הציור שאיחד בין אם לבת

--הדפסת ציור על דלת זכוכית- ארונות ריביירה - עותק
--הדפסת ציור על דלת זכוכית- ארונות ריביירה - עותק
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

גם היום, שישים שנה אחרי, מודה לאה ויין לאלוקים על כשרון הציור שבו ניחנה. מכל מאות הציורים שציירה, את הפורטרט שציירה לפני עשרות שנים תזכור כציור היקר ביותר. "זאת הבת שלי!", התעלפה אישה למראה הציור שהיה תלוי על קיר משרדו של פעיל שסייע לניצולים מהתופת. "וזה הציור שלי!", מתגאה לאה ויין.

גם היום מושכת ידה במכחול. למרות גילה המתקדם היא יושבת מדי בוקר ומציירת.

את סדנאות הציור שלה הגבילה לקבוצות קטנות, על אף הביקוש הרב. "בכל זאת, הזדקנתי", היא מסבירה כמתנצלת.

לאה ויין, המתגוררת באנגליה מזה שנים רבות, חולמת לסגור את הסדנאות, לארוז את הציורים ולעלות לארץ. אולם המשפחה שהקימה וגרה לצידה מונעת ממנה לעשות את הצעד הזה.

היא מורה בכירה לציור, נשואה, אם לחמישה וסבתא לשבעה עשר נכדים, כן ירבו. לפני מספר שנים יצאה לפנסיה מעבודתה כמורה במכללה, אולם היא ממשיכה להעביר סדנאות לציור ולקבל פניות פרטיות, ומלבד זאת גם מוצאת זמן לשבת ולצייר את הציורים שתמיד חלמה לצייר. אף פעם לא היה לה זמן לכך, והנה, עכשיו עיתותיה בידיה…

לאה ויין היא אחת מאלו שהפכו את כישרונותיהם ותחביביהם לפרנסה. מאז ומתמיד נמשכה לצבע ולמכחול, וברבות השנים הפך הכישרון למקור פרנסה.

"עולם הציור הוא אינסופי", היא משתפכת, "כל אחד נמשך לתחום אחר; ויזואלי, פסטורלי, בדיוני, מחיי היום יום… הציור מנקה את הנשמה. אפשר לצעוק בו בלי לדבר, לשפוך על הבד סודות אפלים. כל מחנך מתחיל יאמר לך, שדרך הציור אפשר ללמוד רבות על הילד".

היא מתמחה בעיקר בציור פורטרטים. "כבר בגיל תשע הייתי נוטלת עיפרון ומנסה לצייר את בני המשפחה שלי. הדמיון בין הדמויות המצוירות לבין בני המשפחה הותיר את כולם המומים".

עם השנים הפך הכישרון לפרנסה קלה. "בקייטנות קיץ הייתי גובה תשלום ומעבירה לבנות שעה של ציורי פנים. זאת הייתה חוויה מעניינת עבורן.

"אבי ז"ל חינך אותנו תמיד להביט בעין מעריכה על כל כשרון שניתן לנו מאת הקדוש ברוך הוא. כל כשרון ניתן כדי שנשתמש בו לעבודת ה', וחייבים תמיד לזכור זאת".

מאז החלה להעביר סדנאות ציור, מקפידה לאה להעביר לנשים ולבנות את המסר כי הציור יכול לשמש כלי חשוב בחיים.

היא מזכירה את מאמר חז"ל, כי "דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם", שהרי על ידי הציורים אפשר לקשט בית שלם וליצור אווירה נעימה, בית שנעים לגדול בו…

אבל מה שהפך את הציור לדרך חיים עבורה, היה דווקא המקרה המרגש שארע לפני שישים שנה בערך.

***

"בזמן מלחמת העולם השנייה הצליחו פעילים נמרצים להבריח מאירופה לאנגליה מאות ילדים. הורי ז"ל היו פעילים מאוד בתחום, הם הקדישו ימים ולילות למטרה קדושה זו.

"הרב סלומון שיינפלד היה יהודי יקר שהקדיש לילות כימים להצלת ילדים יהודים ששרדו את השואה האיומה. הוא העביר מאות יהודים למקומות מבטח, כשהוא דואג לרווחתם ולכלכלתם.

