מיליוני תיקים בכתב יד מתריס מרוב סדר

מאז נפילת החומה בברלין, הארכיון הזה הוא התיעוד הגדול שנמצא אי פעם. הצלב האדום טיפל במשך שנים בפניות של ניצולים שביקשו מידע על חבריהם ועל בני משפחותיהם, אולם כ-400,000 בקשות נותרו ללא מענה

השואה.
השואה.
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

במבט אל שני שעוני הכיס, נדמה שהזמן עמד מלכת. למעלה משישים שנה חלפו, ואלה שענדו אותם והשתמשו בהם לאורך שעות קשות ומתישות, יפות ונפלאות, כבר מזמן אינם מביטים בהם. הם חיים בעולם האמת, העולם שמעבר לזמן.

שני שעוני הכיס הם רק חלק מארכיון ענק שנחשף לפני מספר שנים בעיירה Bad Arolsen שבגרמניה. הארכיון, שהיה בחזקת נעלם מעיני הציבור, הוא ארכיון סודי הכולל מסמכים ועדויות מצמררות מתקופת השואה.

זהו הארכיון הסודי של השטן בכבודו ובעצמו, ארכיונו של אדולף היטלר ימ"ש!

מאז נפילת החומה בברלין, הארכיון הזה הוא התיעוד הגדול שנמצא אי פעם. הצלב האדום טיפל במשך שנים בפניות של ניצולים שביקשו מידע על חבריהם ועל בני משפחותיהם, אולם כ-400,000 בקשות נותרו ללא מענה.

בשנת 2007, אחרי לחץ ציבורי רב, נפתח הארכיון לציבור הרחב. כל המסמכים שבארכיון נסרקו באופן דיגיטלי והם גלויים לציבור ברשת. הארכיון מנוהל, אגב, על ידי אנשי הצלב האדום.

לפני פתיחת הארכיון לציבור התלווה צוות צילום של רשת סי.בי.אס. לניצולי השואה הראשונים שהורשו להיכנס אליו. ננסה להעלות על הכתב את הרגעים המרגשים והמצמררים הללו, בהם נגעו הניצולים ברישומי הזוועה שנותרו מן העבר.

***

"אנחנו מדברים על אלפי מדפים, אלפי מדפים שמחזיקים בתוכם מיליוני תיקים", חושף פליי, כתב רשת סי.בי.אס. את התגלית ההיסטורית לעין המצלמה, ודומה כי חוץ מעין זו – לא נותרת עין אחת יבשה.

פאול שפירא, דירקטור המכון ללימודי השואה ולהנצחת השואה במוזיאון בוושינגטון, פותח את דלת הארכיון עבור הצוות החוקר, והצלמים עומדים נפעמים מול הסדר המזוויע, מול הארכיון שהוכן כולו בידיים גרמניות.

הארכיון הוכן על ידי הגרמנים עבור היטלר ימ"ש, וספק אם בני השטן שתיעדו כל פרט באופן מדויק ומצמרר דמיינו כי אי פעם יהיה הארכיון גלוי וחשוף לפני העולם כולו.

אנשי צוות הצילום יודעים היטב כי זו הפעם הראשונה שהמקום נפתח לציבור. מיליוני תיקים, מיליוני דפים המתעדים בדיוק נמרץ את שמותיהם של הנספים ועוקבים אחר ימיהם האחרונים, נחשפים בבת אחת. בין הקרבנות, אגב, מצויים גם אנשי ציבור, פוליטיקאים ואנשי רוח, והתיעוד עוקב גם אחר אסירים פוליטיים שאינם יהודים.

שישה עשר מייל של מדפים, שעליהם תיקים שתויקו בדייקנות נאצית אופיינית, ננעלו והוסתרו היטב מהציבור הרחב, עד היום.

הצוות פוסע בין השורות, שורות ארוכות של מדפים מסודרים, מחברות, דפים, כיתובים. אפשר לחוש את הקור שעומד שם בחלל. קור מקפיא, קור שהמוות הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

בעידן טרום המחשב זועקת הזוועה כפליים: מיליוני תיקים בכתב יד מתריס מרוב סדר.

