הרוח התמימה שניצחה את הגוף הנגוע

חדר ניתוח
חדר ניתוח
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

החולים שם הגיעו לתחתית שבתחתית, אבל מעולם לא התלוננו, תמיד קיבלו את הדין באהבה, תמיד בשמחה.

החומות הטילו אימה, אנשים התרחקו, גם בני משפחה חששו לדרוך במקום הזה. אבל רבי אפרים הולצברג, איש החסד, נהג לפקוד את בית החולים למצורעים על שם האנסן בירושלים. היום הוא משחזר את פגישותיו עם שוכני אותו מקום נורא, עם מוישל'ה, הילד בן השמונה שהוגלה אל בין החומות, עם מרגלית הצעירה שאובחנה בטעות כמצורעת ואיבדה את חייה בשל כך, ועם אברהם, שכל מה שרצה היה לקרוא בספר הזוהר. "ואף על פי כן, למרות סבלם, הם היו גיבורי רוח, שהביאו שמחה לעולם", הוא אומר בדמעות.

את ביקורו הראשון במקום הכי עצוב בעולם עשה ר' אפרים דווקא בחג הכי שמח, חג הפורים.

"חבר שלי, יענקל'ה לוין, התקשר אלי והזמין אותי לבוא אתו לקרוא את מגילת אסתר בבית החולים למצורעים", מספר ר' אפרים הולצברג, יהודי יקר, איש ירושלים, בנו של ר' שמחה הולצברג ז"ל אבי הפצועים, כשהוא מתבקש לשחזר את הביקור הראשון שהוביל אותו לקשר רב שנים.

"באתי אתו, ומאז הלכתי לשם בכל יום שישי, עם יוסי או עם בועז, חברי. הכנתי מאמר על פרשת השבוע, הצטיידתי במגשיות גדושות שווארמה וצ'יפס, צ'ולנט ועוף, והייתי בא לשם, רוקד עם החולים, שר אתם. הם חיכו לי בכל שבוע בחדר האוכל של בית החולים".

"אנשים פחדו לבקר אותם, התדמית של שוכני בית החולים למצורעים הפילה את חיתתה גם על בני המשפחה הקרובים", הוא נאנח.

הוא זוכר את החולה הערבי העיוור שתמיד ישב ובכה, ממרר על מר גורלו. אחת האחיות סיפרה, כי הוא אינו זוכה כלל לביקורים, משפחתו נמנעת מלבקר אותו, והדבר שבר את ליבו. בני משפחתו אמרו לו, בלא בושה: "אם תשלם לנו – נבקר אותך"…

"החיידק מדבק דרך הרוק", מסביר ר' אפרים הולצברג, "ולכן הייתה הקפדה חמורה והפרדה בין חדר האוכל לבין צוות חדר האוכל של החולים. אני הבאתי את האוכל במגשיות חד פעמיות, ישבתי ואכלתי אתם, וגם לחצתי להם ידיים. ולא, לא פחדתי, שהרי שלוחי מצווה אינם ניזוקים".

פעם, בסיור שערך הולצברג בחצר הגדולה והיפה, הצביעה האחות על חלקת קבורה לא מסומנת שם נקברו בעבר חמישה מהמצורעים עטופים בסיד. "אנשים פחדו לעסוק בטהרת גופם", הסבירה.

עבדה שם נעמי, אחות שחלתה בצרעת בצעירותה, אך זכתה להירפא מהמחלה. היא עבדה שם והחולים היו קשורים אליה. היא הבינה לליבם, והם ראו בה אחת משלהם, מאחר שהיא אכלה אתם בחדר האוכל, מפגינה אומץ רב.

מאז אותו פורים ביקר ר' אפרים את החולים באדיקות במשך מספר שנים, ליווה אותם גם לאחר שהמקום נסגר והם נשלחו עם תרופה מתאימה שמונעת הידבקות לבית הבראה.

הוא היה לצידם עד יומם האחרון, ושם גילה אנשים גדולים, כאלה שאי אפשר לגעת בגדולתם.

רוצה הביתה

"אמא, אבא, אני רוצה הביתה!". הוא עמד שם בפתח הבית, מוישל'ה, ילד בן שמונה שרוצה את הוריו.

"לא, אתה לא יכול להיכנס הביתה, אתה תדביק את כל האחים שלך, חייבים להחזיר אותך לשם", אמר אביו והחזיר את בנו בן השמונה לשם.