"כל מי שקרא מעט על קורות אותם ימים, יודע כי לאחר שמלחמת העולם הסתיימה, החלה מלחמת החיים. הרב שיינפלד ידע שנותרו יתומים רבים ניצולי מחנות ההשמדה, אבל אנגליה לא הסכימה לקלוט פליטים נוספים. בפי הפקידים הייתה טענה לקונית אך מזעזעת: 'המכסה מלאה!'"

"אלא שהרב שיינפלד לא הרים ידיים. הוא נכנס ויצא אצל שרי ממשלה, עד שהצליח לשנות את ההחלטה. בעקבות שתדלנותו נאותה אירלנד לקלוט ילדים יהודים, ובתנאי שיהיה להם מקום מגורים.

"וכך נכנס הרב שיינפלד לפעולה, כשלצידו ניצבת הרבנית שטרנבוך כיד ימינו. בעזרתו של הרב יעקב לביא נרכשה הטירה בקלונין, והפעילים החלו להכין את הטירה לבואם של ילדי המלחמה", ממשיכה לאה ויין לשחזר.

"הטירה שכנה בסמוך לעיר דבלין, והרב סלומון שיינפלד ביקש להסתייע ביהודי העיר. הוא יצר קשר עם נשות דבלין – ביניהן אמי אסתר – שעמדו בראש ארגון חסד, וביקש את עזרתן, והללו נרתמו במלוא הכוח. הן אספו ריהוט וכלי מיטה רבים, ובנוסף קיבצו תרומות רבות ככל האפשר. הכל נעשה במהירות.

"לא אוכל לשכוח את היום בו הגיעו מאה הילדים הראשונים", נזכרת לאה, "אספנו אותם מהאונייה, אמא שלי לקחה אותי אתה כדי שאעזור לה באותו היום. הם עמדו שם, עשרות נערים ונערות, מחזיקים את הקטנים על הידיים. העייפות ניכרה על פניהם, ממתינים בגבורה לחיבוק אוהב וחם שנמנע מהם בכל שנות המלחמה.

"הרב שיינפלד שחירף את נפשו כדי להביא את הילדים בשלום, שיחד את מי שצריך היה לשחד, ולבסוף הצליח להעביר מספר ילדים גבוה יותר משאושר לו, ניצח על הכל ברוב אונים ובמרץ נעורים", היא נזכרת.

"הילדים הללו, שבנסיבות החיים הפכו לאנשים קטנים, התיישבו על ספסלי האוטובוס בדומייה בעוד עיניהם זועקות את אובדנם ואת חוסר האונים שלהם", היא משחזרת.

נשות דבלין היהודיות הכינו לילדים ארוחת בוקר חמה, ארוחת בוקר ראשונה על אדמת אירלנד. "עין לא נותרה יבשה בזמן שהילדים אכלו ארוחת בוקר", נזכרת לאה.

"באותם ימים שררה בקהילה אווירה מיוחדת, כולם הבינו שמדובר בנקודת זמן היסטורית. הייתה בנו הבנה שאנחנו נוטלים חלק בהצלתם של אודים מוצלים מאש, שרידים למשפחות ענפות שהיו ואינן עוד.

"אני באופן אישי הייתי מזועזעת", משחזרת לאה. "כנערה צעירה, בכל עת שהבטתי באותם ילדים, חשתי שהטרגדיה של העם היהודי נשקפת מולי במלוא עוצמתה.

"לא רק אמא וחברותיה עזרו לילדים הניצולים. השמועה שפשטה ברחובות דבלין הובילה רבים מתושביה להושיט עזרה. הם הגיעו והכינו ארוחה חגיגית לקבל בה את פני הבאים, ובנוסף הציעו עזרה בכל המתבקש. העזרה, אכן, הייתה נחוצה בדחיפות רבה, בכל תחום שהוא…

"גם לאחר שהילדים שוכנו בטירה בסמוך לדבלין, לא יכלה אמא שלי לשבת בשקט. היא נסעה כמה וכמה פעמים למטבח הטירה כדי להושיט עזרה בקילוף ירקות ובניקיון. חלק ניכר משיחת הבריות באותם ימים נסבה על אותם ילדים. כולם דיברו על הילדים האומללים שהופרדו ממשפחותיהם, התפללנו בשבילם שהם ימצאו את קרוביהם ויתאחדו אתם בהמשך הדרך, אם כי המצב היה לוט בערפל וידענו שרבים נספו וכבר אינם בין החיים. רשימות מסודרות עדיין לא היו, כך שהילדים נעו בין תקווה לחרדה".

"את זוכרת את הילדים שהגיעו? איך הם התנהגו? מה הם עשו?", אני שואלת.

