מפקד גל"צ שראיין את שליט עיראק

רון בן ישי על הראיון עם סדאם חוסיין, איתור יהודי בגדד, שריפת הגרביים באפגניסטאן, הביקור המשפחתי בצפון קוריאה והקשר בין הטאליבן לעשרת השבטים • וגם: הנקודה היהודית הפועמת

רון בן ישי
רון בן ישי

המסעדה היא בסך הכול חדר קטן עם מטבחון שעומדים בו ארבעה שולחנות, מכונות אספרסו ואקווריום עם דגי זהב. חתיכות טיח מונחות כאילו באקראי על המפות הוורדרדות…. דנילו מכין קפה ומוזג סליבוביץ' לשתי כוסיות זכוכית. הדלת נפתחת ולחדר נכנסים שלושה בחורים צעירים מגודלים, מהסוג שרואים לפעמים בשורות קבוצת הכדורסל… שניים מהם בגופיות כהות ובמכנסי טרנינג ואחד במדי הסוואה כחולים של המשטרה. השניים בגופיות התנדנדו והיו שיכורים בעליל… דנילו מיהר אמנם לחייך אל השלושה, אך שפת הגוף שלו שידרה פחד. השניים בגופיות זיהו מיד שאני זר ודרשו לדעת מי אני. דנילו אמר משהו. הבחנתי במילה ישראל. נראה שהשניים הופתעו לטובה.

הם ניגשים אלי ומושיטים לי יד ללחיצה. ריח חריף של אלכוהול מכה באפי. הם שואלים – דנילו מתרגם – אם גם בישראל יש כרגע מלחמה. אחר כך אחד מהם רוצה לדעת מי שולט בעיר הקדושה ירושלים; הוא מעוניין לדעת מה חושבים בישראל על המלחמה בקוסובו. ובכלל. היכן נמצאת ישראל על המפה? אני משיב כמיטב יכולתי, מנסה לתת להם שיעור קצר בגיאוגרפיה. בעודי מדבר הם מאותתים לדנילו למזוג להם מהסליבוביץ'. הם מרוקנים את הכוסיות בלגימה ומושיטים אותם לדנילו שימלא מחדש. אחר כך מחליפים ביניהם כמה משפטים ופתאום מוציא אחד מהם צלב מעץ שהיה תלוי על חזהו מתחת לגופייה. חברו עשה כמוהו. דנילו אומר לי שהם דורשים שאנשק את הצלב לאות שאני ידיד-אמת של הסרבים. "הם רוצים להיות בטוחים שאתה לא מוסלמי".

אני נדהם, נזכר בסבא שלי שהיה מחסידי הרבי מגור וידע שבשום פנים ואופן אין לנשק צלב. אבל בה בעת אני מבין שלא יהיה זה נבון, אולי אפילו מסוכן, לסרב להם. ראיתי שהם במצב רוח אלים בעליל. אני מבקש מדנילו שיסביר להם שאני יהודי וכי אם אנשק את הצלב זה ייחשב בגידה באלוקים. "אם יהודי עושה דבר כזה יורד ברק מהשמיים והורג אותו", אני מסביר לדנילו ומוסיף, "ואני עוד רוצה לחיות". לא האמנתי שהשטות הזו תעזור אבל באותו רגע לא עלה בדעתי תירוץ אחר. דנילו תרגם כנראה מילה במילה אך ליתר בטחון גם התייצב ביני לבין השיכורים שעדיין אחזו בצלבים מולי. אני שומע את דנילו אומר שוב ושוב "יודה" (יהודי בגרמנית) ורואה אותו מבצע פנטומימה של מכת ברק. זה עבד. אולי מפני שהשניים לא הבינו גרמנית אך נחה דעתם שאיני מוסלמי… דנילו אמר משהו לשלושה שהצביעו לכיוון העיר ואחר כך לשמיים. הם ממהרים לצאת, לא לפני שכל אחד מהם מחבק אותי ואומר שישראל חזקה וטובה בדיוק כמו סרביה. דנילו מתרגם ומציע לי להזדרז. עוד זמן קצר יגיעו מטוסי נאט"ו להפצצת הערב וכדאי למהר ולהגיע למלון.

