מעמד התקיעות ו'כוס של ברכה'

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

מספר ידידי שליח הרבי בבלגיה הרה"ח שבתאי סלבטיצקי: הרבי מליובאוויטש היה 'בעל התוקע' בבית הכנסת בבניין 770 בברוקלין. מעמד התקיעות היה חוויה רוחנית מלאת הוד שחיברה בין שמים וארץ, אלפים אלפים היו נדחקים בדוחק עצום בכדי לשמוע את התקיעות, מנהג עשו להם בתי הכנסת בשכונת קראון הייטס, בהגיעם ל'תקיעות' עוזבים את ביה"כ ופונים לשמוע את התקיעות מפי הרבי, וכך לפני מעמד התקיעות ב-770 'נשפכו' מניינים על גבי מניינים אל אולם התפילה של הרבי והדוחק הופך ללא הגיוני. בראש השנה תשל"א עברו תקיעות השופר בצורה חלקה, אבל התקיעה האחרונה לא יצאה. הרבי החליף בין השופרות, פרש את טליתו הקדושה על ערימת המכתבים שקיבל מהחסידים בערב ראש השנה והתאמץ לתקוע, ושוב החליף בין השופרות והתקיעה לא יצאה. אחרי עשרים דקות של מאמץ, הרבי הביט לכיוון מסוים בבית הכנסת, לקח שוב את השופר – והפעם נשמעה התקיעה היטב.

במוצאי ראש השנה היה הרבי מקיים את מעמד "כוס של ברכה", אלפי אנשים עברו לפניו וקיבלו מעט יין מהכוס. לפתע עבר אדם ולחש משהו באוזנו הקדושה של הרבי. הרבי לחש לו משהו בחזרה. שוב הוא פנה לרבי ושוב הרבי השיב לו. זה היה דו שיח חריג וכשירד התנפלו עליו הבחורים וביקשו להבין את שאירע. הוא סיפר שלא זכה לילדים וכאשר עבר לקבל יין, ביקש ברכה. הרבי ענה לו: "ישמור הבטחתו". הוא לא הבין באיזו הבטחה מדובר ולכן שאל שוב. הרבי ענה: "ישמור הבטחתו בעת התקיעות". הוא נזכר שבאותם רגעים גורליים כאשר הרבי התאמץ לתקוע את התקיעה האחרונה, הוא חש שזו עת רצון וקיבל על עצמו כי אם יזכה השנה לפרי בטן, יביא אותו בשנה הבאה לשמוע את התקיעות מהרבי. בדיוק כשחשב את המחשבה הזו, הרבי הרים את הראש והביט לכיוון שלו … כעת הזכיר לו הרבי את ההחלטה הטובה שלו …

ראש השנה הוא זמן להחלטות טובות יחד עם זה יום ראש השנה הינו יום הדין, הנחת המוצא של כולנו היא, שהקב"ה אוהב אותנו ורוצה בטובתנו. אף שבעוד ימים ספורים נעבור לפניו כבני מרון בכס המשפט, הקב"ה שופט אותנו בחמלה וברחמים ומעדיף את הזכויות על פני העוונות. וכאן מעלה אבי שיטת המוסר, רבי ישראל סלנטר, שאלה עצומה שאין פשוטה ממנה: איך זה שראש השנה קודם ליום הכיפורים? הרי מכל סיבה שהיא מבנה החגים אמור להיות הפוך?

ראשית, מבחינת הסדר הישר: יום הכיפורים הוא יום של טהרה והתנקות מחטאי השנה הקודמת, תשע"ח, "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו", בעוד שראש השנה הוא המעבר לשנה החדשה, תחל שנה וברכותיה, תשע"ט, ואם כן, ברור שאנו אמורים לסגור קודם את השנה הקודמת ורק אחר כך להתחיל את השנה החדשה?

כל סטודנט שלמד מבוא לכלכלה יודע שבסוף שנת העסקים עורכים ספירת מלאי, מאזן ומצבת עובדים, ורק אחר כך מתחילים שנה חדשה עם החלטות חדשות וכיווני השקעה אחרים?

אמנם השאלה עמוקה ועצומה הרבה יותר: לא מדובר רק בסדר טוב, אלא בעניין של צדק ורחמים. הרי הקב"ה אוהב אותנו ורוצה בטובתנו, "אהבת עולם אהבתנו", "אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים", ולכן היה ראוי להעניק תחילה הזדמנות לשפר את הכרעת הדין, בדמות עשרת ימי תשובה בהם שבים ומתחרטים על חטאינו, אחר כך היה אמור לבוא היום הגדול והקדוש יום הכיפורים בו הקב"ה מטהר ומזכך אותנו מכל חטאינו, ורק בסוף התהליך צריך לבוא ראש השנה, יום הדין, "היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים"?