"כן", היא עונה מיד. "הילדים התנהגו בבגרות מדהימה, הם היו שרידים למשפחות שלמות שנמחקו, וניכר היה עליהם באותם ימים שהם עסוקים לגמרי בעתיד שלהם, בניסיון להנציח את משפחותיהם שנכחדו. השבתות והחגים בהם התארחו אצלנו מספר ילדים הותירו בי רושם אדיר. הם התנהגו למופת, וכששרו זמירות שבת ניתן היה לשמוע בשירים של כל אחד מהם את השירים ששרו בעבר בשולחן השבת שלהם…", היא נזכרת ודמעות עולות בעיניה.

"הילדים התגוררו בטירה בקלונין, שם טופלו  בידי אנשים יקרים, אולם לפעמים, בשבתות, ביקשו מאתנו לארח אותם, ואנו, כמובן, הסכמנו בלב שלם ובנפש חפצה. לא אשכח את אחת השבתות שבהן התארחו הילדים בעיר דבלין וחולקו בין המשפחות. התפללנו בבית הכנסת במקום, ואז, לפני תפילת ערבית, עלה אחד הילדים לדרוש. הוא היה ילד קטן, יתום ששרד את מחנות המוות לבדו, והדרשה שלו הייתה מפעימה. הוא תיבל את דבריו בפסוקים ובמדרשים כשעיניו בורקות, ולנו לא נותר אלא למלמל: אשרי יולדתו…".

***

"באחד הימים קיבלו הורי פנייה לארח בביתנו מספר בנות ניצולות שהצליחו להגיע לאנגליה", מספרת לאה. "הם נענו ברצון, וגם אני התרגשתי מעצם הרעיון". לאה מספרת על שהתרחש לפני עשרות שנים, ונדמה כי גם היום חי הזיכרון במוחה כאילו היא חיה את אותם רגעים שוב.

"אני הייתי אז בחורה צעירה, ואת חדרי חלקתי עם הבנות הקטנות והמפוחדות שאיבדו את כל היקר להן ברגע. הייתה זו תקופה בה עצב ותקווה הילכו יחדיו".

לאה מתארת את שעות אחרי הצהריים בהן דרבנו אותה הוריה להעביר סדנאות ציור לאותם ילדים אומללים שהגיעו מן התופת.

"הילדים עצובים מאוד, אין להם חשק להשתלב במציאות, הם עדיין בשלב ליקוק הפצעים המדממים, חלק מהם חזו במחזות איומים", אמרו לה ההורים, "הם כמעט אינם מדברים, אך אנו יכולים רק לנחש מה הם עברו, נראה לנו שהציור הוא דרך לפתוח להם את הנשמה. דרך המכחול אפשר לבטא את הכאב, את הדאגה ואת הכיסופים".

לאה נענתה לאתגר ברצון. "למרות גילי הצעיר ציירתי ציורים מדהימים, והילדים שמחו ומצאו נוחם במכחול ובצבע.

"נהניתי מכל רגע, הייתי מלאה תחושה שאני עוזרת לשקם אותם, וזה נתן לי כוח. גם בנות שבתחילה הביטו במכחול ובדף שמולן במבט עוין נשברו כשראו את שאר הילדים מתחילים לאחוז במכחול ולצייר. הציורים שהם ציירו היו מדהימים, יכולתי לראות את הרגשות שלהם מתערבבות בים הצבעים, להריח את פחד המוות מן הדפים.

"היו רגעים שכמעט נשברתי, ואז אבי ז"ל היה טופח לי על השכם. 'את לא מבינה איזה חסד גדול את עושה אתם', היה מעודד אותי.

"צריך לזכור שאז לא היו פסיכולוגים שטיפלו בהם", אומרת לאה באירוניה. "כולם נלחמו על שארית השפיות שעוד נותרה, ולאיש לא היה זמן לטפל בפצעי העבר שהיו בשפע… הילדים קיוו לפגוש את אחד מהוריהם לפחות".

השהות של הילדים והילדות בטירה הייתה קצרה, זו הייתה בסך הכל תחנה בדרך להמשיך הלאה, לארץ ישראל. היו גם כאלה שהצליחו להתאחד עם מי מבני משפחותיהם. חלקם היגרו דווקא לארצות הברית. כל ילד שמצא בן משפחה עורר את התקווה אצל שאר הילדים, שאולי גם הם ימצאו מי מבני משפחותיהם ויתאחדו עימהם בבוא היום.

