"מי שלא רצה אותי כעורכת דין, קיבל אותי כשופטת!"

פטיש שופט
פטיש שופט
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

אולם בית המשפט המה אנשים. הנאשמים ישבו על הספסל וחיכו לתורם, כוססים ציפורניים, מקווים לטוב. עורכי הדין שוטטו במסדרון הסמוך, מצפים לשופט שמתעכב משום מה.

"מה קורה היום?" עורך הדין נכנס לאולם המשפט ופנה אל האישה החרדית שהתיישבה בכיסא המיועד לשופט, עדיין ללא גלימת השופט על כתפיה.

"סליחה גברתי, אנחנו קרואים לדיון בשעה תשע, השופט מאחר". קוצר הסבלנות בלט בקולו.

תגובתה הותירה אותו המום. "אדוני", אמרה לו, "לא השופט מאחר! אני השופטת ואתה זה שמאחר, אפשר להתחיל?"…

עורך הדין התאושש וביקש רשות לדבר עם מרשו מספר דקות טרם תחילת המשפט. לאה נעתרה לבקשתו, החלטה שכפי שמסתבר פעלה לטובתה.

"תשמע, יש סיכוי גדול שהשופטת לא תבחין בהבדל שרשום בסכום. וגם אם כן, יש לי הסבר שיניח את דעתה, אין סיכוי שהיא תנחש את האמת במקרה שלנו".

השיחה התנהלה בין השניים בשפת האידיש. הם רק לא ניחשו שהשופטת היא חרדית, ילדה שברחה מאימי מלחמת העולם השנייה ושפת האידיש היא שפת האם שלה…

***

בצעירותה לא חלמה לאה פירסט, אם חרדית לשלושה ילדים קטנים, ששמה הרשמי ישתנה ויינשא בפי הבריות כ"כבוד השופטת", אבל כדי לשרטט את קווי חייה עלינו להתחיל מההתחלה…

"אולי תקנה חליפה קצרה?" השאלה הזאת נשמעה מפי אמה של לאה הקטנה, והיא הופנתה לבעלה הדגול, הלא הוא הרב בן ציון בלוך.

"בשום אופן לא!" נשמעה התשובה הנחרצת.

בני הזוג עזבו את אוסטריה והתגוררו בשווייץ. מצבם הכלכלי של הוריהם – שלו באוסטריה ושל הוריה בפולין – היה בכי רע, והנה קיבל הרב בלוך הצעה של משרת שוחט ועוזר לרב הקהילה היהודית בשווייץ. הם עברו להתגורר בשווייץ, אבל לא הייתה להם אזרחות שוויצרית.

"הגשנו מועמדות לקבלת אזרחות שוויצרית, ואם תלך בלבוש שלך הם יזהו מיד שאתה יהודי ויסרבו לאשר לך אזרחות", התעקשה אשתו.

לאה למדה בבית הספר הכללי בציריך כשאר ילדי היהודים, לא היו להם מסגרות חינוך נפרדות, רק שעות לימודי יהדות אחר הצהריים.

כשהמורה, מר גרובר, קבע את המבחן הארצי ליום השבת, פנתה אליו התלמידה לאה בלוך בבקשה צנועה לשנות את תאריך הבחינה. לבקשתה צירפה נימוק משכנע: "אני לא יכולה להיבחן בשבת, זה נגד הדת שלי!"

תשובתו הנחרצת והבוטה היוותה ניגוד מוחלט לפניו הנעימות ולקולו הרך. "בשביל קומץ ילדים יהודים פליטים חסרי אזרחות לא אשנה את התאריך", כך אמר, "אין סיכוי!"

היא חזרה הביתה בעיניים דומעות. הוריה נזעקו למראה פניה העגומות, לדמעות שזלגו ללא הרף. אמה הבטיחה לדבר עם המורה, בטוחה שהייחוס שלה יעזור.

"אני הבת של הרב מרדכי שור מפולין, אשתו של הרב בן ציון בלוך", אמרה, "הם לא יסרבו לי!"

אבל להפתעה, הם סירבו סירוב חד משמעי, ובעקבות הסירוב הגיעה הבקשה עליה סיפרנו, הבקשה לקבלת אזרחות.