הצוות פותח תיק אחד. זוהי רשימה של שבע מאות גברים ושלוש מאות נשים, שמעסיק במפעל ביקש מהנאצים לספק לו ובכך הציל אותם. אכן, זוהי רשימת שיינלדר המפורסמת.

גם תיקה של אנה פרנק מאמסטרדם נמצא ומתויק כאן. אבל לעומת מעט הדמויות המפורסמות שזכרונן מהדהד וקורא תיגר, ממלאים את הארכיון עוד מיליוני שמות שזהותם עלומה.

ועוד לא דיברנו על המגירות העמוסות תכשיטים, שעונים ורכוש שהוחרם מאותם אומללים שנשלחו בהינף יד אל מותם האכזרי.

מסתבר שהגרמנים השאירו רשימות מדויקות של אנשים שנהרגו על ידם במחנות. הרשימות המזוויעות ממלאות מחברות שזכו לכינוי "מחברות המוות". שם, בין הדפים, בכתב יד מסודר, תוך הקפדה על שמירת רווח בין השורות, באופן מעורר בחילה, כתובים: שם האסיר, שעת מותו וסיבת המוות.

"הנה", פותח פאול שפירא את אחד הספרים ובו רשימה גרמנית מדויקת עד אימה. "זוהי רשימה של אנשים שהוצאו להורג בירייה".

פליי, איש מרשים, גבה קומה, שערו מאפיר, עיתונאי חוקר העומד בראש הצוות המצלם של חברת החדשות אס.בי.סי, מתבונן בריכוז במחברת המוות הפתוחה לפניו ומפנה שאלה לעברו של פאול שפירא: "כל שתי דקות הם הוציאו אסיר להורג? זאת אומרת שבמשך שעה וחצי הם הוציאו אסיר להורג כל שתי דקות?"

השאלה נותרת בחלל האוויר ללא מענה. אין תשובה לזוועה שהתרחשה שם ומתועדת כאן עד לפרטים הקטנים.

עיון קל מגלה כי התאריך שבו התרחש הטבח הסדרתי הוא ה-20 לאפריל, יום הולדתו של מלאך המוות, היטלר ימ"ש.

"הביורוקרטיה של השטן", ממלמל פליי בשפתיים יבשות. "ההוצאה להורג של אסיר כל שתי דקות במשך שעה ומחצה הייתה בעצם מתנת יום הולדת, מחווה להיטלר, עושה דברו של השטן".

חותמו של עמלק נמצא בכל שורה במחברת. הגרמנים שמתגאים בפרפקציוניזם שלהם, הגדילו לעשות. הם לא בחלו ברחיצת ידיהם בדם דבר יום ביומו, אבל הימצאותם של כינים במחנה העבודה הייתה להם לזרא! האסירים, שחלקם גססו למוות, נאלצו לעבור בדיקות כינים מדי יום.

במחברות מופיעה רשימה של האסירים שעברו בדיקת כינים, כאשר הגרמני שמילא את המחברת הקפיד כל כך על הממצאים, עד שלצידו של כל שם של אסיר שעבר בדיקת כינים נרשם גודלן של הכינים: גדול, בינוני או קטן…

הלב מסרב לעכל את האבסורד. התליינים הארורים, שטבחו בקרבנותיהם האומללים השכם והערב, ישבו לתייק בדיקות כינים?!

המחברות נסגרות ונפתחות והזוועה נפרשת מול העין במלוא היקפה. העיניים דומעות, קצב דפיקות הלב מואץ.

השאלה זועקת עד לשמים. למה?! מדוע?! מדוע ערכו הגרמנים מעקב מדויק כל כך אחר אסירים שדינם נחרץ למוות מראש? מה התועלת שביקשו להשיג בכך?!

"הם רצו להוכיח שהם מבצעים את עבודתם בדייקנות", מסביר פאול שפירא, "נכון, דינם של אותם אנשים נגזר למוות, אבל לנאצים היה חשוב להראות עד כמה הם פועלים ומבצעים את העבודה כמו שצריך, הם רצו להוכיח שהם עומדים במטלות שהוצבו בפניהם".