שועל קרבות

רון בן ישי – בן ה-74, אריה תקשורת וותיק ששימש גם כמפקד גלי צה"ל, עיתונאי שחש פעמים רבות את משק כנפי ההיסטוריה, שנלחם על החיים ועל המוות, להשתתף ולהעביר דיווח חי מהשטח בעימותים עקובים מדם במדינות רבות על פני הגלובוס, ומהפכות ששינו סדרי בראשית: עירק, קפריסין, אפגניסטן, קרטל הסמים בדרום אמריקה, קוסובו, לוב – מדינות שהן רק חלק מן הרשימה. רגעים קטנים ששינו חיים של מיליונים לנצח, חלקם כבר נשכחו מלב הציבור הישראלי. מי לחיים ומי למוות: יריות, מורדים, איכרים מדממים, מחנות פליטים מזוהמים – זאת זירת העבודה שמקפיצה עבורו את האדרנלין כעיתונאי שחי על הקצה, עיתונאי המתאבד על המשימה.

רון הוא שועל קרבות ותיק, נראה עשוי ללא חת, חסין לפחד. אינו חושש להבריח גבולות, למצוא סיפורי כיסוי משכנעים, להפיל "בטעות" סיגריות יקרות בחדריהם של פקידי ממשל – למניעת בירוקרטיה מיותרת, והעיקר חדור מטרה – להקדים ולהיות במקום ההתרחשות עם דיווח חי ואנושי – הרבה לפני עמיתיו מהעיתונים המתחרים שנושפים בעורפו.

לא תמיד היה זה קל – במיוחד לפני 30 שנה, בעידן ללא סלולארי בנמצא או רשת אינטרנטית, היה רון צריך לגייס את כל הכישורים היצירתיים כדי למצוא קו תקשורת פועל באזור הקרבות – או לחילופין באזורים פרימיטיביים של ממש, על מנת להעביר דיווח חי למערכת העיתון בכדי שהכתבה תשודר באותו ערב. במסגרת מסעותיו במדינות ערב הוא אף הצליח 'במקרה' לראיין אפילו את סדאם חוסיין הדיקטטור העיראקי, עוד לפני שזה התמנה להיות המושל של עיראק.

איראן 1968, פגישה עם סדאם חוסיין

"שאח עבאס" היה במקור חאן דרכים בעיר איספהאן שבאיראן. כעת נפרס אולם המבוא של מלון הפאר על כל שטחה של החצר הענקית שאליה היו נכנסות בעבר שיירות הסוחרים ופורקות את מטענן; מבוך של פינות ישיבה, רהיטים משובצי צדף, פסלים ושטיחים שכיסו את הרצפה והקירות עד לתקרת פסיפס העץ הגבוהה. המארח האיראני נגע בכתפי ובתנועת סנטר הצביע לעבר אחת מפינות הישיבה. "זה שיושב שם", אמר, והצביע על גבר משופם, רחב כתפיים, שערו שחור גלי, מסורק ומשומן בקפידה, שהיה שקוע עמוק בכורסת עור. הוא היה לבוש חליפת פסים אפורה, ישב בפישוק רגליים רחב ולגם מכוס תה או קפה שהחזיק בידו. מדי פעם העיף מבט לעבר דלת הכניסה כמי שממתין למישהו או משהו.

לא זיהיתי את האיש וגם השם שבו נקב המארח לא אמר לי דבר. ואז הוא מיהר לעדכן: "האיש שבכורסה הוא סדאם חוסיין אל–תכריתי, האיש החזק במפלגת הבעת' שבעיראק". הוא לא ידע לשם מה בא סדאם לאיראן ותהה מדוע דווקא לאיספהאן שבפרובינציה ולא לבירה, טהראן, אך שיער כי מדובר במפגש חשאי עם נציגי השאח רזה פהלווי במטרה להביא להפוגה בעוינות ההיסטורית שבין עיראק לאיראן. משטר הבעת' היה זקוק לשקט בחזית הכורדית באותה תקופה כדי להתבוסס בשלטון, והשאח, שתמך בכורדים העיראקים, יכול היה לספק לו את מבוקשו.

כמה חודשים לפני אותו מפגש, ב17 ביולי 1968, התמנה סדאם חוסיין לסגן נשיא עיראק. הוא היה אחד מפעילי מפלגת הבעת' שהדיחו בהפיכה את הנשיא, עבד אל-רחמן עארף, ומינו תחתיו את אחמד חסאן אל-באכר. סדאם, קרובו של באכר, מונה לסגנו. אלא שבאכר היה איש חלש, וכשנפגשנו בלובי של "שאח עבאס" באיספהאן, סדאם כבר היה השליט האמיתי של ארצו.