מאז הוא לא ראה אותם יותר, הם עברו דירה כדי שבנם בן השמונה לא יטפס מעל גדרות האבן הגבוהות וינסה לחזור הביתה.

משה היה ילד קטן, רק שמונה שנים מלאו לו כאשר נדבק בחיידק האנסן – הצרעת. הוריו, ילידי ירושלים, נבהלו. הם פחדו פחד מוות שמא שאר בני הבית יידבקו אף הם במחלה חשוכת המרפא והוא הוכנס לבידוד, לבית החולים למצורעים בירושלים.

ר' אפרים הולצברג פגש את משה כשהוא בגיל מתקדם, כמעט קרוב לשמונים, כל חייו עברו עליו במקום. "בזמנו, כשהוא נכנס לכאן כילד, שמר זקיף אנגלי על המקום, באין יוצא ואין בא", סיפרו לו, "אחיות גרמניות קשרו לו סינר והיו זורקות לתוכו מספר פעמים ביום עגבנייה, פרוסת לחם וביצה, הן פחדו להתקרב אל החולים".

הגעגועים קרעו את ליבו של הילד הקטן שלא הבין לאן נזרק, ופעם אף הצליח לטפס ולברוח לחזור לביתו, אולם הוריו המבוהלים מיהרו להחזיר אותו ולעבור דירה לכתובת עלומה.

הראשון שביקר אותו היה הצדיק הירושלמי, רבי אריה לוין זצ"ל, שהגיע מדי שבוע לנחם ולעודד, להעניק לשוהים במקום רגעי שמחה ולהתפלל אתם מידי ראש השנה יחד עם שני בניו שתקעו בשופר.

"למזלו של משה", אומר ר' אפרים, "הוא לא למד בבית ספר ולא סיפרו לו שהוא צריך להיות עצוב. תמיד היה שמח, היו לו אקורדיון ומפוחית פה, והוא ניגן ושר".

"אחד המאפיינים של המחלה הוא חוסר תחושה בגפיים ופגיעה באיברים", מסביר ר' אפרים. "לאחר שקטעו את רגלו והוא נותר גידם על כיסא גלגלים, ביקש ממני משה להביא לו שרוכים, ובהם היה קושר את הגדם".

"פעם ביקש ממני שאביא לו מים מגן עדן", מספר ר' אפרים, "לקח לי זמן להבין שהוא מתכוון למי עדן. הרב אהרון בינה, כיום ראש ישיבת 'נתיבי אריה', נענה לאתגר. הוא תרם למשה מתקן של מי עדן חמים וקרים, ואספקה שוטפת ללא הגבלה של מיכלי מים".

חייהם של המצורעים המנודים קשים לתיאור. הם גדלו בבדידות, נאלצים לוותר על חיי משפחה, לא התחתנו ולא זכו לילדים.

משה נהג לצייר ציורים ואפשר היה לחוש בציוריו, גם כאשר התבגר והזדקן, את הכאב של ילד שמתגעגע להוריו.

האחיות סיפרו כי הן זוכרות את הלילה בו התעורר מבועת. לקול צרחותיו מיהרו אליו, והוא סיפר להן כי חלם שאביו נפטר. ואכן, מספר ימים לאחר מכן התקבל מברק שהודיע על פטירת אביו.

כעבור שנתיים חזר המחזה על עצמו, אולם הפעם חלם משה כי אמו נפטרה,. הוא התעורר מבועת וסיפר על חלומו, ומספר ימים לאחר מכן הגיע מברק האיוב, שהודיע כי אכן, אמו נפטרה.

***

כל האחיות שעבדו במקום עבדו במסירות נפש גדולה. אחת האחיות, גיורת עולה מרוסיה, סיפרה לר' אפרים שיום אחד היא גערה במשה: "יש פה חמישים חולים, ואתה, איש אחד, משגע את האחיות כמו חמישים איש יחד! תפסיק כבר!"

באותו הלילה חלמה שהיא עומדת בפני בית דין של מעלה, והדיינים נוזפים בה: "דעי לך שסבלו של משה שקול כסבלם של שאר החולים! אל תגערי בו שוב!" היא התעוררה רועדת ורצה לבקש ממנו סליחה.

***

משה חיכה לר' אפרים בכל יום שישי. בכל יום שישי הסתובב ושאל: "איפה הולצברג? איפה הולצברג?", וכך הלך לעולמו.

כאשר קיבל ר' אפרים את שיחת הטלפון שבישרה על פטירתו של משה, הוא ליווה אותו וביקש מהחברה קדישא לפתוח את אולם ההספדים בסנהדריה.

