"השופט סירב להתערב" – רובשקין אצל האדמו"ר מצאנז

רובשקין בצאנז (1)
רובשקין בצאנז (1)
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

ביום חמישי נכנס שלום מרדכי רובשקין הי"ו אל האדמו"ר מצאנז שקיבלו בשמחה גדולה, וזה תוכן השיחה:

האדמו"ר מצאנז: שלום עליכם. ב"ה שמתראים כאן… מרובה מדה טובה…

כל ישראל השתתף עמכם בשעת הצער, ולכן מרגישים גם שמחה בשעת הישועה. מי ששותף בצער שותף גם בשמחה.

מרן אאדמו"ר זי"ע אמר פעם בתוך שיחה, דמצינו (ילקוט בשלח, רמז רלח) כשהיו בני ישראל על ים סוף טען שר של מצרים מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה וכו', אבל הקב"ה לא השגיח בדבריו והושיע את ישראל, כי אם אכן לא נשתנו בני ישראל מהמצריים עד שאינם בגדר ישראל, אם כן למה הכו אותם ולמה שיעבדו אותם במצרים בתור יהודים? וכי יתכן הדבר שרק לענין גלות ושעבוד יהיה דינם כיהודים ואילו כשירצו לגאול אותם יטענו שאינם יהודים? ופירש בזה הכתוב (תהלים פז, ו) ה' יספור בכתוב עמים, שהקב"ה יחשיב כל יהודי ע"פ הגויים, דהרי הם עינו ורצחו ושנאו כל יהודי באשר הוא, ואף כשכבר שכח יהדותו והתנהג כגוי גמור, מ"מ הם לא שכחו את יהדותו והוא סבל מהם בגלות, ע"כ מוכרח שגם בגאולה ייחשב שפיר כיהודי, דלא יתכן שרק לגלות יהיה דינו כיהודי ולא לגאולה.

וזה הכוונה בגמ' (ברכות ט, ב) שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, דלא יתכן שיקיימו בהם רק את החלק של ועבדום וענו אותם, ולא את החלק של ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, דאם הם נחשבים כיהודים הרי זה בכל מצב שהוא.

הרי ברור שהרדיפות והאכזריות במשפט שלך היה רק בגלל שאתה יהודי ולא בשביל שום סיבה אחרת, ואם כן גם הישועה תהיה כהנה וכהנה.

רובשקין: כשהכניסו אותי בפעם הראשונה למאסר, אמרו לי בפירוש, שכיון שאני יהודי אזי מוכרח שאינני אמריקאי נאמן…

האדמו"ר מצאנז: בזה הם צודקים…

רובשקין: צודקים מאד… ב"ה שעכשיו אני זוכה להיות בארץ ישראל.

האדמו"ר מצאנז: הגויים רודפים כל יהודי באשר הוא, ואינם בודקים אם הולך עם תפילין ר"ת ואם לובש טלית קטן מצמר… אם כן גם בזמן הישועה יזכו כולם לישועה.

רובשקין: בתקופה הראשונה שלי במאסר, קבלתי מכות כפשוטו על זה שלבשתי כיפה וציצית… אני התעקשתי לילך עם כיפה וציצית, ואמרתי להם שאני חייב ללכת עם מלבושים אלו שהם שייכים לדת. אחרי כמה שעות חזר אלי הסוהר עם מכתב מאיזה ראביי שכתב שמדין דינא דמלכותא דינא אני צריך להוריד הכיפה והציצית… אמרתי לו שלא יתכן שרב יכתוב כזאת. ואמר לי הסוהר שאם לא אוריד זאת יקחו אותי לצינוק, והשבתי לו שאינני רוצה לילך לצינוק אבל גם אסור לי להוריד בגדים אלו. ובאו אלי כמה סוהרים והורידו זאת ממנו בכח, והכניסו אותי לצינוק, אבל התחזקתי באמונה שלימה והתפללתי אל ה', ובבוקר הוציאו אותי והחזירו לי את הכיפה והציצית.