היא התחננה בפני בעלה לא להרפות, להגיש שוב בקשה לקבלת אזרחות שוויצרית, והוסיפה: "רק אם נקבל אזרחות שוויצרית המצב ישתנה, תלבש את החליפה הקצרה רק לראיון"…

אבל בעלה היה מזועזע מעצם הבקשה. "לעולם לא", ענה, "הזקן שלי, הכובע השחור שעל ראשי, המעיל הארוך, הם חלק בלתי נפרד ממני, הם אלה שמזכירים לי מי אני, אני יהודי עובד ה'!". אכן, הגאווה היהודית ליוותה אותו תמיד, גם במצבים הקשים ביותר.

"ובכל מקרה", ניסה להפיס את דעתה של אשתו, "השפה השוויצרית אינה שגורה בפי די הצורך".

***

לאה פירסט נוברת בזכרונה ונזכרת בביקורה בגיל שלוש באוסטריה אצל סביה וסבתה שגידלו תשעה ילדים.

"למרות גילי הצעיר עמדתי המומה מול העוני בו הם חיו; לא היו להם מספיק מיטות, וחלק מבני המשפחה ישנו על כסאות שצורפו אחד לשני. אבי, שנחשב יחסית ל'עשיר', נהג לשלוח להם ממשכורתו מדי חודש".

היא גם לא תשכח לעולם את התפילה בבית הכנסת באוסטריה.

"התפילה נגעה ללבי, הם בכו שם ללא הרף, זעקו לאלוקים בשמים. רציתי לצעוק: 'די, אל תבכו, אלוקים יביא לכם ימים טובים יותר', אבל הימים היו ימי 1938 וריח מלחמה נישא באוויר. הימים שבאו לאחר מכן לא היו טובים יותר, הם היו רעים, רעים מאוד…

"בדרכים לא דרכים הצליח אבי להביא את הוריו אלינו. אמו הייתה חולה מאוד ונפטרה כעבור זמן מה, ואילו סבי נשאר להתגורר אתנו".

למזלם, קיבל אביה הצעת עבודה באמריקה, לבוא לכהן שם כרב בעיר ניו יורק. "מה שהגשים לנו את החלום הנכסף: כרטיסים ואישור כניסה לאמריקה", היא מבהירה.

יש לציין, כי לפי החוק באותם ימים רבנים לא היו זקוקים לוויזה, ולכן הקהילות היהודיות ניסו "לשכור" את שירותיהם של כמה שיותר רבנים יהודים מארצות אירופה.

***

לאה פירסט עוצרת לרגע מדיבורה. אנחנו יושבות בלובי של מלון בו היא מתארחת באופן קבוע כשהיא מגיעה לארץ, לבקר את ילדיה ונכדיה.

אני מביטה בה: אשה בשנות השמונים לחייה שגילה לא ניכר עליה. דמותה משדרת מרץ נעורים, זיק שובבות בעיניה והיא שולחת מבטים משועשעים המטילים ספק לגבי גילה האמיתי. היא מדביקה את הסובב בתחושת חיות אמיתית, אין סבתא גאה ממנה בנכדיה הממשיכים את דרכו של אביה.

"ג'וג', ג'וג' (שופטת, שופטת) פירסט", נשמעת קריאת הפתעה, וזוג מתקרב אלינו בהתרגשות. הם מזהים את השופטת, דורשים בשלומה ונפרדים ממנה באיחולים נרגשים.

"שופטת נשארת שופטת גם אחרי הפנסיה", היא מגחכת וחוזרת אל הימים ההם, אל האונייה שהובילה אותה ואת הוריה משווייץ לאמריקה דרך ספרד.

הייתה זו נסיעה קשה וצפופה, כשקצינים גרמנים שורצים בכל מקום, מטילים את אימתם, מפחידים את כולם. ימים רבים המתינו לבואה של הספינה ושילמו במיטב כספם עבורה.

בספינה עצמה עברו עליהם ימים קשים, צפיפות מחרידה, אוכל במשורה. כולם התפללו כל העת להגיע בשלום למחוז חפצם.

בעצירה הבאה שלהם במדריד נפל אביה למשכב. הרופא טיפל בו במסירות אך לא היה מנוס מלאשפזו בבית החולים. האב לא רצה לעכב את כולם בגללו, הוא האיץ בבני משפחתו להמשיך בנסיעה.

