מדוע האדם זקוק לחיפוש רוחני?

כל זמן שאינו מצליח להגשים את משאלתו, הוא בטוח שהיא סיבת הרעבון הפנימי ושמשום כך עליו להגביר את מאמציו להשיגה. ואינו יודע שאישיותו הרוחנית חשה ברע משום שחסר לה מילוי רוחני

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן

תורת ישראל מלמדת כי בדומה לגוף החומרי הזקוק למזון כדי להיבנות ממנו ולהתקיים, גם נשמת האדם זקוקה למזון – רוחני כמובן – שיבנה וישדרג אותה ויעניק לה סיבה לחיות בעולם החומרי. רעבון רוחני זה, הוא הגורם לתחושת החיפוש הרוחני של האדם אחרי מה שימלא אותו.

אולם, בעוד שקל לאדם לזהות צורך חומרי שהוא זקוק לו כעת, כגון מים או מזון ולספק את רעבון הגוף, כאשר מדובר בחסר רוחני של הנשמה, עלול הוא לפרש באופן שגוי את תחושת הרעבון הפנימי ולהסיק בטעות כי מילוי צורך חומרי מסוים החסר לו כעת, יעניק לו את המילוי הנכסף. או אז עושה הוא כל מאמץ להשיג את הצורך הגשמי כמו למשל רכב חדש, מילוי תאווה מסוימת, דירה גדולה ומרווחת וכו'. וכל זמן שאינו מצליח להגשים את משאלתו, הוא בטוח שהיא סיבת הרעבון הפנימי ושמשום כך עליו להגביר את מאמציו להשיגה. ואינו יודע שאישיותו הרוחנית חשה ברע משום שחסר לה מילוי רוחני. ולכן, לאחר שבסוף טרחתו הוא משיג את מבוקשו החומרי, תחושת הריקנות שבה וממלאת אותו בעוצמה רבה יותר. כתינוק רעב החש שהטעוהו כאשר הכניסו לפיו בקבוק ריק. הוא שתק מבכיו לרגע, אך שב ובוכה ביתר שאת כאשר מרגיש שאין בו את המזון המיוחל. וכך בענייננו. הוא חש גרוע יותר, שהרי לא זה הדבר שהיה חסר לנשמתו. או אז מציב הוא לעצמו יעד חדש, משיג אותו ושוב מחפש עניין אחר להתמלא בו. וכך עלול הוא לעסוק ברדיפה כל ימיו. ואינו יודע כי "הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" מהנאות חומריות. היא רוחנית, וככזו היא זקוקה למילוי רוחני מתאים, אשר באמצעותו היא תבוא על סיפוקה.

ומהו המילוי הרוחני המזין את נשמת נזר הבריאה – האדם, ומביא אותה לסיפוק מלא?

תורת הסוד ביהדות מלמדת כי מילוי זה מושג באמצעות פעילות מספקת בשלש מערכות, המיושמות במקביל:

  • עבודת המידות ועיצוב האישיות
  • לימוד תורת הבורא
  • יציקת תוכן רוחני בחיים החומריים, על פי הוראות ה"יצרן"

ונבאר את הדברים.

עבודת המידות ועיצוב האישיות כוללת תיקון תכונות שליליות שונות, כגון כעס, קנאה, גאווה, נקימה ונטירה וכדומה, עד שדפוסי ההתנהגות הנכונה הופכים להיות חלק מאישיות האדם ממש. והוא נעשה אדם נח, עניו, מכבד את האחרים, אינו כועס בעת ניסיון, אינו רודף כבוד, אינו שונא, שמח בחלקו ושמח בטוב שיש לחברו, וותרן וטוב לב.

ולפי שאישיותו האמיתית של האדם היא הנשמה, כאשר האדם עובד על תיקון ועיצוב אישיותו באמצעות עבודה רוחנית עקבית. והוא משתנה מאדם הנוטה לתכונות שליליות ומרוכז רק בעצמו, לאדם טוב לב בעל תכונות נעלות, הרי נשמתו המאושרת מעלייתה לקראת שלימות אישיותה, מתמלאת סיפוק ועונג. הן מצד מילוי ייעודה, והן מצד החיים הנעימים והשלווים להם היא זוכה כאן בעולם הזה. חיים שיש בהם נתינה מלב אוהב והודאה על הטוב. ללא חיכוכים ומריבות וללא כעסים והקפדות.

אולם, מאחר והגוף עשוי במבנה הנשמה ממש [ראה לקראת סוף הפרק במסגרת את דברי מהרח"ו בזה], גם צרכי הגוף מקבילים לצרכי הנשמה. אלא שבצרכי הנשמה מדובר כמובן בדרישות השייכות לממד הרוחני. אולם משום ההקבלה שביניהם, ניתן ללמוד מהגוף הנראה לעין, את הנדרש לנשמה בממד הרוחני. שכשם שהגוף זקוק למים ולמזון, המים מגיעים לכל פינה בגוף, מנקים ומחיים אותו ובלעדיהם הגוף מתייבש ומאבד את יכולת קיומו. והמזון – חלקו משמש כאבני בנין של הגוף וחלקו משמש כחומר המספק אנרגיה המאפשרת לגוף לתפקד. כך הנשמה זקוקה ל'מים' מטהרים ומחיים, ולסוגים שונים של 'מזון' רוחני אשר בכוחם לפעול בה פעולות רוחניות הדומות לאלה החומריות שבגוף הגשמי. וכשם שיש להיזהר שלא להכניס אל הגוף מזון רעיל ומזיק, אלא להזינו רק במאכלים הטובים לו ומבריאים אותו, כך בנשמה.