לא חשבתי פעמיים; ניגשתי לבכיר העיראקי והצגתי את עצמי. "אני עיתונאי", אמרתי. באותה תקופה לא היה לי דרכון זר אך הימרתי שהוא לא יתעניין בפרטי מוצאי – וצדקתי. "אוכל להחליף איתך כמה מילים?"

סדאם היה מופתע. הוא הביט במצלמת הסרט, Bolex שמונה מילימטרים, שהחזקתי ונראה בעליל שאינו מאושר מהסיטואציה. לזכותו ייאמר שהתעשת מהר מאד. "מצטער", אמר, "האנגלית שלי לא כל כך טובה".

"לפי מה שאני שומע היא דווקא טובה מאד". הייתי כבר מנוסה דיי כדי לדעת שחנופה היא נשק לגיטימי ויעיל במלחמת הקיום העיתונאית. ואמנם זה עבד: "או-קיי, אני אענה על שאלה אחת… אם היא לא תהיה קשה מדי", ענה סדאם וחייך.

הוא השתדל להיות אדיב, אבל אני לא רציתי למתוח את החבל יתר על המידה. שאלה ממוקדת מדי עלולה לחשוף את זהותי ולהביך מאד את מארחיי האיראנים. הסתפקתי בשאלה שהיא ברירת מחדל עיתונאית בטוחה בכל מצב: "מהי מטרת הביקור של אישיות עיראקית ברמת דרג כמוך באיראן?"

סדאם הסביר באטיות ובאנגלית בסיסית מאד שהמשטר החדש בעיראק מעוניין בשלום עם כל שכניו, וכי הוא בא לאיספהאן כדי לפתוח בהידברות עם שרים בממשלת השאח.

"ומהו הנושא העיקרי שתדברו עליו?"

"אנחנו ננסה לפתור את הסכסוך עתיק היומין עם איראן על השליטה בשאט אל – ערב". השט אל – ערב הוא הנהר הרחב שנוצר כשנהרות הפרת והחידקל מתאחדים לפני שהם נשפכים למפרץ הפרסי. זהו נתיב שיט אסטרטגי שנמל בצרה נמצא בתוכו ומשני עבריו אזורים עתירי נפט וחקלאות פורחת. סדאם הניח את הספל והתחתית שהחזיק על השולחן הקטן שלידו והזדקף בכורסה. הבנתי ששעת הרצון תמה. ביקשתי ממנו שיאפשר לי להנציח אותו במצלמה שהייתה עמי. הוא נענה בחיוב, אחר כך לחצנו ידיים. הוא נשאר יושב, ואילו אני פניתי לענייניי. לו רק ידעתי באותו בוקר כמה אלפי מילים שסדאם יהיה נושאן העיקרי אכתוב ואשדר ב-30 ומשהו השנים הבאות, הייתי אולי משתדל יותר באותו מפגש אקראי.

גרביים באפגניסטן

לעתים נדמה כי רון התגרה בגורל, בחוצפה, ואך, באורח נס הוא יצא חי מקווי העימות, מלבד פציעות פה ושם. במבט לאחור הוא מודה, כי היה זה מעשה טיפשי לנסות לצלם בעירק את חיילי סדאם חוסיין ממרחק בו ניתן לראות להם את הלבן בעיניים… עם זאת במסעו באפגניסטן, רון בן ישי חשש, שאי מי ידע כי ישראלי מסתובב באזור, ויפלוט מילה – במקום הלא נכון. דווקא שם עיתונאי אירופאי שהכיר, ידיד, הבחין בו במרחק של מאה מטר… רון התכופף על מנת כביכול לשרוך את נעליו, והאחרון לא ידע האם זיהה נכונה. אך רון כבר אץ ריצת אמוק לחדרו במלון, בהתקף חרדה קיומית, בדק את כל בגדיו לוודא כי התוויות הוסרו מראש, למניעת הוכחה כי מוצאו מישראל. לבסוף איתר זוג גרביים מהוהות משירותו הצבאי בצה"ל שעם קצת מאמץ היה ניתן לזהות עליהן את האות "צ" וניסה להשמידן…

בקפריסין היה רון היחידי שהסתכן כדי לנסות להציל חיי חייל נוכרי מצבאות הקפריסאים המורדים נגד טורקיה. ובחבל קשמיר המסוכן בעל היופי הפראי – כאשר נתפס בן ערובה: יאיר יצחקי, תייר ישראלי – חייל משוחרר, לא אמר נואש לשחררו והצליח, גם כאשר כשלו כל מאמצי הדיפלומטים בערוצים הרגילים.