לאה מספרת גם על האחדות ועל היופי שמתגלים, כדרכם, דווקא בשעות מצוקה, על האוכל הכשר שהשיגו, המחבת הקטנה בה בישלו את ארוחותיהם הכשרות, התפילות. כילדה קטנה ספגה והפנימה את חוסנו של העם היהודי. הם הגיעו לאמריקה, החלום התגשם, ורק אבא נותר מאחור.

"אגב", היא מספרת, "הספינה בה הפלגנו, ששמה היה 'נובמר', טבעה בדרכה חזרה לאחר שירדנו ממנה".

***

דודתה, שהיגרה לאמריקה שנים קודם לכן, התכוננה לבואם והכינה בעבורם דירה ואוכל, מה שהקל על חבלי הקליטה הראשוניים. בשנת 1941 הם מצאו את עצמם באמריקה, וכעבור כמה חודשים הושלם הפאזל. אביה הצטרף אליהם לאחר פרידה רוויית געגועים.

להפתעתו גילה אביה כי בבורו פארק, שם השתקעו, אין מוסד חינוכי העונה לשם "בית יעקב לבנות", וכי בתו ובנותיהם של רבים וטובים אחרים לומדים בבית ספר כללי. הוא לא השלים עם המצב. "אין? פותחים!", קבע, "אנחנו נקים סניף של בית יעקב", הרים את הכפפה.

כך הפכה לאה בלוך לתלמידה במחזור הראשון של "בית יעקב – בורו פארק". משם המשיכה בלימודיה בקולג' בברוקלין. אז היה מקובל כי גם בנות מן החוג החרדי פונות ללימודים בקולג', ושם למדה תואר בשפות. "בפי היו שגורות מספר שפות: שוויצרית, אידיש ואנגלית, ולכן בחרתי במקצוע לימודי השפות, חשבתי לתומי שאמצא פרנסה כמורה בתחום", היא מספרת.

אבל היא התבדתה. השינוי הגדול בחייה התחולל לאחר שנישאה לחיים פירסט, בחור יהודי שלמד עריכת דין.

"בבית הורי היה מעמדי כבת יחידה איתן וחזק. גדלתי כבת אחת בין שני אחים. אחי, הרב שמואל בלוך, הוא הרב שלי עד היום הזה! כשהתחתנתי עם חיים, דרש אבי שנגור בביתו, הוא רצה שחיים ילמד את אורחות חייו האדוקים, וחיים לא התנגד. הוא הסכים לקבל על עצמו את אורח החיים שאבא ניהל בביתנו. אבא לימד במשך שנים בישיבת 'תורת אמת' וניהל את המקום ביד רמה, וחיים למד ממנו המון".

***

בעלה הוא שדרבן אותה לעזוב את לימודי השפות ולגשת ללימודי משפטים. באותם ימים כמעט לא היו נשים שלמדו משפטים; לאחר שהתקבלה ללימודי משפט היא פגשה במחזור בעוד שתי נשים חרדיות שלמדו אתה.

והחוט המשולש לא במהרה יינתק. מכיוון שהן היו שלוש, באה ההנהלה לקראתן. ב-1950, כשהמבחן הארצי נערך בשבת, הן ניגשו וביקשו לדחות את המבחן ליום ראשון מטעמי דת. לאה מספרת על תחושת דה ז'וו שליוותה אותה ממה שארע לה כתלמידה בשווייץ שנים קודם לכן.

הבקשה התקבלה. "הם הסכימו לדחות את המבחן ליום ראשון, אך הצמידו לנו שמירה הדוקה על הבית מיום שישי ועד יום ראשון תוך הבטחה שלא נצא ממנו, כדי שלא ייווצר מצב שנגלה את שאלות המבחן. וכך היה, השומרים עזבו רק לאחר שהגיעו ביום ראשון להיבחן".

ב-1950 עברה לאה את המבחנים בהצלחה וכעבור זמן קצר כבר החזיקה בידיה בתואר שקיבלה. עכשיו היו שניהם, היא ובעלה, עורכי דין מן המניין. חיים, שפתח קודם לכן משרד ועבד בו, הפך את אשתו לשותפה שלו והם החלו לעבוד יחד. "פירסט את פירסט" עריכת דין בע"מ.