לאה לא חלמה לרגע שדרך הציורים שלה היא תצליח לאחד משפחה.

"את הסיפור הזה אנצור בליבי עד יומי האחרון", היא אומרת וקולה רועד מהתרגשות, "את הסיפור הזה אני מספרת בתחילת כל סדנא שאני מעבירה! היה כדאי כל כשרון הציור שחנן אותי אלוקים, רק בכדי שאזכה למה שזכיתי אז", היא קובעת, ולאחר ששומעים את הסיפור שלה אי אפשר שלא להסכים.

"באחד מן הימים הגיעה אלינו ילדה קטנה ומפוחדת שלא הוציאה מילה מהפה. היא לנה אצלנו תקופה אך לא נפתחה כלפינו, היא סירבה לדבר או לצאת מהקיפאון שאחז אותה. ניסיתי לשכנע אותה לצייר, אך נתקלתי בסירוב חוזר ונשנה מצידה.

"יום אחד עלה רעיון בליבי. 'את מרשה לי לצייר את פנייך?' שאלתי אותה, ולהפתעתי היא הסכימה.

"התיישבתי וציירתי את פניה", מספרת לאה, "עמלתי שעות על התמונה שלה. כשסיימתי את המלאכה והיא הביטה בתמונה, התפשט חיוך ראשון על פניה.

"את התמונה תליתי על הקיר בסלון, ומספר ימים לאחר מכן נפרדתי ממנה. היה זה כאשר אחד מן הפעילים שעבדו למען הפליטים ביקר בבית הורי. הוא ראה את התמונה בסלון בית הורי וביקש רשות לקחת אותה. הסכמתי בלי לדעת שזאת רק ראשיתה של הדרמה, שעל המשכה שמעתי רק כעבור שנה…".

ומעשה שהיה כך היה.

בגמר המלחמה המשיכו להגיע פליטים נוספים לאנגליה. אחת הניצולות נכנסה למשרדו של אותו פעיל, ודקה לאחר מכן פרצה בשאגה עזה. ביד אחת הצביעה על התמונה וכעבור רגע קרסה תחתיה והתעלפה.

גם לאחר שהעירו אותה מעלפונה, היא המשיכה להצביע על התמונה ביד רועדת.

רגעים ארוכים חלפו עד שהצליחה להוציא מפיה את המילים הבאות: "זאת הבת שלי!"

"את מבינה?!", מתרגשת לאה מחדש, "הציור שלי איחד אם ובתה! ייתכן שהן היו נפגשות בכל מקרה, אבל עצם העובדה שהציור קיצר את הדרך למפגש ביניהן נותן לי סיפוק אין קץ".

במשך שעות הסתובבה לאה נרגשת, מנסה לעכל את גודל הנס. "את מבינה את כוח הכשרון שאלוקים נתן בידייך?" שאל אותה אביה.

"קשה לתאר את האושר שאחז בי, תחושת יצירה אמיתית מילאה אותי, תחושה עזה שלא חזרה מאז אותו מקרה", היא משחזרת וקולה המבוגר נסדק…

"או אז ידעתי, כי במתנת הציור שקיבלתי יש הרבה מן השליחות. ובמשך השנים הבאות הפכתי את השליחות למקצוע, המקצוע שנתן לבעלי את האפשרות לשבת וללמוד במשך שנים. מכרתי תמונות רבות, מספר מוזיאונים באנגליה רכשו ממני במחיר נכבד יצירות שלי. אולם היצירה היקרה ביותר היא אותה תמונת פורטרט של הילדה ההיא שנפגשה עם אמה. והיום אני רוצה לעלות לארץ ולהספיק לצייר את ארץ ישראל"…

חייו ופועלו של הרב ד"ר סלומון שיינפלד

האמבולנסים היו מוכנים, נושאים בתוכם מטבח כשר מצויד במזון רב, בסידורים, בתפילין ובמכשור רפואי משוכלל. היו אלו "אמבולנסים יהודיים להצלת יהודים", תרומה להצלת יהודי אירופה, אותם העביר הרב שיינפלד למספר צ'פלנים (אנשי דת) בצבא האמריקני.

באמבולנסים הללו נסעו הצ'פלנים, חיילים יהודים ששירתו בצבא האמריקני, ברחבי אירופה המדממת, כשהם תרים אחר שרידים יהודים הזקוקים למענה ולסיוע. ואכן, יהודים רבים מצאו באמבולנסים הללו את התקווה האבודה.