אולם כשהסדר הפוך, יוצא כאילו יום הדין פועל חלילה לרעתנו. השנה החדשה מתחילה ביום משפט על כישלונותינו, "כי זכר כל היצור לפניך בא, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מעשה אנוש ותחבולותיו ויצרי מעללי איש", הקב"ה פותח ספרים וכותב את הכרעת הדין בהתאם למצבנו השפל הנוכחי (ורק ניתנת הזדמנות לשנות את ההכרעה בעשרת ימי תשובה), ופתאום לאחר תשעה ימים מגיע יום כפרה שמטהר מכל כשלי השנה הקודמת. הרי איפכא מסתברא?

נתחיל עם ביאורו של רבי ישראל מסלנט על שאלת הפתיחה שהעלה בעצמו, ונקדים לה משל נחמד: הקיסר פרנץ יוזף, מלך אוסטריה. היה אחד המנהיגים הבולטים באירופה לפני כ-150 שנה. הוא מלך על אוסטריה והונגריה במשך 68 שנים והפך לשליט בלתי מעורער. לאחר עשרות שנות מלוכה הוא התמלא בתחושת גדולה עצמית והשתוקק לבנות סמל מפואר, מבנה אדיר שינציח אותו לעד. המלך פנה אל בכיר האדריכלים באירופה וציווה להקים בניין אופרה משוכלל במרכז וינה שינציח את דמותו. אחרי חמש שנים של עבודה מאומצת, קם מבנה אדריכלי מרשים ובולט למרחוק.

האדריכל ציפה בהתרגשות לביקורו הראשון של המלך בבניין האופרה ושילב זאת בהופעה מוסיקלית אדירה עם שלוש הטנורים הגדולים. הערב המרגש הגיע וכולם המתינו לכניסתו של הקיסר. השיירה המלכותית עצרה על יד הבניין, המלך הוציא את הראש מחלון המרכבה ואפילו לא ירד ממנה. הוא פתח בצעקות: "טיפשים, בורים גמורים, חסרי הבנה באמנות ותרבות. תחריבו מיד את המבנה הכושל".

האדריכל ניגש אל המרכבה ברגליים רועדות והמלך קרא: "בטיפשותך בנית את אולם האופרה בקומת הקרקע, כך שנכנסים אליו במעבר חד מהרחוב. אבל אולם אופרה אמור להיבנות גבוה, מעל הקרקע. הדרך אליו אמורה לעלות דרך שלוש קומות ומאה מדרגות, כדי להרים את הנכנס בהדרגה מהחיים הארציים ולהכניס אותו אט-אט לאווירה נעלה של חוויה נשגבה".

האופי האנושי נוצר בצורה כזו שאנחנו לא בנויים לשינויים חדים. איננו יכולים לעבור בלחיצת כפתור ממצב למצב ולהיכנס לאווירה אחרת. אנו חווים לעומק את תלאות החיים ולכן זקוקים לזמן כדי לפשוט את השכבות שהצטברו על הנפש ולהיכנס לאווירה אחרת. התופעה הזו קיימת אפילו בשינויים פיזיים, האדם נזקק לזמן כדי להסתגל לאור, אדם שיצא מחושך לאור – לא יראה בהתחלה כלום. לכן מברכים את הקב"ה: "בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים … גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור". המעבר מחושך הלילה לאור היום אורך יותר משעה, כמו לגלול ספר תורה בשמחת תורה מחתן תורה בפרשת וזאת הברכה לחתן בראשית.

זאת הסיבה לדעת רבי ישראל סלנטר, שהתורה הקדימה את ראש השנה ליום הכיפורים: הקב"ה ידע שהאדם אינו יכול לעבור משגרת אוגוסט לקדושת יום הכיפורים. היום הקדוש פשוט יתפספס. 'היום יבוא ויפנה – ולא נבואה שעריך'!. לכן הקדים הקב"ה את יום הדין בו נידונים על חיינו הגשמיים, "מי יעני ומי יעשר", וכך מתוך התפילה והתחנונים על צרכינו הגשמיים – אנו מכינים עצמנו בהדרגה לקראת היום הגדול, יום הכיפורים.

כוכבי אור שם: הקב"ה יודע לבבות בני אדם כי רחוקים המה מאוד מדברים רוחניים כמו סליחת עונות ועולם הבא … ולא יוכלו לעלות פתאום למדרגה הגבוהה להרגיש ענין הרוחני של יוה"כ, לזאת צוה להם לעשות ר"ה בו דנים את האדם על דברים גשמיים שיש לו בהם הרגש גדול וכאשר יחם לבבם בבקשתם על בני חיי ומזוני – אולי יוכלו לצעוד הלאה גם ליוה"כ.