היו רגעים לא מעטים מטילי אימה – חוויות מצמררות המתארות את הבנאליות של הרוע, גיהינום של ממש – שאינן מיועדות לבעלי לב חלש, אזי גם העיתונאי הקשוח הרחוק משמירה ומצוות לחש בליבו את הפסוק האלמותי "שמע ישראל".

חדירה נועזת למובלעת הכורדית

עוד לפני שהפסקתי לראות מה קורה – כבר הייתי מקופל בתנוחת עובר בארגז עץ סגור עם פתח בצדו. זו הייתה מעין מלונת כלב שהועמדה על רצפת הברזל של ארגז המשא בתוך מפרץ שהוכן עבורה בין שורות של שקי קמח.

המבריחים החלו לערום שקי קמח כבדים מעל הארגז בדיוק כשריזגר תחב את ראשו בפתח ואמר שהמבריח מבקש את התשלום. הוצאתי שתי מעטפות מנרתיק הבד שעל חזי. "תן עכשיו למבריחים את המעטפה הכחולה", אמרתי לו. "את המעטפה הלבנה תשמור אצלך עד שאצלצל אליך ואודיע לך שהכול בסדר. במעטפה הזו נמצא הכסף לתשלום האחרון. יש בה גם מספר טלפון שאליו תתקשר אם יקרה לי משהו" בעיניו של ריזגר עמדה לחלוחית. איני יודע אם זה היה הגשם או צער הפרדה. התנשקנו במהירות פעמיים על הלחי והוא משך את ראשו במהירות אחורה לפני ששק קמח גדול נחת בחבטה ליד הפתח. דקות אחר כך כבר הייתי שרוי בחשיכה מוחלטת, קבור מתחת למאות קילוגרמים של שקי קמח, במשאית העושה את דרכה למעבר הגבול שבין טורקיה לעיראק.

המסע באפלה היה עבורי מהארוכים והמסויטים שבחיי. המשאית נסעה ונעצרה, נסעה ונעצרה, ובכל פעם הייתי משוכנע שהגרוע מהכול עומד לקרות: שקי הקמח שנערמו מעלי יכריעו את לוחות העץ הדקים וימחצו אותי למוות, או שהחיילים הטורקים יגלו אותי ויכלו בי את זעמם. התקשיתי לנשום ולא ידעתי אם זה בגלל הטלפון הלווייני שלחץ לי על חזי או, מה שסביר יותר, בגלל הפחד. ניסיתי לפענח את הקולות הבוקעים מבחוץ, מייחל שהתרחישים הקשים החולפים במוחי יתבדו כולם, מתפלל בלחש ובכוונה גדולה לבורא עולם, נודר שאם רק ייענו תפילותיי – זו תהיה הפעם האחרונה שאשתטה כך.

רון בן ישי מציין כי למרות שהוא לוקח סיכון בהתקרבו לקו האש, הוא תמיד מעריך שזה לא יהווה סיכון של יותר מארבעים אחוז, מעשיו לא נעשים בפזיזות. כאן עומד לעזרתו ניסיונו כסגן אלוף בצבא ובתקופת היותו במילואים – כראש מערך המודיעין בעוצבת האש.

במלחמת המפרץ השנייה, כיצד זה לא חששת בעיירה הכורדית בגבול עיראק מגז החרדל הקטלני?

"מי שמסקר מלחמות חשוף לכל הסכנות באזורי קונפליקט, שם הן מצויות בשפע. אך תמיד אני מבצע ניהול סיכונים. במקרה הזה נערכתי כראוי, קניתי מסכת גז וידעתי כיצד להתגונן: לבוש ארוך וכך חשתי בטוח".

לאחר הניצחון האמריקאי על צבא סדאם חדרת לבגדאד. כיצד הצלחת למצוא יהודים בעיר?

"הלכתי למקום בית הכנסת אך הוא היה סגור. במקום בית כנסת היה בית זקנים עם 4 זקנים בדיוק – והם הובילו אותי לבית משפחה יהודית".