בפעילות זו עסק הרב שיינפלד ב-1944, אך פועלו החל שנים קודם לכן. הרב ד"ר סלומון שיינפלד נולד לאביו, ד"ר ויקטור שיינפלד, בלונדון, בד' באדר 1912, ונפטר בד' באדר 1984. באותן שנים לא פעלו באנגליה בתי ספר חרדים, ומשום כך עשה אביו עלייה לארץ ישראל, על מנת לחנך את בנו ברוח התורה. אולם לאחר מספר שנים בארץ חזרה המשפחה לאנגליה וד"ר שיינפלד פתח תיכון חרדי לבנים.

בגיל חמש עשרה נשלח סלומון שיינפלד הצעיר לישיבת "טורנה" בסלבודקה, שם למד עם רבי מיכאל בער וייסמנדל, אחת הדמויות שהתפרסמו בתקופת מלחמת העולם השנייה, ולרב וייסמנדל הייתה עליו השפעה רבה.

שנתיים לאחר מכן חלה אביו, ד"ר ויקטור שיינפלד, ובתום תקופת מחלה קצרה בת חודשיים נפטר לבית עולמו, אולם סלומון הצעיר לא נטש את הלימוד. למרות אבלו הכבד המשיך ללמוד בישיבה וגלה עימה למקום תורה. הוא זכה לקרבה גדולה מצד ראש הישיבה, הגאון רבי שמואל דוד אונגר, ובד בבד עם לימודיו בישיבה קיבל סלומון הצעיר תואר דוקטור על לימוד רש"י באוניברסיטת קניגסברג.

ב-1933 חזר ללונדון במטרה להמשיך את פעילותו הרבה של אביו. אביו הקים וניהל תיכון חרדי לבנים, וסלומון הצעיר המשיך והקים חמישה תיכונים נוספים, ולאחר מכן גם בתי ספר יסודיים.

באותה תקופה החלו להגיע השמועות על האנטישמיות שמתפשטת באירופה, ורבני בריטניה נאספו לאספה. הם החליטו לפעול להצלת יהודי אירופה לפני שיהיה מאוחר מדי, והרב שיינפלד נרתם למשימה באופן מיידי.

לא היה זמן לתכנון תכניות, היה צורך בפעולה מיידית. הרב שיינפלד ארגן במהירות מאות ויזות וכרטיסי טיסות צ'רטר, ובתחבולות רבות הצליח להביא למקום מבטחים אלפי יהודים, משפחות על ילדיהן, כשלצורך כך הוא משחד מכיסו הפרטי מאות פקידים.

בין השנים 1928 ל-1939 הצליח לשכנע הורים רבים בווינה למסור לידיו את ילדיהם, כשהוא מבטיח לקחת אותם עימו לבריטניה, לפרוס עליהם שם את חסותו ולהעניק להם חינוך יהודי טהור.

מראהו המרשים וידיעותיו התורניות שכנעו הורים רבים, ולימים התברר עד כמה בני מזל היו אותם ילדים שהצטרפו אליו לבריטניה. הרב שיינפלד דאג להם למקום מגורים וללימודים, ובדיעבד התברר כי הוא זה שהציל את חייהם! רבים מאותם ילדים לא פגשו שוב את בני משפחותיהם שעלו השמימה באש הכבשנים…

כל אותם ילדים, שהיום הם כבר סבים לנכדים ולנינים, מספרים בהתפעלות כיצד כל אחד מהם הרגיש כבן יחיד. ואכן, בהזדמנויות שונות בהן נפגשו, לאחר עשרות שנות פרידה, נדהמו הללו לגלות כי הרב שיינפלד זוכר כל אחד ואחד מהם בשמו. הם היו חקוקים על לוח ליבו כבניו ממש.

"הרב שיינפלד ידע לשבת אתנו ולהרעיף עלינו חום ואהבה ללא גבול", מתרפקים "ילדיו" על הזכרונות. "הוא היה שר לנו שירי ילדים אהובים ועושה הכל כדי להנעים לנו את החיים", הם מספרים.