"אין טעם", נענה, "יש בקושי מניין מלווים". ר' אפרים נשא, איפוא, את הספדו ליד הרכב השחור.

"הייתה זו תקופה נוראה של פיגועים", הוא משחזר, "ואני נעמדתי ואמרתי בדמעות: ריבונו של עולם, האומלל השוכב כאן נכלא מגיל שמונה בבית החולים למצורעים, בר מצווה לא הייתה לו, חתונה לא הייתה לו, ילדים לא היו לו, בסוף ימיו גם רגליים לא היו לו, אבל הוא תמיד היה שמח, תמיד ניגן ומעולם לא התלונן".

"ריבונו של עולם", זעק אז ר' אפרים מדם ליבו, "אני מתחנן בפניך, שבזכותו יפסיקו הפיגועים"….

"בזמנו חשבו לחתן אותו עם מרגלית, חולה ששהתה שם אף היא והוא היה מבוגר ממנה", מספר ר' אפרים, "אך הניסיון לא צלח"…

סיפורה של מרגלית

ר' אפרים לא ישכח לעולם את מרגלית הצדקנית, משוכני בית החולים. הוא ביקר אותה בקביעות במשך חמש שנים, עד ליום מותה.

מרגלית השיבה את נשמתה לבוראה במוצאי שבת ז' באדר, וביום בו נפטרה תמה מסכת גבורתה וייסוריה של הנערה החרדית היתומה בת השש- עשרה, שעלתה מתימן בעליית "מרבד הקסמים" כשבידיה ספר תורה קטן שעבר במשפחתה מדור לדור.

מרגלית ירדה מן המטוס ביחד עם שאר העולים החדשים מתימן, אבל פקידי הסוכנות הפרידו בינה לביניהם ובינה לבין ספר התורה. את ספר התורה שהביאה עימה לקחו למשמרת, ואותה שלחו לבדיקה רפואית גורלית.

הרופאים קבעו בטעות שמרגלית חולה בצרעת, והיא נשלחה לבית החולים למצורעים בטלביה. הגרוע מכל קרה: לפני ששחררו אותה בעקבות הטעות הגורלית, היא נדבקה שם במחלה.

רבי אריה לוין זצ"ל, הצדיק הירושלמי, היה היהודי היחיד שהעז לבקר בבית חולים נורא זה במשך שנים רבות. ביקוריו גרמו להתרגשות עזה אצל מרגלית, כמו גם אצל שאר החולים המבוגרים.

"לפני שנים, כשהבאתי את הצדיק רבי רפאל לוין זצ"ל לביקור", ממשיך לספר ר' אפרים הולצברג, "הסתכלנו בתמונת רבי אריה לוין זצ"ל שהייתה תלויה בחדר האוכל של החולים, וברבי רפאל. מרגלית התבוננה בהדרת הפנים הנשקפת מן התמונה ובהדרת הפנים הזהה להפליא הנשקפת מפניו של רבי רפאל ודמעות זלגו מעיניה, על לחייה, כמו יתר ותיקי בית החולים העצוב".

מרגלית השלימה עם מר גורלה. היא ידעה שלעולם לא תתחתן ושלעולם לא תחבוק בן בזרועותיה.

"מה שהדהים אותי בכל השנים בהן ביקרתי במקום", מספר ר' אפרים בעיניים בורקות, "שהם כולם קיבלו את הדין באהבה".

ומרגלית? היא הייתה מרגלית של ממש.

במשך שנים חסכה פרוטה לפרוטה מכספי הביטוח הלאומי, כשמטרה נשגבה עומדת לנגד עיניה. כאשר הצליחה להשיג את הסכום חיפשה אחר סופר תימני שיכתוב עבורה ספר תורה. ספר התורה נכתב בקדושה והוכנס אחר כבוד לקראוון בקריית ארבע, היא חברון.

אבל הגורל המר היכה בה שוב,: בשריפה שפרצה בבית הכנסת נשרף ספר התורה של מרגלית ואותיותיו פרחו לשמים, לדאבון ליבה.

מצבה הרפואי של מרגלית הוחמר לאחר אותה שריפה. המחלה הקשה הלמה בה בחוזקה. אצבעות ידיה ורגליה נפגעו ממחלת ההאנסן ובמוחה התגלה גידול.

אבל מרגלית לא התייאשה ולא נשברה. לאלתר קיבלה על עצמה לכתוב ספר תורה שני, שיהיה לה כילד.