שש שנים לאחר שנישאו הגיעה השמחה לביתם. בנם הבכור נולד, ואחריו נולדו בזה אחר זה שני ילדים נוספים, וכך מצאה את עצמה מטופלת בשלושה ילדים קטנים. אבל כל זה לא מנע מעורכת הדין לאה פירסט להפוך לשופטת מן המניין…

***

"בבחירות שנערכו בלשכת עורכי הדין נבחרתי לנשיאת הלשכה, ובבחירות המחוזיות לשופטים הועלה שמי כמועמדת. נגד כל הסיכויים והמינויים הפוליטיים שרחשו סביבי, קיבלתי מינוי של שופטת מחוזית", היא מספרת.

היא נפרדה לשלום מעבודתה כשותפה עורכת דין במשרדו של בעלה, חיים, שהמשיך בעבודתו שלו כעורך דין מצליח בעל שם, ובברכתו החלה בעבודתה כשופטת מחוזית בעיר ניו יורק.

עבודתה כשופטת כללה נסיעה לערים רחוקות, למקומות יישוב מבודדים מן העיר הגדולה, כולם כמובן בשטח שיפוטה, לשם הגיעה כשופטת יום. בבית המשפט באותם מקומות היו מרכזים את התיקים ודנים בהם אחד אחרי השני, וביום למחרת היטלטלה למושב בית הדין הבא.

"אז, שלא כמו היום", היא מציינת, "היה קשה יותר לשלב בית עם עבודה, ובכל זאת לא ויתרנו. לאחר ראיונות רבים מצאנו מטפלת לילדים שהגיעה בשעות הבוקר המוקדמות ונשארה עד חמש אחר הצהריים.

"אני לא רציתי לפספס את הילדים שלי, וביודעי שהשנים הראשונות הן השנים המשפיעות, פחדתי שאם לא אהיה בחברתם די הצורך ישפיע הדבר לרעה על אופן גידולם. לכן ביקשתי מהמטפלת שתשכיב אותם בצהריים לשינה ארוכה, וכך כשחזרנו, חיים ואני, מיום עבודה, התאפשר לנו לבלות בחברת הילדים שהיו ערניים לאחר שנת צהריים ארוכה עד עשר בלילה.

"כששואלים אותי איך תמרנתי בין עבודה תובענית כזאת לבין היותי אמא, אני נזכרת תמיד בחופשת הלידה הקצרה שלקחתי לאחר לידת הילד השלישי.

"וכאן הוא המקום לגלות סוד ידוע", היא אומרת כצופנת סוד, "הרבה הרבה יותר קשה להישאר בבית עם ילדים קטנים מאשר לצאת החוצה לעבודה"…

***

את היום הראשון שלה כשופטת לא תשכח לעולם. רק כמה שנים קודם לכן, כשנכנסה לאולם בית המשפט כעורכת דין לצידה של הנאשמת, התחוללה מהומה קצרה באולם. השופט סירב לאשר את כניסתה של עורכת דין. "רק עורך דין!" הוא דרש.

באותם ימים נחשב מקצוע עריכת דין למקצוע גברי לכל דבר, גם באמריקה המתקדמת.

"כשנכנסתי לאולם בית המשפט כדי לבחור את המושבעים לא יכולתי להפסיק לחשוב על כך, שמי שלא רצה אותי באולם בית המשפט כעורכת דין, קיבל אותי כשופטת!", היא חוזרת לאותו יום.

***

בשנה הראשונה לעבודתה היא עדיין סימלה דמות שרבים לא קישרו למעמדה האמיתי, ועל כך יעיד מקרה נוסף שארע לה בתחילת דרכה כשופטת.