כאשר פרצה המלחמה, נעשו דרכי הפעולה קשות יותר. כמעט בלתי אפשרי היה להציל יהודים. הדרכים נחסמו באין יוצא ואין בא, אולם הרב שיינפלד לא אמר נואש. הוא הפעיל קשרים מרובים ומאמצים עצומים על מנת להבריח ולהציל עוד יהודי ועוד יהודי…

וכאשר הייתה אירופה סגורה ומסוגרת בתכלית, השקיע הרב שיינפלד את כל כוחו בילדים שהיו זקוקים לו, הוא דאג למחסורם וניהל ביד רמה את בתי הספר שהקים, כשהוא רותם לעזרתו את אנשי הקהילה היהודית בלונדון.

ואז הגיע היום בו התאמתו השמועות. סיפורי אימה על המתחולל על אדמת אירופה הגיעו לאוזניו, זוועות מחנות ההשמדה, הרג ההמונים, האקציות והטרנספרים…

ליבו של הרב שיינפלד נשבר לרסיסים, אולם עם שוך הדי הקרבות ידע כי חייבים לפעול ביתר שאת. הוא עיצב את האמבולנסים להצלת יהודים, ושלח אותם לקציני הדת היהודיים בצבא האמריקאי כדי שהללו יאתרו ניצולים על אדמת אירופה העשנה.

הרב שיינפלד לא הותיר את המלאכה לאחרים בלבד. בעצמו יצא לאירופה וחיפש ילדים שניצלו. ללא לאות טייל בין משפחות פולניות שהואילו בטוב ליבן להחביא ילדי יהודים בשנות המלחמה, וביקש מהן להחזיר את הילדים לחיק עמם. רבים מבני אותן משפחות לא ידעו אפילו את שמותיהם האמיתיים של הילדים שנמסרו לידיהן. הרב שיינפלד הפעיל את כל כוח השפעתו, הוא דיבר בנעימות, שילם בכסף ובתכשיטים וכך הצליח לגאול עשרות ילדים מבין האומות ולהשיבם לחיק עמם, כשהוא מעביר אותם באניות למקום מבטחים.

הצבא המשחרר דרש מהרב שיינפלד ללבוש מדים במהלך מסעותיו ברחבי אירופה. ואכן, הרב שיינפלד לבש מדים צבאיים וחבש כובע צבאי, וכך המשיך בפעילותו.

פעם, כשיצא עם החיילים, סטה מהמסלול כיוון שמיהר לפגישה חשובה בנוגע להצלת יהודים, ועד מהרה התברר כי הפגישה ההיא הצילה את חייו. החיילים האמריקאיים נקלעו למארב אש ונהרגו עד האחרון שבהם, ואילו חייו של הרב שיינפלד היו לו לשלל. בתחילה דווח בעיתונים כי הרב שיינפלד מצא את מותו, מכיוון ששמו הופיע ברשימת החיילים, אולם עד מהרה התבררה הטעות.

הרב שיינפלד חזר לאנגליה, ממשיך לטפל בכל אותם ניצולים, ביניהם המשלוח האחרון של הילדים אותם העביר מצ'כוסלובקיה, ניצולי טירת קלונין, תוך כדי שהוא ממשיך לפתח את החינוך החרדי ברחבי בריטניה.

הרב שיינפלד היה לוחם אמיתי. הוא לא עשה הנחות לעצמו, וגם לאחר שבץ שתקף אותו המשיך בפעילותו וחיבר מספר ספרים, ביניהם סידור עם פירושים.

כל מי שהכיר את הרב שיינפלד, מתאר אותו כסמל מידת הענווה. אכן, הוא מעולם לא החשיב את עצמו או את מעשיו. הוא הדגיש תמיד כי כל מה שהוא עושה – הרי הוא עושה לכבודו יתברך, וכאשר שיבחוהו בפניו והזכירו לו כמה נפשות הציל, היה מגיב בצניעות אופיינית: "וכמה נפשות לא הצלתי?"…

הרב שיינפלד השיב את נשמתו לבוראו ביום הולדתו ה-72, כצדיקים שה' משלים שנותיהם מיום ליום, אולם מורשתו לא נפסקה במותו.

בסטמפורד היל הוקם על שמו בית אבות גדול, המשמש כבית חם ואוהב לזקנים ולחולים, זכרו מונצח בבתי הספר שהקים, ובבית הכנסת שייסד מתפללים בני הקהילה עד היום.

ומעל לכל, ממשיכים "ילדיו" ו"נכדיו" של הרב שיינפלד, אלו שניצלו בזכותו, לגדל דורות של יהודים נאמנים לה' ולתורתו. וכולם, אלפים במספר, נוטרים את זכרו בליבם לעד.

השארת תגובה