היא פנתה לפקידי הביטוח הלאומי וביקשה הלוואה. "וכיצד תחזירי?", נשאלה, והיא השיבה: "תשעבדו את כל תקבולי הביטוח הלאומי שלי, עד סוף ימי!"

כך נכתב ספר תורה שני, שהוכנס לבית הכנסת באחד היישובים שליד ירושלים, לשמחת ליבה של מרגלית הצדיקה.

"לפני מספר שנים", נזכר ר' אפרים, "בסעודה שלישית במחיצת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, סיפרתי לו על מרגלית ועל ספרי התורה שלה. התלהבתי, והעזתי לומר: כמו שיש מושג 'חתן תורה', מרגלית היא 'כלת תורה'. ומרן הרב אלישיב הסכים לדברי".

"פעם, כשביקרתי את מרגלית, כמידי יום שישי, לפני כניסת השבת, הייתי עד לדו-־שיח שהתקיים בינה לבין אחות חילונית", הוא נזכר.

"מרגלושה", כך אמרה לה האחות, "ראי איזו שטות עשית כשוויתרת על כל כספך בשביל ספר תורה. כעת מתקרבת השבת ואת גורבת גרביים קרועים, ואין לך אפשרות לקנות חדשים".

ומרגלית השיבה מיד, בעיניים נוצצות מאושר: "את הרי יודעת שאני אישה ערירית, וכי מה רצית שאשאיר אחרי? זוג גרביים מפואר? אני משאירה אחרי ספר תורה. זה הילד שלי!"

האחות נפעמה מהתשובה ומיד רצה לקנות לה, מכספה, זוג גרביים חדשים לשבת.

משנסגר בית החולים האנסן למצורעים, הועברה מרגלית, עם אנטיביוטיקה מיוחדת למניעת הדבקה, לבית אבות בעיר. שם חוותה אירוע מוחי קשה, איבדה את הכרתה לשנתיים, והוזנה על ידי זונדה. "אז הבנתי", נאנח ר' אפרים, "את משמעות ההודאה שאנו מודים בברכת המזון – 'על אכילת מזון'"…

הוא אינו יכול שלא להשחיל מילתא דבדיחותא, שתפיג מעט את עצבות הסיפור. "במהלך השנה האחרונה שבה שכבה מרגלית מחוסרת הכרה", מספר ר' אפרים, "ביקרתי אותה כמנהגי, מידי יום שישי במעון 'נווה שמחה', שם אושפזה".

"מה שלום דודה שלי, מרגלית? – הייתי שואל את האחיות, והן היו מביטות בי ובה לסירוגין, מנסות להבין את הקשר המשפחתי בין החולה התימנייה לבין האשכנזי החיוור…".

"מה אתן מתפלאות? הייתי אומר לאחיות ברצינות תהומית, כשהייתי קטן, מעדתי ונפלתי אל תוך דלי אקונומיקה וכך הפכתי בהיר! והן היו פוערות עיניים ומקשות: 'באמת? מה אתה אומר'"…

עקב זיהום אושפזה מרגלית בבית החולים "שערי צדק" למשך מספר שבועות, ומצבה הלך והידרדר. הודעה קצרה בטלפון היא שהבהירה לר' אפרים כי מרגלית נסתלקה לבית עולמה. "ברוך דיין האמת".

"היות שמרגלית הייתה ערירית, חששתי שלא אשיג מניין ללוויה, ולכן ביקשתי להכריז ברמקול על 'מת מצווה', בתקווה שהציבור יגיע", הוא מספר.

"באותו מוצאי שבת של ז' באדר, קרע הרמקול של קלצקין את האוויר ברחובות גאולה, מאה שערים וזכרון משה, בקריאה: 'הלווייתה של 'מת מצוה', הנפטרת מרגלית גמליאל בת אברהם, תצא בשעה עשר וחצי הלילה, מבית ההספד להר המנוחות. הלווייתה של 'מת מצוה'… ומי שמע שמועה ובא? רק שלושה חסידי גור צדיקים. הם שמעו את הכרוז המכריז 'מת מצווה' ובאו לבית ההספד, עדיין בבגדי השבת המבריקים ובספודיק לראשם, ונשארו עד סתימת הגולל".

גם כאן שימש ר' אפרים כספדן, לבקשתם של אנשי ה"חברה קדישא".