יש להוסיף כי יסוד הצורך בהכנה נפשית לקראת קיום מצווה מופיע במקומות רבים. על חכמי ישראל מסופר שהיו משתתפים בעצמם בהכנות לשבת, שכן 'מי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת'. הכוונה הפנימית היא, שמי שאינו מתחיל את ההכנות לשבת כבר ביום שישי – אינו זוכה לחוות לעומק את קדושתה. עוד מבואר בהרחבה בכתבי חב"ד אודות הצורך בהכנה לתפילה, כמו טבילה במקווה, מתן צדקה ולימוד החסידות, שכן אי אפשר לעבור ישר מהמיטה לעמידה לפני המלך.

עד כאן ההסבר הבסיסי למהותו של יום כגישת בעלי המוסר. עם זאת, ההסבר הזה מתמקד בהיותו יום הדין על צרכינו הגשמיים. אולם כאמור, הטעם הראשון שהביא הרס"ג התמקד דווקא בהדגשה חגיגית ומרוממת: יום המלכת המלך על העולם כולו. עלינו למצוא אפוא הסבר שיקשר בין כל פרטי וחלקי החג ויפתור גם בעיית קדימת ראש השנה ליום הכיפורים.

מסביר הרבי על פי תורת החסידות הסבר נפלא: לפני 526 שנים, ה'רנ"ב (1492) התפרסמה גזירת "גירוש ספרד". מלכי המדינה, פרדיננד ואיזבלה, הותירו בפני מאות אלפי יהודים את הברירה האכזרית: לעזוב או להתנצר. עשרות אלפים בחרו לעזוב, אך רבים בחרו לקבל למראית עין את דת הכנסייה ולהמשיך לקיים חיים יהודיים בסתר. אלפים מבני אותם אנוסים התקבצו בעיר ברצלונה ומשם המשיכו לשמור חיי מסורת במחתרת.

דון פרנדדו אגולר היה אחד הדמויות החשובות בין האנוסים. הוא נשא תפקיד רם של מנצח התזמורת המלכותית, הוא עמד בשורה הראשונה של האליטה התרבותית בספרד, אך בסתר ניהל חיים יהודיים. במרתף ביתו אפשר היה למצוא בשר כשר, ובליל הסדר וליל כל נדרי היו אנשים מסכנים נפשם להתקבץ בביתו להתפלל יחד. חלפו חמש שנים ארוכות מאז הגירוש, בכל יום נתפסו יהודים כאנוסים והועלו על המוקד במרכז העיר. איש לא ידע מה יילד יום. ואז אירע דבר מוזר: בכל רחובות ברצלונה נתלו הזמנות חגיגיות לקונצרט חגיגי של התזמורת המלכותית, התזמורת תעלה מופע ייחודי של מוסיקת עמים ושבטים פרימיטיביים ותעניק כבוד לתרבויות שנשכחו מהעולם. הדבר המדהים היה מועד ההופעה: 10 בספטמבר, בעצם ראש השנה היהודי.

זה היה הלם בקרב קהילת האנוסים: דון אגולר השתמד?! האם זאת הדרך להכריז כי נטש את הדרך היהודית?! לחלל בפרהסיה את ראש השנה?! הסקרנות הייתה עצומה וכמובן לא היה יהודי אחד שלא הגיע להיות נוכח בעצמו באותו קונצרט. התזמורת ניגנה מוסיקת שבטים עתיקים ואז פתאום נטל מנצח התמזורת, דון אגולר, קרן של איל, בשפה היהודית: "שופר", והריע בו עשר תקיעות שלמות. אדם מן הצד היה בטוח שזה כלי תרועה של שבט קדום מהאמזונס, אבל אלפי יהודים בקהל זכו בפעם הראשונה מאז הגירוש לשמוע קול שופר.

לפי התפיסה החסידית, אגולר ניסה לעשות משהו שהוא הרבה יותר מקיום המצווה המעשי. הוא זעק את עצמו. על פניו הוא היה נוצרי, צלם גדול עיטר את חזהו, שיער הראש שלו היה מסופר במיטב אופנת התקופה, בכל יום ראשון הוא ביקר בכנסייה, אבל הקול של השופר הריע לפני ריבונו של עולם: מעל ומתחת לכל זה אני אחד אתך.

