכאל משה מלמד. אבי גרשון היה אח אימו של יעקב. בשם גרשון מלמד. מחסידי קרלין והתגוררו בלו'ז. יעקב היה מגיע לבקר אותנו כשהיגיע לארץ

  23. אגב . אני גם מנגן במפוחית. כנראה שהמזויקה תורשתית:-)

  24. ואכן היה אדם מיוחד. . . . למרות שרק בכתבה קראתי על הסיפור פעם ראשונה.

  25. ‏‎ ‎נפלא . אפשר גם לעשות עכשו היחוד משפחות. חחח

השארת תגובה