לפתע… החלו הגנים היהודים שלי לעבוד שעות נוספות. נזכרתי שלמחרת חל ערב פסח והתחלתי לחפש בקדחתנות משפחה יהודית שנותרה בבגדד כדי להסב עמה לסדר ולצלם כתבה. זה לא היה פשוט, אבל כעבור כמה שעות מצאתי את בית הכנסת מאיר אברהם טוויג, ששימש מרכז לכמאה היהודים, שרידי הקהילה בבגדאד. משם כיווני אותי למשפחת יעקב, דויד ושתי אחייניותיו, שגרו בבית מט לנפול בסמוך. אחרי כמה דקות של שיחה הם הבינו שאני יהודי. יוסף יעקב הוציא מתוך ערימת סמרטוטים הגדה של פסח כתובה עברית ונתן לי לקרוא. כשעמדתי במבחן הוא הוציא מיד כוס של יין מכסף, מזג לתוכה קצת קולה מקומית והחל קורא בניגון עיראקי – יהודי… "בצאת ישראל ממצרים". אחייניותיו ואני ענינו אחריו אמן בגרון חנוק.

הנקודה היהודית

הספר כולל כמעט את כל המלחמות שאירעו בחמישים השנים האחרונות. אך מה לדוגמא עם טבח העם בראונדה? הפלישה הרוסית לגאורגיה? כיצד את זה פספסת?

"היו מעט מאד קונפליקטים שפספסתי", מודה רון. "במקרה של טבח העם ברואנדה, הייתי בוושינגטון. כנ"ל גם לגבי הפלישה הרוסית לגאורגיה, הייתי באותו זמן בשליחות בברלין. והיות וישראל יותר קרובה לגאורגיה, העיתונאי צדוק יחזקאלי "זכה" ונשלח ללב הקרב – ולצערנו נפצע קשה מאד וניצל בנס".

כיצד זה שדווקא אתה, יהודי שאינו דתי, ברגעים מטילי האימה התחברת לבורא עולם ואמרת שמע ישראל?

"אני יהודי מאמין! אני שמח שאני יהודי, מעריך מאד את האמונה היהודית, ואוהב לחפש גם בארצות ניכר את הנקודה היהודית", אומנם רון אינו דתי ואינו חוזר בתשובה אך הוא בעל שורשים דתיים עמוקים והוא מדגיש אותם: "סבי היה חסיד גור סבי עלה ארצה מפולין מטעמים ציוניים ויחד עם סבתי בנו את ביתם בישראל ב1924."

האגדה על הטליבאן – טוענת כי חלקם מצאצאי עשרת השבטים – תאר לנו כיצד זה התבטא מלבד העובדה כי היום המקודש אצלם הוא השבת?

"יש לציין כי האסלאם אימץ הרבה מנהגים הדומים ליהדות ולכן לא חשבתי שהם מצאצאי עשרת השבטים, רק בשל העובדה שהם שומרי שבת. אך יחד עם זאת עובדה אחרת הצליחה להפתיע אותי, ישנו נהר גדול, כאשר מידי פעם בשיטפונות ניתן לראות גלי אבנים זורמים ומתגלגלים – דבר כזה לא מצוי באף מדינה אחרת שהייתי בה. האם זה הוא נהר הסמבטיון שאליו התכוונו חז"ל אליו הוגלו עשרת השבטים?" שואל רון שאלה רטורית.

"מעבר לזאת כמובן שידוע לנו על קהילה בגבול אפגניסטן איראן, ב48 היהודים כולם ברחו. אך שני יהודים החליטו לחזור והם גרים שם עד עצם היום הזה".

האם ירדו קטעים בעריכה? ומדוע?

"הספר המקורי שכתבתי היה בעל 1848 עמודים. מפאת האורך הרב נאלצנו לתמצת לספר אחד שיוצא לאור בימים אלה ועוד שני ספרים אשר אמורים להתפרסם בהמשך. הספר הראשון, על הנקודה היהודית שהצלחתי לאתר בכל חבל ארץ ולו נידח ביותר. וספר נוסף על המלחמות שלנו בארצנו הקטנטונת, ארץ ישראל".

כאיש תקשורת וותיק, מה חשוב ללמד אנשי תקשורת צעירים?