"לאולם המשפט נכנס אדם מבוגר. עורך הדין שלו טרם הופיע, ואני התחלתי לגבות ממנו עדות בעדינות. מראה פניו גרם לי להתייחס אליו בעדינות יתר, והוא החל לפרט בפני את צערו מהמקרה שאירע לו. הוא דיבר לאט במשך שעה ארוכה, אבל לפתע עצר מדיבורו ואמר לי: 'תודה רבה לך על ההקשבה ועל השתתפותך הכנה בבעיה שלי, אבל אני מצטער, אני עדיין צריך לעמוד היום בפני השופט'…"

***

תיקים רבים עברו תחת ידה. היא אינה יכולה לדבר על כולם, היא כן יכולה להגיד שרבים מהם השאירו אותה עם פה פעור. בין שלל התיקים שהובאו לפניה כשופטת, היא הייתה אחראית גם על תביעות נזיקין של תאונות עבודה.

"בדרך כלל, לאחר שמיעת העדויות משני הצדדים, צד המעביד וצד העובד, וגביית עדויות על מצבו הרפואי בעקבות התאונה מרופאים ומפסיכולוגים שבאו להעיד, עודדתי את הצדדים להגיע להסכם פשרה שיהיה מקובל על כולם.

"נדהמתי לגלות במהלך שנות כהונתי כשופטת עד כמה אנשים יכולים להיות מגוחכים, אנשים ניסו בכל דרך לתבוע ולקבל כסף, גם במחיר בושה וביזיון. אנשים חשפו בפני פציעות ופגיעות מגוחכות, הפכו שריטות למצב נכות שאינו מאפשר להם לעבוד.

"אני נזכרת בעובד אחד שתבע את הבוס שלו על סכום גבוה, תוך שהוא טוען כי הוא עבד בתחושת לחץ במשך עשרים שנה. 'למה לא עזבת את מקום עבודתך?' שאלתי אותו. והוא השיב: 'כי אני מרוצה מהבוס שלי!'– למותר לציין שהתשובה שלו גרמה לעורכי הדין לפרוץ בצחוק".

ומה עם העובדת שטענה כי בעלה אובחן כסובל מבעיות בלב עקב עבודתה המתישה?

הקרדיולוג שהגיע להעיד אמר שהיא מסוגלת לעבוד מהיום רק בעבודות משרדיות קלות, כדי לאפשר לה לטפל בבעלה ולהוריד את רמת המתח בבית.

היא ביקשה סכום פיצויים גדול כדי שתוכל לשכור שירותי עזרה. "האמת?" מספרת לאה, "ריחמתי עליה, אך כשופטת לא יכולתי להכריע לטובתה במקרה הנ"ל. מה שכן, פניתי אל מידת הרחמים של המעבידים שלה וביקשתי מהם שינסו בכל זאת לבוא לקראתה, עקב מצבו הבריאותי של בעלה שמערער את המצב האישי שלה".

***

משפט בתחום התביעות הקטנות אורך, לדבריה, שבועות או חודשים מתחילתו ועד סופו. במהלכו עולים על הדוכן התובע, הנתבע והעדים, והעדויות מובאות בפני השופט. בדרך כלל עומדים העדים על הדוכן בין חצי שעה לשעה.

"לדעתי", היא אומרת, "משפט שנסחב מעבר לחודש מהווה עינוי דין של ממש, ולכן לאחר תקופה בה רכשתי ניסיון, הנהגתי בבית המשפט שבו עבדתי שיטה חדשה. מהרגע בו נפתח המשפט – חייב השופט לפסוק בו תוך חודש ימים. בכך ירד העומס מעל בית המשפט, וכולם היו מרוצים.

"אישית אני חושבת, ששופט ששומע עדויות ברצף ויודע שיש לו גבול שאסור לו לעבור, מצליח לרדת לעומק האמת. הוא מרוכז, הפרטים חקוקים בזיכרונו באופן בהיר, ובכך נמנעים עיוותי דין רבים.

"מאידך", היא ממהרת להדגיש, "הגיעו בפני מקרים עצובים של אנשים שכן איבדו יכולת פיזית בתחומים רבים עקב פציעות במקום העבודה. הם הפכו לשבר כלי, וידעתי שסכום הכסף שפסקתי להם ישמש אותם בעיקר לצרכים רפואיים".

עמיתיה למקצוע התרגלו להופעתה של השופטת החרדית שתיבלה פסוקים והלכות בפסקי הדין שלה. בישיבות שנערכו, בהן דנו השופטים בתיקים שהונחו בפניהם והחליפו דעות, הם תמיד נהנו לשמוע ממנה מה אומרת ההלכה במקרים רבים.