ואכן, תרי"ג המצוות שבתורה, מחולקות למצוות עשה – שהן בבחינת מזון המבריא את הנשמה, ולמצוות לא תעשה – המלמדות אילו פעולות הינן בבחינת מזון רעיל המזיק לנשמה ולכן יש להימנע מלעשותן. והמצוות עשה עצמן, חלקן מצוות המשמשות בעיקר כאבני בנין של הנשמה [וכן של כל העולמות הרוחניים והגשמיים] וחלקן מצוות המספקות בעיקר חיות ושפע רב לנשמה [ולכל העולמות]. הנה קטעים אחדים מדברי הגר"ח מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" בעניין נכבד ומרכזי זה, הנוגע להשפעת מעשיו של האדם, הן על חלקי ופרטי נשמתו והן על חלקי ופרטי הבריאה הרוחנית והגשמית:

"וכמו שעניין חיבור וקיום נשמת האדם בגופו הוא על ידי אכילה ושתיה, ובלתם תיפרד ותסתלק מהגוף, כן חיבור עצמותו יתברך אל העולמות [הרוחניים העליונים], שהם סוד האדם הגדול [ביחס לאדם הנקרא עולם קטן], כדי להעמידם ולקיימם ולא תגעל נפשו אותם, גזרה רצונו יתברך שיהא תלוי בעסק התורה ומעשי המצוות ועבודת התפילה של עם סגולה, ובלתם היה הוא יתברך מסלק עצמותו יתברך מהם וכרגע היו כולם חוזרים לאפס ואין".

"…שהגם שהנפש עצמה לא אוכלת ולא שותה, עם כל זה, הרי כל עיקר חיבור הנפש עם הגוף כאחד וקיומו [במשך] מספר ימיו הקצובים, הוא תלוי במאכל ושתיית הגוף. כן העניין, עם כי וודאי שלעצמות אדון יחיד אין סוף ברוך הוא איננו נוגע ח"ו שום מעשה המצוות ותורה ועבודה כלל. …אמנם כל עיקר עניין התחברותו יתברך אל העולמות, שמסודרים כתבנית אדם בכל הפרטים ואברי האכילה כולם [כלומר, שכל העולמות הרוחניים האדירים מקבילים לכל פרטי גוף האדם. שמה שיש בגוף, יש בהם בהקבלה רוחנית], גזרה רצונו יתברך שיהא תלוי במעשיהם של עם קדושו, שהן המה עניין [-שהמעשים הם בבחינת] אכילה ושתייה אל העולמות להעמידם ולקיימם, ולהוסיף כח קדושתם ואורם על ידי התחברותו יתברך אליהם כראוי כפי הרצון העליון יתברך שמו, הכל לפי רוב המעשה של עם סגולה. שהמה מתקני ומאחדי העולמות, שיהו ראויים לקבל שפעת האור ותוספת קדושתו יתברך, כעניין המזון שהוא מוסיף כוח בגוף ומעדן אותו".

"וכן בהיפך – המעשים אשר לא טובים ח"ו, הם אל העולמות כעניין המאכלים רעים. …וכשם שמאכל הגוף, כאשר איננו טוב ואינו מתקבל אל הגוף [אינו ראוי להיקלט בגוף], אינו זן וסועד את הגוף, אלא נהפך בתוכו לפסולת וזוהמה וצואה, וגם הוא מתיש ומחליש את כל הגוף, כי על ידי זה אין הנפש מתפשט בתוכו כראוי, ולפעמים יחלה מזה, כן העניין, שהמעשים אשר לא טובים ורצויים ח"ו, המה נהפכים בתוך העולמות לפסולת וללכלוך כביכול, והוא התגברות כחות הטומאה והקליפות. …ואינם חוזרים לאיתן בריאותם ולתיקונם האמיתי כמקדם, עד אשר יתרוקנו אלה כחות הטומאה על ידי קיבול האדם עונשו הראוי לו, או על ידי תשובה שלימה אמיתית שמגעת עד שורשה העליון הנקרא עולם התשובה".

והמקביל למים, אשר הגוף כה זקוק להם, בממד הרוחני של הנשמה – אלה הם המילים שבתורה. כידוע, התורה נמשלה למים ולאור. ולכן יש ללמוד מהם אליה בבחינת משל לנמשל. ואכן, כשם שהמים זורמים לכל פינה בגוף האדם ומחיים אותו, כך התורה. בעת לימוד התורה ישנה זרימה רוחנית אל כל פינה בנשמה, אשר מאירה, מטהרת אותה מכתמי עוונותיה ומעניקה לה חיים רעננים. משום שבמילים של התורה טמונה הארה רוחנית גבוהה הזורמת אל תוככי נשמתו של הלומד אותה, כמבואר בכתבי קבלה וכפי שהוסבר והורחב בספר זה בפרק "אור לנשמה", נא עיין שם. ואילו מזונה הרוחני של הנשמה מושג, כאמור, מביצוע הוראות השימוש בעולם, המופיעות בספר התורה והמקבילות במספרן למספר האברים והגידים שבגוף האדם – כמבואר בספר הזוהר. לפי שגוף האדם אינו אלא מעטפת לנשמה שבתוכו, וביצוע מעשי של כל מצוה באותו אבר המכוון בשורשו הרוחני כנגד אותה מצוה, מזין את החלק הרוחני שבאותו אבר, מעניק לו כוחות ומוסיף לו אבני בנין. שילובם של המזון והמים הרוחניים בחיי האדם בעולם הזה, מעניק לאדם מילוי ואושר בעולם הזה, וחיי שלימות רוחנית בחיי העולם הבא.

השארת תגובה