"בורא עולם", נשא קולו ואמר, "למרגלית הצדקנית לא היו אף פעם שום טענות כלפיך על מר גורלה, היא קיבלה תמיד את הדין באהבה. ויהי רצון מלפניך, בורא עולם, שכך יסתתמו גם טענות המקטרגים על בניך. ויהי רצון, שבזכות מרגלית הצדקנית שכל חייה היו מסכת ייסורים, ואשר בייסוריה הנוראים הגנה בוודאי על הדור, תאמר לצרותינו די".

מרגלית זכתה להיטמן בעפר ירושלים בז' באדר, ובדרכה לשמים ליוו אותה רבבות משניות שנאמרו על ידי אנשים ונשים שקראו את הבקשה ללמוד לעילוי נשמתה בדפים שפוזרו בבתי הכנסת ברחבי ירושלים.

חשוב לו, לר' אפרים הולצברג, שסיפורה של מרגלית יפורסם. "אם תיתקלו בבית הכנסת או בבית המדרש בבקשה ללמוד משניות לעילוי נשמת 'מת מצוה', מרגלית בת אברהם למשפחת גמליאל", הוא אומר, "תדעו במי מדובר".

"אין לו דמות הגוף"

בן יעיש היה חולה נוסף, שסבל מלבד הצרעת גם ממחלת לב קשה. הוא סבל גם מעין בולטת, עקב המחלה הקשה שתקפה אותו שם, והצרעת אכלה את רגלו.

כשהיה ר' אפרים הולצברג מגיע לבקר, היה יעיש מבקש שיוציאוהו מהמיטה ויביאוהו לחדר האוכל.

בקול נרגש היה מבקש להצטרף לשירת "אדון עולם", למרות קולו הסדוק. "גדלתי בכפר קטן במרוקו", היה אומר, "ואני רוצה לשיר לכם את 'אדון עולם', כפי ששרנו שם, בבית".

החולים היו כועסים כשהוא היה מתחיל לשיר בקולו הסדוק והבס, ואילו ר' אפרים הולצברג היה יושב וממרר בבכי, מקשיב לשירת "אדון עולם" שבוקעת מפיו המיוסר ומליבו הטהור של יעיש.

"אני בטוח, שכאשר היה יעיש מגיע למשפט 'אין לו דמות הגוף'", אומר ר' אפרים ברטט, "הקדוש ברוך הוא היה פותח שבעה רקיעים ומראה למלאכים אדם בן תמותה שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף והוא משבח לבוראו שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף…"

"ביום שישי האחרון לפני פטירתו הגעתי לבקר אותו בחדרו בבית החולים. הוא ביקש לסיים את חייו שם, בחדר המוכר שלו", מספר ר' אפרים. "הוא ביקש לשמוע דברי תורה, ואני שאלתי אותו: האם אתה מסכים לתרום את כל הייסורים שהיו לך בחיים לזכותו של עם ישראל, לקרב את בוא המשיח?"

"והוא, בשלב האחרון של חייו, לא היסס ולו לרגע. כשחיוך טהור נסוך על פניו המיוסרות ענה בלב שלם: כן! בטח"…

***

זיכרון אותם חולים מיוסרים מלווה אותו, את ר' אפרים הולצברג, עד היום. ואם יש תובנה שהוא מנסה להעביר הלאה, זהו מסר השמחה.

"החולים שם הגיעו לתחתית שבתחתית", הוא אומר, "אבל מעולם לא התלוננו, מעולם לא שמעתי מפיהם דבר תלונה, תמיד קיבלו את הדין באהבה, תמיד בשמחה".

ותוך כדי דיבור הוא נזכר באברהם, חולה תימני אחר שאהב ללמוד במיוחד את ספר הזוהר. היה זה אחד התענוגות היחידים שלו בעולם הזה. וכשראייתו נחלשה הוא ביקש מרבי רפאל לוין זצ"ל שיברך אותו שמאור עיניו יישאר, רק כדי שיוכל להמשיך לקרוא בזוהר האהוב…

תולדות בית החולים "האנסן"

בית החולים האנסן הוקם לפני מאה ושמונה עשרה שנה. המראה החיצוני הטעה את כל מי שהגיע למקום בפעם הראשונה. גם תושבי ירושלים היו מביטים במקום המסתורי והמבודד שנמצא בלב חורשת אורנים יפהפייה, מבלי לדעת באמת על החיים העצובים שמתקיימים שם.

בית החולים נקרא על שם הד"ר גרהרד האנסן, חוקר נורבגי שעסק במחקר מחלות עור, וגילה בשנת 1879 את מחולל המחלה.