צוות הצילום מרפרף על השמות: אסתר פרידריך, רוזה פרידריך… מדובר ב"ספרי מוות" מלאים דפים ושמות. "רק הרישום הוא מלאכה מעייפת ומתישה", חולף הרהור נוקב בליבם של המסתכלים, "איך לא נחה תאוות הרצח של בני השטן בכל מלאכת ההרג הנוראה הזו?!"

אין ספק. זהו ארכיון השואה הגדול מכולם. והמדהים הוא, שהוא הוכן – במלואו – על ידי הנאצים הארורים בעצמם!

***

בארכיון מופיעים מיליוני שמות בכרטיסים המכילים את חתימות האסירים שנכנסו למחנות. האסירים התבקשו לחתום בחתימת ידם את שמם המלא.

אריק מסאן דייגו היה בן ארבע עשרה כשנפרד מהוריו. הוא ראה את הוריו נשלחים לתאי הגזים. עשרות שנים לאחר מכן הוא יושב מול הכרטסת. פליי שולף משם את הכרטיס שלו ומציג אותו בפניו.

דממת מוות עומדת בחדר. אריק מתבונן בכרטיס ועיניו מצטעפות בדמעות. "כן", הוא אומר ברעד, "זה אני! זו החתימה שלי!"

הוא מצטנף על הכסא, וגם שערו הלבן אינו מסוגל לשמש לו כחומת מגן מפני הזכרונות הקשים.

הוא מופתע לגמרי. הוא לא ציפה שהכרטיס שלו יצוץ פתאום. החותמת, המעקב אחריו, כל זה חדש עבורו.

וכאן חושף בפניו פליי גילוי מצמרר. הוא מציג רשימה ומסביר: "זהו רישום של אסירים שנשלחו למחנה דורה, דינם למוות נחרץ במשלוח הזה. מי שנשלח לשם, לא חזר".

אריק מתבונן ונשימתו נעתקת. שמו מופיע ברשימה הארוכה של השמות, המופיעים כרגיל אצל הנאצים באופן מסודר להחריד. אבל יד נעלמה מתחה קו שחור וארוך על השם שלו, לאות כי הוא נמחק מהרשימה, מוצא ממשלוח המוות…

"הקו השחור הזה הוא קו החיים שלך", מסביר פליי, "אילולי הוא…"

"מעולם לא ראיתי את זה", ממלמל אריק באימה, "אני רועד, אני מפחד עכשיו, כל המחשבות שלי חוזרות אחורנית"—

הוא מושיט את ידיו לצדדים, פותח זוג עיניים תמהות, וכאילו לא עברו עשרות שנים מאז השואה, הוא שואל: "למה? לא עשיתי רע לאף אחד! למה הם רצו להרוג אותי, נער שאך בקושי מלאו לו חמש עשרה?"

האוד המוצל מאש עונה לעצמו, וגם לנו, את התשובה המזוויעה כל כך: "הם פשוט רצו להרוג, פשוט להרוג…"

אריק מרים את הדף ומעביר את אצבעו הגרומה על קו החיים, ולפתע פתאום הוא קולט את משמעות הקו, הקו השחור והדק שהפריד בינו לבין המוות. הוא אינו יודע איזו דרמה התרחשה מאחורי הקו הזה, הוא אינו מסוגל להעלות בדעתו מה גרם לאותו מאן דהוא לבחור את שמו מרשימה של מאות אנשים. הוא יודע רק, שחייו ניתנו לו במתנה.

כשהוא מניח את הדף על השולחן היד שלו רועדת, הוא מניח את הרשימה בזהירות, כאילו חושש שמא הקו יימחק, ייעלם…

***

ההפתעה הבאה מצפה לג'ק רוזנפלד, יהודי צנום שפוסע נמרצות אל תוך אולם הארכיון הענק, שם מחכים לו המילים, הזכרונות, והחותמת בכתב ידו.

ג'ק שולח מבט חסר אמון, ופתאום, ללא אזהרה מוקדמת, מאדימות פניו ועיניו מוצפות דמעות רותחות. הוא נושך את שפתו התחתונה עד כאב.