"עיתונאי טוב הוא עיתונאי עם חוש סקרנות מפותח. עיתונאי הוא עיתונאי באופי, המגדיר עצמו כמספר סיפורים ולא רק כאוטוביוגרפיה".

האם מהפכת המידע – כאשר כל המידע נמצא בהישג יד ובלחיצת כפתור חיסלה את הרפתקאותיך העתידיות? הרי כעת ניתן לזהות אותך בכל מקום אי שם ביקום.

"אכן במהלך שהותי בסוריה ב2007 , לסורים נודע כי עיתונאי ישראלי חדר ללב המדינה, תמונתי אף התפרסמה בעיתון "טיים" הסורים התרגזו והכחישו. וחששתי להסתכן שוב ולחזור לשם. ב 2011 חזרתי בשלום מהפיכת המורדים בלוב "האביב הערבי" וזה לגמרי לא היה מובן מאליו כאשר שני עיתונאים פלסטינאים זיהו אותי, ויכלו בקלות להלשין עליו למי שצריך… מאז החלתי לשים לעצמי סוף פסוק".

רשמים מצפון קוריאה

אך הנה רון בן ישי לא פורש חלילה לפנסיה, ורק לפני שלושה חודשים חזר מטיול כליל בצפון קוריאה עם חתנו ונכדתו שהתלוו עליו למסע.

צפון קוריאה זה שם שמעביר צמרמורת, לא פחדת?

"אין מה לחשוש במידה ומקיימים בקפדנות את כל ההוראות", מסביר רון. "התלוו אלינו שני נציגי המשטר לכל אורך הטיול ששמרו את צעדינו ונראה שלבסוף אפילו הצלחנו להיות ידידים. למעשה לא נתקלנו כלל בצפון קוראנים מזי רעב (אולי כי המדריכים הצמודים ידעו לאן להוביל את התיירים הזרים…), אך כן נתקלו במחסור חמור בדלק, בעקבות הסנקציות של מדינות העולם על המדינה, ולכן כמעט ואין רכבים פרטיים בצפון קוריאה, כולם רוכבים על אופניים או הולכים ברגל.

"במלון עצמו רק לשתי קומות מותר לתיירים להיכנס וכן למסעדה בגג המלון. אנו לא התחכמנו אך כאשר יורדים במעלית והמעלית נעצרת בקומות האסורות ניתן לראות כי בערב הן חשוכות לחלוטין. החיסכון בחשמל ובדלק באדיבות ממשלת צפון קוריאה. יוזמות השלום האחרונות לא מחלחלות כלל אל עבר העם עצמו, ונראה כי יזרמו עוד מים רבים בנהר טומן, עד אשר תוסר השנאה והתיעוב כלפי ארצות הברית וכלפי בנות בריתה – כולל ישראל".

מה הוא הרגע המכונן בחייך?

"אין רגע מכונן, אני לא אוהב קלישאות… יש הרבה רגעים חשובים בחיים. במיוחד כנראה בחיים מסעירים. אולי מותו של אבי שליווה שיירה לירושלים… ההחלטה לנסוע לאפגניסטן – האם הסיכון שווה את הסיפור שנורא רציתי לספר… והשאלה שהטרידה מדוע הרוסים מפסידים במלחמה… לעומת המוג'הידין הפרימיטיביים אך המנצחים?! מה הוא סוד כוחם של אותם מוג'הידין? במיוחד כשישראל התמודדה ומתמודדת עם איומים דומים כגון החיזבאללה.

מה המסר שיש לך מכלל המלחמות בהן השתתפת?

"מלחמה זה דבר נורא. והסבל הוא איום, מוות של אנשים צעירים זה משהו איום, אבל כל עוד יהיו בני אדם יהיו גם מלחמות. ולכן צריך להשתדל שהצד שלך יהיה מנצח ואסור להיות חלשים. אסור להתעלל ולכבוש, כי בעידן שלנו, זה רע עבורך בסופו של דבר. התנאי היסודי והבסיסי לניצחון הוא האמונה כי אכן מדובר במלחמה צודקת. המוג'הידין באפגניסטאן היו פנאטיים, היתרון שלהם היה שהם נלחמו מלחמה צודקת. אנו בישראל תמיד צריכים לזכור זאת. המלחמה שלנו היא מלחמה צודקת על הארץ שלנו – הארץ המובטחת".