"בלילות שבת היינו מארחים זוגות של שופטים שגילו התעניינות באורח החיים על פי ההלכה", היא מספרת.

***

"האם את מתחרטת על אחד מפסקי הדין בהם הכרעת במהלך השנים?" אני שואלת.

"לא!" היא משיבה באחת. טון דיבורה המשעשע נעלם, ותחתיו מופיעה שופטת אמיתית.

"שופט חייב לדעת לחרוץ דין ולא להתמהמה", היא מסבירה. "תמיד הרגשתי במהלך הדיונים שאלוקים נותן לי את היכולת ואת האפשרות לראות בבירור. גם אם ההכרעה הייתה קשה ונוצרה דילמה, מעולם לא דחיתי מתן פסק דין. כמובן, לכל אדם ניתנה האפשרות להתנגד לפסק הדין שנתתי ולגשת לערעור בעליון מעלי.

"והשוחד", היא מזכירה, "יעוור עיני חכמים". היא ראתה זאת במוחש יום יום, חזתה בניסיון לשחד שופטים שנה שנה, ידעה על רופאים שהעניקו אישורים רפואיים כוזבים בעבור בצע כסף, על תמרונים של אנשים בעבור חופן זהב.

"אני מעולם לא לקחתי שוחד", היא מצהירה, "למרות שהציעו לי".

השוחד הגיע גם בדרכים עקיפות, ולכן נמנעה מלאכול במקומות ציבוריים. "שופטים בזמני שהיו מתיישבים לאכול במסעדות, מצאו את עצמם לא פעם עומדים בסיטואציה דומה. ניגש אליהם תושב המקום, הציג את עצמו, התיישב לצידם ופתח בשיחת רעים. בגמר הסעודה היה מרמז לשופט כי הארוחה כבר שולמה. וממש בלי קשר, שבועיים לאחר מכן היה אותו תושב נדיב מופיע באולם המשפט מול אותו שופט…

"נוצרה כאן בעיית שוחד חמורה!" פוסקת לאה וממהרת להדגיש כי חלק מהחוויות שאירעו לה אינן רלוונטיות לתקופה של היום. "הזמנים השתנו והנורמות התחלפו", היא קובעת.

***

במשך שתים עשרה שנה ישבה על כס השופטת ובמקביל קיבלה עבודה נוספת בתחום. היה עליה להכשיר שופטים צעירים בתחילת דרכם.

"הייתה לי האפשרות לנחש מיד למי יש כישורים כשופט אמיתי ומי הגיע לעמדתו כשופט בגלל חוקי הפוליטיקה השולטים. שופט חייב להתרכז בזמן שמיעת העדויות, לשים לב לפכים הקטנים, וכמובן להתפלל לעזרתו של ריבון העולם שינחה אותו ולא יצא מכשול תחת ידו".

***

כבתו של הרב בן ציון בלוך, שכל חייו הקפיד על קלה כבחמורה, ידעה שאסור לה לאכזב את אביה, ולכן הקפידה להיצמד אל כללי ההלכה הברורים גם על חשבון עבודתה. וכן, היא שילמה מחיר כבד רק כדי לא לעבור על ההלכה ולגרום לעיוות דין עקב כך.

כשהיא מספרת על כך נעשה מבטה מהורהר. "לכאורה הייתה זו עוד תביעה שהובאה לפני, אבל אני הבנתי מיד שהעד משקר. הוא שילם כספים רבים לעדים שלו כדי שיעידו לטובתו, וקיווה שהעדות המשכנעת תגרום לי להטות את גזר הדין לטובתו וכך הוא יזכה בסכום של מיליונים. מיד לאחר שלב הדיונים הראשוניים, קלטו חושי שמדובר כאן במעשה הונאה של ממש. הבעתי ברמיזה את חוסר האמון שלי, והתגובה לא איחרה להגיע.

"בסוף אותו היום קיבלתי טלפון משופט ידוע. 'הבנתי שהאחיין שלי נשפט אצלך', החל את השיחה, כשהוא רומז לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי כדאי לי לדאוג לתובע, במקרה הזה אחיינו.

