האדמו"ר הקפיד: צדקה, במיוחד בערב שבת

הרב ראובן אלבז
הרב ראובן אלבז
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

זכינו לעבור את הימים הנוראים ונכנסים אנו לימי חדוה ושמחה בחג הסוכות, וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ.. וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים ט"ז, יד-טו). במצוות הסוכה ישנו דבר פלא, כל מצוה ממצוות התורה מקיימים אנו באיבר מסוים, תפילין ביד ובראש, נטילת לולב ביד, מצוה הראיה בעיניים, מצוות התפילה ולימוד התורה בפה, אך במצוות סוכה מקיימה האדם בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, כיון שנכנס עם כל גופו לסוכה.

ישנן בסה"כ שתי מצוות שמקיימם האדם בכל גופו, מצות ישוב ארץ ישראל ומצות סוכה, ודבר זה רמז דוד המלך בתהילים (פרק ע"ו פסוק ג') וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן, "וַיְהִי בְשָׁלֵם"- מלשון שלימות, שמקיימה בכל גופו, "סוכו"- זו מצות הסוכה, "וּמְעוֹנָתוֹ (מלשון מעון-מגורים) בְצִיּוֹן"- שגר בציון הלא היא ארצנו הקדושה (משמיה דהגאון מווילנא זצוק"ל. וע"ע בספר חרדים מצוות עשה התלויות בא"י פ"ב בשם הרמב"ן שכתב בעניין מצות ישוב הארץ שבכל עת ובכל רגע שהאדם בארץ ישראל הוא מקיים מצוה זו).

בכל רגע ורגע שנמצא האדם בסוכה הוא מקיים מצוה, וזאת מלבד מה שהסוכה סוככת מגינה ושומרת על האדם (יעוי' במועד לכל חי סימן כ' סנ"א), ולכן הצדיקים היו משתוקקים להיות בסוכה ומנצלים כל רגע בקיום מצוה יקרה זו.

מסופר על האדמו"ר הקדוש והגאון רבי חיים מצאנז זיע"א (בעל שו"ת "דברי חיים", גאון הדור היה ואיש אלוקים קדוש), שהיה מקפיד מאוד לפזר צדקות לעניים ונצרכים, פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת (תהילים קי"ב, ט), בפרט בערבי שבתות וימים טובים.

באחת הפעמים פיזר הרב צדקות רבות יתר על המידה, עד שלא נשאר לו עוד כסף לתת, אך הרב לא היה מוכן להפסיק, והלך לאחד מעשירי העיירה וביקש להלוות סכום כסף גדול, כדי שיוכל להמשיך לפזר צדקות. בנו של הרב שלא הבין לפשר מעשי אביו ניסה להניאו ושאל: "אבא, היכן מצינו שיש חיוב לתת צדקה מכסף שאין לך? אם יש לך תיתן, אך אם אין לך מדוע אתה צריך להלוות כסף כדי לתת?"

השיב לו הרב בחיוך: "עד שיש לי מצוה כה יקרה שאני אוחז בה בכל כוחי רצונך לקחתה ממני? כולם מקשטים את הסוכה במיני בדים, שרשראות וקישוטים יפים, לקיים " זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות ט"ו, ב), ואני מקשט את הסוכה בצדקות שאני נותן לעניים כדי שיוכלו להינות ולשמוח בחג, נוֹי הסוכה היפה ביותר הוא שהעניים לא יהיו רעבים בחג.." (אהל אברהם-מאמרים לחג סוכות עמוד א').

***

זהו סוג אחד של קישוט, אך ישנו סוג קישוט נוסף הנלמד ממצוות ארבעת המינים הניטלת בחג, והוא קירוב וחיבור הרחוקים שהם מבחינת הערבה. כידוע רמזו רבותינו (ויקרא רבה ל, יב) בארבעת המינים את ארבעת סוגי האנשים שיש בעם ישראל, כל סוג יש בו תכונה מסוימת, אך רק בהתחברם יחד מקיימים את המצוה (שהיא מלשון צוותא-יחד), ומתחברים להקב"ה.

האתרוג, פרי עץ הדר, יש בו שני דברים מועילים, גם טעם וגם ריח, ורומז לצדיק העוסק בתורה ולא מחזיק טיבותא לנפשיה (טובה לעצמו), אלא מפיץ ומזריח את תורתו לארץ ולדרים, כריח הטוב הזה שמופץ לרבים.

הלולב, תמר, ריח אין בו, אך טעם כן יש בו. ורומז לצדיק, צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח (תהילים צב, יג), שהוא בעצמו עוסק בתורה, אך אינו מעבירה לאחרים, כתמר הזה שרק האוכלו נהנה ממנו, אך העומד מרחוק לא נהנה.

ההדס לעומתו לא ראוי לאכילה, אך ריח טוב יש בו, ורומז לבעלי מצוות שעושים צדקות ומעשים טובים, אך לעצמם, לשבת ולעסוק בתורה ולזכות את נשמתם הם לא דואגים. כהדס הזה שמוכן לתת את ריחו ולהקריב מעצמו לאחרים, אך הוא עצמו אין בו כלום.

והערבות, ערבי נחל המצויות לרוב, אין בהם לא טעם ולא ריח ורומזות לעמי הארצות שאין בהם לא תורה ולא מצוות ומעשים טובים, כערבה הזאת שלא ניתן להריחה, ואף לאוכלה אי אפשר לפי שטעמה מר כלענה.