זאת מהותו של ראש השנה: לאתחל מחדש את הקשר בינינו ובין רבש"ע ובצורה עמוקה יותר מאשר השנה שעברה. למה הדבר דומה? קראתי מחקר מעניין האומר שמערכות יחסים בנויים בצורה מעגלית ולא ישרה (לינארית). זה לא שאנחנו בונים ומחזקים כל העת את הקשר בצורה חיובית. לא ולא. החיים בנויים בצורה מעגלית שהולכת וחוזרת כל הזמן אל נקודת ההתחלה. השלב הראשון הוא ההחלטה להיות יחד. זאת החלטה מלאת התלהבות ואהבה. אחר כך מגיע שלב ההסתגלות. החיים נכנסים לשגרה והמעשים השוטפים שוחקים את האהבה. אנחנו עסוקים בלעבוד, להתפרנס, לגדל ילדים והאהבה נזרקת הצידה. מכאן צומחים ריבים ומתחים וכל מרעין בישין.

אולם אז מגיע השלב השלישי: הזוג מתקרב אל יום הנישואין, והיום המיוחד הזה גורם להם לבצע הערכה מחודשת של הקשר. הם חושבים על מה שבנו ביניהם, על התועלת של הקשר – ומתוך זה צומחת מחויבות חדשה והרבה יותר עמוקה. זאת בעצם חזרה אל נקודת ההתחלה אך ברמה עמוקה הרבה יותר. וכך בכל שנה מחדש.

ראש השנה הוא התחדשות האחדות העצמית בין הקב"ה וישראל. הקב"ה מצווה אותנו לפתוח את השנה החדשה בהערכה מחודשת של הקשר ובפיתוח מחויבות יותר עמוקה כלפיו. לאורך חודש אלול אנחנו בוחנים את החלק הרוחני של חיינו וכשיהודי מכריז בראש השנה: "מלוך על העולם כולו בכבודך" הוא זועק ברמה חדשה ועמוקה את התמסרותו למצוות ה'.

ולכן מצווה התורה להריע בשופר: השופר הוא קול פשוט שאומר את מה שעמוק יותר מן המילים. השפה היא מכשיר מוגבל שאינו יכול למצות את רגשי הלב. אנו מתקשים לתאר רגשות, איננו מוצאים מילים לתאר אושר או כאב נורא, ככל שמדובר בתחושה עמוקה ואינטימית – כך 'נגמרות לנו המילים'. אהבה אמתית מתבטאת לפעמים בשתיקה יותר מאשר בדיבור. זה בדיוק התפקיד של שפת השירה, האמנות, המוסיקה, כדי לתאר את מה שבעומק הלב. השופר הוא הכלי שמדבר במקומנו: הוא מתאר את עומק ההתחייבות המחודשת שלנו לרבש"ע.

למעשה, הבעיה היא יותר עמוקה. לא רק שאיננו מוצאים את המילים, אלא שהמילים מזויפות. כיצד אחרי כל השנה המזופתת שהייתה נבוא ונזעק: "המלך"? אז נוטלים את השופר שייחצה את הפער בין המילים ובין המעשים ויאמר את מה שאנו מתקשים להוציא מהפה.

הבעש"ט הביא לכך משל מיוחד במינו: מעשה בבן מלך מפונק שנשלח על ידי אבא שלו למדינה מרוחקת. בני אותה מדינה היו בורים ונבערים ותפקידו של הנסיך היה ללמד אותם דעת. להנחיל להם אינטליגנציה, שפות ומדעים. הוא הגיע לשם בשעת ערב וכולם ישבו באחווה סביב המדורה. האווירה הלבבית כבשה אותו והוא לא רצה לבלבל להם את המוח עם מדע צונן. בבוקר כולם היו יוצאים ביחד אל העבודה בשדה ואיש לא היה פנוי להקשיב לו. כך חלפו הימים ובמקום להרים אותם הוא דבק בהם. הוא החל לגדל את שערו פרא, חי חיים פשוטים ורגועים ולא דרש מעצמו יותר מדי.

חלפו כמה שנים ופתאום יום אחד זה היכה בו: אני לא מכאן. אני נסיך, בן מלך, נועדתי לשלוט על העולם ומה אני עושה בין הנבערים האלה? עם השיער הארוך והבגדים המרופטים הוא רץ אל ארמון המלוכה, אך כשהגיע אל השער קלט שאיש אינו מכיר אותו. חלפו שנים והוא נראה לגמרי אחרת מאז שעזב. כשניסה להוציא הגה מהפה, תפש פתאום שאינו זוכר את שפת המדינה. עצוב ומבויש עמד על יד שער הארמון וציפה לנס. יום אחד נפתח השער והמרכבה המלכותית התגלגלה החוצה, הנסיך רץ לכיוונה ורק מילה אחת יצאה לו מהפה. המילה האחרונה שזכר בשפת המדינה: "א-ב-א"!