בית החולים הוקם בחורשת אורנים בסמוך לתיאטרון ירושלים, בעזרת תרומות שהתקבלו, ובעקבות מחלת הצרעת שהפילה חללים רבים בעיר.

החדרים בקומת הקרקע תוכננו סביב חצר פנימית מרוצפת אבן שכיסתה על בור מים גדול. מי הגשם התנקזו לתוכו ישירות, באמצעות מרזבים שהובילו את המים מגגות הרעפים הדו-־שיפועיים אל הבור שבמרכז ולבורות אחרים במתחם. בחשיבה הנדסית מדויקת תכנן האדריכל את בור המים המרכזי, כך שמרזבים הובילו אל הבור מים מגגות הרעפים המשופעים.

מדרגות ותעלות מים ניקזו את מי הגשם שזרמו בגינה, ופתחים בחומה קלטו את מי הגשם שזרמו במורד הרחוב החיצוני., וכך נצברה כמות מים עצומה. הכמות שנצברה באחד עשר בורות הייתה גדולה דיה כדי לספק את כל צרכי השתייה, ההשקיה של הגן העצום, ונקיון המקום.

בכל אחד מחדרי הבניין הותקן תנור חימום מסוגנן, עשוי ברזל יצוק, שיובא מגרמניה. התנורים הובערו על ידי פחמים או עץ.

המבנה הדו-־קומתי שימש ביתן בידוד לחולים הקשים יותר, והגינה הגדולה שבחזית הבית הראשי שימשה מקום תעסוקה חקלאית לחלק מהחולים. בשטח שבין העצים נהגו החולים לגדל מיני ירקות ששימשו חלק מתזונתם של באי בית החולים.

עד סוף תקופת המנדט פעל בית החולים במתכונתו הנוכחית, ,וגם בימי מלחמת העולם הראשונה והשנייה, כאשר הפקיעו הבריטים את רוב המוסדות הגרמניים, נשאר המוסד לפעול בידי הגרמנים בסיוע נשות הדסה. לאחר מלחמת העצמאות הוסב המקום לבית חולים ממשלתי על שם ד"ר האנסן.

עם השנים חוסלה כמעט מחלת ההאנסן, והחל מסוף שנות התשעים – לאחר שגילו תרופות המונעות הידבקות אחרים – שחררו את החולים לבתי הבראה.

אגב, יש הטוענים כי טעות היא לזהות את חיידק ההאנסן כצרעת, וכי מדובר בחיידק שדומה לצרעת.

החולים היהודים, רובם שומרי מצוות, הועברו למעון "נווה שמחה", שם שהו עד יומם האחרון.

***

שבעה וחצי דונמים של אדמה הוקפו בחומת אבן גבוהה, שישה דונמים מתוכם הפכו לגן פורח. היה זה אחד מהגנים האקזוטיים היפים ביותר שהיו בירושלים, מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20.

הגן היווה, כאמור, את העיסוק המרכזי והעיקרי בעבור החולים, ומכיוון שכך הייתה הנהלת בית החולים מעורבת באופן משמעותי בטיפוח הגן. בגן נשתלו עצי פרי, כגון: תאנים, תמרים וחרובים. וכן עצי נוי, ביניהם ארז הלבנון, ברוש ואורן.

חלקת אדמה נוספת עובדה לשטח שבו שתלו ירקות, והירקות היו חלק מהאוכל שהוגש על שולחנם.

בשנות ה-80, כאשר התגלתה התרופה למחלה, החל בית החולים לשמש בעיקר כמרפאת חוץ, וכשמחלת ההאנסן מוגרה לחלוטין, כבר לא שימש המקום כבית חולים למצורעים. המבנה והגן שסביבו הוזנחו עם השנים, ורק בזכות תנאי מזג האוויר הנוחים שרדו חלק מן העצים והצמחים. כיום משמש הבניין את משרד הבריאות כמרפאות חוץ לגיל הרך.

התדמית שנוצרה למקום כבית חולים לאשפוז מצורעים מוכי גורל, הביאה לכך שירושלמים רבים נמנעו מלהציץ פנימה כדי לראות את הגן העצום ואת המבנה המרשים.

כיום, כעבור מאה ושמונה עשרה שנים, הבית עומד מוזנח. עם סגירת המוסד הטיפולי, דעך גם הטיפול בגן הקסום שלצידו, עד שלאחרונה החליטו קבוצות של מתנדבים לקחת על עצמם את הטיפול בגן הקסום.

השארת תגובה