ומצווה אותנו התורה הקדושה לקחת את ארבעת מינים אלו ולחברם יחד, ולא להחסיר מהם דבר, כי אם חסרות אפילו רק הערבות, הרי שלא מקיימים בכך את המצוה, דארבעת המינים מעכבים זה את זה (כמבואר בשו"ע סימן תרנ"א סי"ב), ואף שקנה אתרוג מיוחד ומהודר במינו ולולבים והדסים מהודרים ביותר בהון עתק, בכל זאת אם לא הוסיף גם את הערבות אין כל ערך לשאר המינים, ולא קיים את המצווה, אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ (שיר השירים ח, ז).

בספר נחלת אבות לגאון הצדיק רבי יוסף משאש זצ"ל (כיהן בסוף ימיו כרבה הראשי של חיפה, הכרתיו אישית, איש אלוקים קדוש המקרין אורה סביבו, בחינת חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו-קהלת ח, א), מסופר שבאחת מהעיירות בחו"ל היה קשה מאוד להשיג אתרוגים, ולאחר מאמצים כבירים הצליחו יהודי המקום למצוא אתרוג אחד מהודר בסכום כסף גדול כדי שישתמשו בו כל הקהל, וכן בקושי רב השיגו הדסים ולולבים, אך על הערבות אף אחד לא נתן דעתו (קדירה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא-עירובין ג ע"א), היות והן מצויות לרוב בכל מקום, כמו עמי הארצות שנמצאים בכל מקום, וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ (תהילים עב, טז), ולא קטפום קודם החג, וביטלו מצוות ארבעת המינים ביום טוב הראשון של חג, וזאת מפני שחסרו את בדי הערבות. ולא מובן, מה מיוחד בערבות אלו, הרי הם רומזים לעמי הארצות, הרחוקים מתורה ומצוות, ללא טעם וללא ריח, ומדוע הקפידה התורה כל כך לקחתם יחד עם האתרוג הלולב וההדס?

אלא לימדתנו התורה הקדושה בכך יסוד גדול, גם בני אדם שאין בהם לא טעם ולא ריח בכל זאת אפשר לנטוע בהם תורה ויראה, וזאת על ידי חיבורם לצדיקים ולבעלי החסדים, לאתרוג ללולב ולהדס, כך קולטת הערבה את ריח הנפלא שלהם, כאדם הנכנס לחנות בשמים ונקלט בגופו הריח הנפלא, לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (שיר השירים א, ג), והופכת להיות חלק בלתי נפרד מהם.

***

וְיֵעָשׂוּ כּוּלָם אֲגוּדָּה אַחַת (מנוסח תפילות ר"ה), האגודה צריכה לכלול את כולם, גם את אלו שאין בהם תורה ומצוות, ואז יכולים באמת לעשות רצון ה' בלבב שלם, דאין שמחה לפניו יתברך יותר מהשבת נשמה יקרה לתחת כנפי השכינה, וכפי שהפליג הזוהר הקדוש (פרשת תרומה, קכט ע"א) בתיאור מעלה זו דאלמלא היו יודעים בני אדם כמה תועלת וזכות הם זוכים בכך שמקרבים בני אדם רחוקים, היו רודפים אחריהם לזכותם כמי שרודף אחר החיים.

לא לחינם אמרו רבותינו שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד ע"ב), וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' (יחזקאל לח, כג), שמו יתברך מתגדל ומתקדש ע"י קירוב הרחוקים, כל נשמה קשורה בעולמות העליונים עד כסא הכבוד, וברגע שיהודי חטא ועבר עבירה הוא ניתק את עצמו, ניתק את החוט המקשר בינו לבין הקב"ה וכשמחזירו בחזרה וקושרו שוב נמצא שהוא מקורב יותר, ולכן זוכים בעלי התשובה לסייעתא דשמיא מיוחדת.

ונסיים במעשה, לפני כשלושים שנה הגיע לישיבתנו בוגר צבא הרחוק מתורה ומצוות, לאחר ששהה בחופשה בגרמניה והתערב בגויים, התנהג כמנהגם ואכל ממאכליהם, וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם (תהילים קו, לה), בהתחלה זה היה קשה, קשה מאוד, לעזוב את המנטליות והמנהגים שבהם היה, אך לאחר כשלושה חודשים בהיותו בישיבה כל רואיו לא הכירוהו, איזו שקידת התורה, לא מזיז ראשו מהספר, איזו התלהבות ודביקות בקיום המצוות, איזו תפילה, איזו דביקות, כל מילה ומילה כמונה מרגליות. יום אחד הובא לפני אחת ממחברותיו ובו כתב את פירוש התפילה, מה לכוון באתה חונן, ועל מה להתחרט בסלח לנו, אדם שהיה שקוע במ"ט שערי טומאה, נכנס ברגע אחד למ"ט שערי קדושה, מתוך התלהבות קדושה וטהרה.

אלו הרחוקים מתורה ומצוות מבחינת ערבה, שמצווה עלינו לקרבם ולאגדם יחד איתנו, עד שנזכה להתגשמות נבואת צפניה הנביא "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט), במהרה בימינו, אמן.

השארת תגובה