בראש השנה אנחנו אמורים לבטא משהו שהוא הרבה יותר עמוק ממילה כזו או אחרת: את עצם ההתקשרות לקב"ה? אנו אמורים לענות על השאלה הגדולה: "מי אני"? מעל ומעבר לכל המעשים – האם אני עצמאי או מאוחד עם ה'? אולם אחרי כל השנה המזופתת שהייתה, האם היינו מסוגלים להיות כנים?! אז נוטלים את השופר והקול הפשוט מטפס במקומנו.

כעת אפשר לסגור את הקצוות: מצד אחד, ראש השנה הוא יום של הכתרת המלך, כלומר, קבלת מלכותו מחדש, ולכן הוא יום חג והודאה על הזכות להיות חלק מהמעמד העצום הזה. במקביל, גם אין מזכירים את החטאים והווידוי, משום שאין זה יום של תשובה על חטאים, אלא יום של התמסרות. אולם מצד שני, צורת ההמלכה היא של יבבה ולא של תקיעה. משום שהשופר בא לבטא את זעקת הלב, את המרירות על הפער בין מה שאנו רוצים למה שאנו עושים.

בכך מבאר הרבי מליובאוויטש את השאלה בה פתחנו: מדוע ראש השנה קודם ליום הכיפורים? שכן ראש השנה הוא זה שיוצר את יום הכיפורים. הוא הרגע בו נולדת הטהרה של היום הקדוש. רק לאחר שאדם הכריז כי הוא שייך לקב"ה, אפשר להתחיל את התשובה האמתית ולהתחרט על החטאים. לאחר ההכרזה העמוקה "מי אני" – החטאים נמוגים ונעלמים ומאבדים את משמעותם. אם נחזור אל משל מערכות היחסים, בני זוג יכולים לריב כל השנה, אך לאחר שהם מאשררים מחדש ובעומק יותר את הקשר ביניהם – הריבים הופכים להיות חסרי משמעות.

יום הכיפורים אינו יכול לחול לפני ראש השנה, משום שאין כפרה ללא אהבה. אין מחילה ללא הצפת קשר שהוא עמוק יותר מן הפגיעות.

כותב הרבי מליובאוויטש, במכתב כללי לימי הסליחות תשכ"ג: למרות שימי ראש השנה הם התחלת ופתיחת עשרת ימי תשובה – אין נאמרים בהם תחנון ווידוי על חטאים, כי רגש ההתאחדות עם הקב"ה באמצעות 'ההכתרה', כובש את האדם במידה כזו שככל שיהיה גודל הצער על מעשי העבר, הוא מתבטל ברגש יראת הרוממות המשתלט עליו. ולאמתו של דבר, הרי גם התשובה (במשמעותה העמוקה: שיבה אל המקור) קשורה עם תוכנו הפנימי של ראש השנה, המתבטא ברעיון ההכתרה.

רק לאחר ראש השנה, באים שאר חלקי התשובה של חרטה על העבר וקבלה על העתיד בווידוים וסליחות כהמשך טבעי והכרחי להכתרת ראש השנה. הרגשת ההתקשרות וההתאחדות עם המלך – המחודשות והמחוזקות – חייבות לעורר רצון והחלטה לסלק את כל המפריע להתקשרות.

מה זה אומר בתכל'ס? בהמשך אותו מכתב כללי, הרבי קובל בצער על כך, שאחרי כל ההכנות וההתרגשות, ימי תשרי חולפים בלי להשאיר רושם על השנה. הסיבה לכך – מסביר הרבי – שעוסקים ברעיונות גדולים ופחות בהחלטות פשוטות שמשאירות רושם מתמשך. התפיסה היהודית היא כי מהפכות גדולות עושים בצעדים קטנים. כל התעוררות חשובה אמורה להוביל לשינוי אחד בשטח.

לכן אצל חסידים נזהרו למעט בשינה בראש השנה, למעט אפילו בלימוד תורה, ולנצל כל רגע בארבעים ושמונה השעות הללו לאמירת תהילים פשוטה, המבטאת קבלת עול מלכות. מעבר לכך, חסידים נוהגים לקבל "הידור" רוחני בראש השנה, וכך פורטים את ההתעוררות של ימי תשרי לכסף קטן ונוח לתפעול. הרבי עצמו התבטא במשך השנים על עניינים מסוימים שקיבל אותם על עצמו כהידור בראש השנה.

השארת תגובה