"תסלחו לי לרגע", הוא מבקש. דממה משתררת. ג'ק מתייחד עם בני משפחתו שעלו השמימה באש הכבשנים. הדמעות זולגות מעיניו באין מפריע, וגם הנוכחים בחדר נשנקים בבכי עצור. לאחר מספר שניות הוא מתעשת בכוח.

"שם", הוא אומר בלי לציין את שם המקום, "מעולם לא נשברנו ליד מפלצות האס.אס. לא היינו מוכנים לתת להם את התענוג הזה, את ההנאה שבהשפלתנו, ידענו שאם נבכה, נגרום להם אושר רב. אז לא בכינו.

"פעמים רבות עמדו הדמעות מתחת לאישונים, מבקשות, מתחננות לפרוץ החוצה. אבל לא הנחנו להן, לא ליד בני השטן".

"כיצד?", מעז אחד הנוכחים בחדר לשאול, "איך שומרים על הדמעות באיפוק רב כל כך?"

ג'ק נושך את שפתו התחתונה שוב, כהדגמה. "כך עשיתי כל זמן שהותי במחנות", הוא מסביר, "הייתי נושך כל הזמן. כשהדמעות איימו לצאת, הייתי בולע אותן ונושך את השפה התחתונה בחוזקה, העיקר להחזיק מעמד".

"בלוק 66", לוחש ג'ק ושולח מבט בכרטיס שלפניו. קשה לו להאמין שמישהו שם רשם את פרטיו, שמר על קשר עין במשך כל זמן שהותו שם. מפחיד לחשוב שאתה מתויק בלי שאתה חש בכך.

"בלוק 66", הוא לוחש שוב ונשען לאחור, מתקשה לעצור בעד פרץ דמעות נוסף. פליי שיושב מולו עם החומר מתקשה אף הוא להסתיר את התרגשותו.

ג'ק רוזנפלד נשאב בכוח אל מנהרת הזמן, ונוחת אל הזיכרון הקשה ביותר שנצרב בתודעתו.

"היינו שם אלף אסירים בבלוק. בין הבלוקים זרם הביוב, לשם נזרקו בכוח האסירים שחלו. לעולם לא אשכח את המראה הנורא, המבעית ההוא, של גופות אנשים חיים עדיין, נפשם מפרפרת, כשהם זרוקים בנהר ביוב, צפים שם עד המוות שגאל אותם מייסוריהם קשים.

"גם אז חוללו גופותיהם", ממלמל ג'ק, ודומה כי הצחנה שעלתה אז בין הבלוקים עולה שוב באפו.

"משפחתי הגיעה יחד אתי למחנה", הוא מספר, "אבל הם כולם נשלחו עוד באותו היום לכבשנים. עמדתי באותו לילה ליד חלון הבלוק, ואחד האסירים הצביע על השמים ואמר: 'תסתכל, מה אתה רואה?' השמיים בערו, ממש בערו, נראה היה כאילו הלהבות אוכלות אותם. ריח הגופות הנשרפות היה מזוויע, מעורר אימה. ידעתי ששם, בלהבות, עלו כל בני המשפחה האהובה שלי בסערה השמימה. רק אני נותרתי בחיים". הוא, והחתימה שלו שנמצאה עכשיו בארכיון…

***

ג'ק רוזנפלד יוצא משם, נפשו שבורה לנצח. הלוואי ויכול היה להשאיר את עברו מאחור בתוך מחברות המוות. אבל לא. הוא נידון לחיים, חיים עמוסי כאב וזכרונות עבר שלא יפוגו לעולם.

אחריו נכנס מיכאל שוורץ, גם הוא כקודמו נפעם מעצם העובדה שמסמכים הנוגעים לו התגלו. פליי צועד יחד אתו והם מתיישבים שוב מול חתימת ידו של מיכאל.