"הקשבתי בנימוס. בימים שבאו לאחר מכן גבר הלחץ מכיוון השופט, אבל לא זזתי מעמדתי. ידעתי שאסור לי לעוות את הדין. זה היה המסר שקיבלתי מהבית כשהחלטתי ללמוד משפטים: היצמדי לאמת, הקפידי על ישרות!

"האחיין שלו הפסיד במשפט", היא מספרת. "'אני פונה לערער בעליון!', הוא אמר לי בזעם. ובעליון, כמה מפתיע, הוא זכה. חבר השופטים שם נמנה על חוג חבריו הטובים של דודו השופט".

וכאן מגיע המחיר האישי. "שנה לאחר אותו מקרה קודם אותו שופט וקיבל מינוי בוועדת המינויים של שופטים שדנה מדי מספר שנים בנוגע להמשך כהונתם של שופטים מכהנים. לאחר שנערכו בחירות נוספות ונקבע סבב מינויים חדש, הוא דאג לכך שלא אבחר, וכך סיימתי את שתים עשרה שנות כהונתי כשופטת".

***

לאה לא הפכה למובטלת. היא המשיכה לעבוד כעורכת דין וכמרצה בפני שופטים ומתמחים עד שיצאה לפנסיה. גם היום, שנים לאחר יציאתה לפנסיה, היא עדיין מוזמנת לכנסים ולהרצאות ומשתדלת להפיץ תורה ברבים.

כנס שבו השתתפה הותיר אצלה רושם עמוק. "מזה מספר שנים", היא מספרת, "נערך מדי שנה כנס גדול בו משתתפים שופטים יהודים מכל רחבי העולם. מקום הכנס משתנה מדי שנה, וכחמישה אחוזים מכלל המשתתפים הם שומרי תורה ומצוות.

"בזמנו פנינו, חמשת האחוזים שומרי המצוות, אל הנהלת ארגון הגג שמארגן את האירוע וביקשנו שיתחשבו בנו ויערכו את הכנסים במקומות שעונים על דרישות הכשרות וההלכה, כדי שגם אנו נוכל להשתתף.

"שבועיים לפני פסח בשנה זו נערך הכנס בוושינגטון. אורח הכבוד היה השופט בדימוס אהרון ברק. זה היה מדהים!", היא מתארת את האירוע בצבעים חיים.

"בעלי חיים ואני השתתפנו בכנס. בליל שבת חבשו כל אלף המשתתפים כיפות, כולל השופט אהרון ברק, כולם שמעו קידוש ובצעו על החלות, והחלק היפה היה שהם גם הקפידו לא לערוך בשבת הרצאות שדרשו שימוש בעטים ובניירות. בעיני, הכנס כולו היה קידוש ה' גדול!

"כשישבתי שם באולם", היא מתהרהרת, "חלפה בי המחשבה שהנה, אולי קרוב היום בו המשפט כהלכה יהפוך ללחם חוקנו".

אין ספק, השופטת לאה פירסט נתונה עדיין תחת רושם אותו אירוע שהתקיים לפני מספר שבועות ספורים. "עד היום, כשמתייעצים אתי בנוגע לפסקי דין, אני תמיד ממליצה: לכו עם האמת עד הסוף!"

***

ילדיה שגדלו ונישאו הקימו משפחות של תורה, והדבר רק מעצים את אושרה וגורם לה נחת. "אני גאה בנכדי האברכים, שיושבים ושוקדים באוהלה של תורה", היא אומרת.

היא רק מזכירה אותם, והנה הם מופיעים לבקר. תמה שעת הדיון שלי, פסק הדין ברור ואין מקום לערעורים, הגיע הזמן לפנות את השטח ולתת לנכדים את שעת האיכות לצד סבתם.

אבל שאלה אחת עוד בוערת בתוכי. "איך את שומרת על הנעורים שלך?" אני שואלת בסקרנות, משתוקקת לגלות את הסוד.

"פשוט מאוד", היא מחייכת, "אני עסוקה במצוות כל היום. את הבוקר אני מתחילה בניסיון לעשות שידוכים, ובזמן שאני עובדת במטבח אני מקשיבה לשיעורי תורה, קולטת ומפנימה בכל פעם מחדש שמשפטי הצדק האמיתיים הם חוקות התורה".

השארת תגובה