למיכאל גם מסמך נוסף, מסמך שאמור לתייק את הדואר שיישלח אליו. אי אפשר שלא לצחוק צחוק מר. "דואר?!", שואל-זועק מיכאל, "וכי מי היה כותב לי שם במחנה?" שאלתו מהולה בצער איום. "ומי יכתוב לי?" הוא ממשיך למלמל בזעף.

"מה היה חסר כדי ששמי יופיע אף הוא במחברת המוות, כמו שאר משפחתי הגדולה שמנתה שמונה נפשות?!", הוא שואל במרירות.

"הם כולם נספו", הוא מתייפח, "כל המשפחה שלי נמחקה לגמרי".

מיכאל גועה בבכי. "אתה מבין?" הוא שולח שאלה ליושב מולו. "אם הייתי מת שם, אף אחד לא היה בוכה, לא היה מי שיבכה, אז אני בוכה בשבילי…".

"בכרטיס שבו חתמת את השם שלך מופיע מספר", מציין פליי, "האם אתה מזהה אותו?"

הוא מקריא את המספר – 011832, ומיכאל משיב: "אני לא מזהה את המספר הזה, אני חי אותו. ראיתי אותו כשצרבו לי אותו על הזרוע, ומאז אני רואה אותו בכל יום…"

מיכאל מושיט את היד קדימה, מגלגל את שרוולו כלפי מעלה, והמספר הירוק החרות בזרועו זהה למספר הרשום בכרטיס – 011832.

"כשאמות", מוסיף מיכאל אמירה מצמררת, "אני מקווה שהמספר יישאר חרות לי על היד, וכשאעלה לשמים ואלוקים יראה אותי, ישימו אותי בשורה הראשונה במקום של כבוד בשמים. מגיע לי". ולא, הוא לא צוחק, הוא רציני מאוד.

***

"מדוע?", שואל פליי את השאלה המתבקשת כל כך, "מדוע הסתירו את קיומו של המאגר הענק הזה מעין הציבור למעלה משישים שנה?"

התשובה היחידה שמספק פאול שפירא פותרת רק חלק מהתעלומה.

"צנעת הפרט ושמירת פרטיותו של הפרט הן חלק מהסיבות לכך שהארכיון לא נפתח לציבור הרחב", הוא אומר. "אז נכון", מדגיש פאול שפירא, "מצד אחד יש הרצון לשמור על כבודם של הנספים, אלו שלא נותר להם זכר. אבל מצד שני, קמים אנשים וטוענים טענה מוצדקת. הם רוצים שהעולם יראה וידע ושזכרונם של הנספים יצוף, כדי שניצולים נוספים יבואו וימצאו פרטים מעברם, וזה חשוב!"

***

"האמנם?", השאלה מופנית לעברו של ג'ק רוזנפלד, שריד המחנות שחווה על בשרו ביקור בארכיון הסודי של היטלר ימ"ש, "אתה שמח שראית?"

"כן", הוא משיב נחרצות, "למדתי על מה שקרה לי". ומיכאל שוורץ מוסיף: "זה חשוב בשביל אנשים שמכחישים את השואה, כמו נשיא איראן ואנשים שגרים שם. הנה תיעוד מדויק, שחור על גבי לבן, ולא על ידי הנספים והניצולים, אלא על ידי הנאצים הארורים בעצמם".

ניצולי השואה מתכנסים בעצמם בדממה, והמצלמה ממשיכה לעקוב ולתעד את הממצאים. היא נעצרת על מגירה שנפתחת, ומשם נשלפים תכשיטים של נשים שענדו אותם ואין להם יורש, כלי כסף וכלי זהב.

ואז, כשזוג שעוני יד נשלפים משם, המצלמה נעצרת, בדיוק כמו השעונים שנעצרו מלכת בשנת 1945…

תגובה אחת
  1. איך אפשר להגיע למידע של הארכיון שפרסמתם
    אמי,ניצולת אושוויץ חיה עד היום בחוסר ודאות לגבי גורלם של אביה ואחיה(הם לא נשלחו מיד אל מותם אבל הם מעולם לא נפגשו )פניה לארכיון הזה אולי תשפוך אור על גורלם ותביא מרגוע לנפשה
    תודה מראש

השארת תגובה