כשהעבירו אותי לכלא אחר, שוב התעקשתי על הכיפה והציצית, והכו אותי על זה במכות נמרצות והייתי מאושפז בגלל זה משך כשבוע בבית חולים. כמה ימים אחר כך הייתי בחדרי, ובאו לומר לי שהעורך דין שלי הגיע ושאגש לדבר אתו. אמרתי להם שאני רוצה מאד לדבר עם העורך דין, אבל אינני יכול לזוז ממקומי. שאל אותי הסוהר אם זה בגלל שעדיין יש לי כאבים, ועניתי לו שזה מכיון שאין לי כיפה וציצית… הסוהר לא האמין למשמע אזניו שבגלל זה לא אגש לדבר עם העורך דין, אבל אני התעקשתי, ולאחר זמן הביאו לי כיפה וציצית ואז הלכתי לדבר עם העורך דין.

גם בנוגע לכשרות לא היה קל… פעם היה שלא הביאו לי כלום לאכול משך מעת לעת שלם, כיון שעמדתי על כך לאכול רק כשר.

העורך דין שלי ביקש פעם מהשופט שיורה שיתנו לי מאכלים כשרים, כיון שאינני אוכל דברים אחרים, אבל השופט אמר שהוא אינו מתערב בדברים אלו…

האדמו"ר מצאנז: אין זה פלא כלל… הגויים באמריקה אינם פחותים ברשעותם מהגויים בשאר מדינות… מרן אאדמו"ר זי"ע לא היה יכול לשאת זאת שאומרים שה"אמריקאנער גויים" הם יותר טובים… כולם אנטישמיים ומפעם לפעם זה מבצבץ ועולה. "עשו שונא ליעקב" נאמר על כל הגויים. זהו מחסדי ה' שיהודים גרים שם קצת במנוחה ושלוה, השי"ת יעזור הלאה. בכל מצב ובכל מקום אנו בגדר "עם לבדד ישכון".

רובשקין: כאשר הסוהר הביא לי מאכלים שאינם כשרים, לא רציתי לאכול בשום אופן, והוא ניסה לשכנע אותי שהמקום הוא מרוחק מניו יורק וקשה להביא מאכלים כשרים, ואני אמרתי שאכן אני רעב מאד אבל אינני יכול לאכול דבר שאינו כשר. בלית ברירה יצא הסוהר, וחזר אחרי שתי דקות עם אוכל כשר… זה היה רשעות לשם רשעות, שהיה לו מאכלים כשרים ולא רצה להביא, רק כשראה שאני עומד על זה בכל התוקף… הוא רצה לשבור את רוחי, אין לזה שום הסבר…

האדמו"ר מצאנז: זהו קליפה… היה לך זכות מיוחדת שהצלחת להחזיק מעמד בס"ד.

רובשקין: רובם ככולם ידעו שם בבית המשפט שכל ההוכחות שלהם מבוססות על שקרים, על עדויות שנלקחו מתוך שנאה, אבל הם העלימו עין מזה.

לפני שהגשנו את הערעור השלישי, שאם זה אינו מתקבל אי אפשר לערער יותר, ידעתי כבר שלא יהיו לנו עוד שום כלים של השתדלות שמוטל עלינו לעשות, ואין לנו לסמוך אלא על ישועת ה' בלבד. הכתוב אומר (תהלים נה, כג) השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, והיינו שיש מצב שצריכים להשליך יהבינו על ה', והוא "יכלכלך", הוא יעשה כבר את ה"כלים" למען ישועתנו. לנו אין כבר כלים של השתדלות.

ביום של השחרור בבוקר, עוד לא ידעתי כלום. אחרי התפילה אמרתי כל ספר תהלים כמדי יום…

האדמו"ר מצאנז: "כלי" זה של אמירת תהלים, מותר לעשות…

רובשקין: ולאחר כמה שעות דפק הסוהר על דלת חדרי, ואמר לי בפתאומיות, שהנשיא חנן אותי ושאני משוחרר ברגע זה ויכול לצאת לחופשי…

האדמו"ר מצאנז: כל המעשה אצלכם היה למעלה מדרך הטבע, גם הרשעות בעריכת המשפט, שלא היה עוד משפט כזה שהחמירו כל כך ב"עבירה" מסוג זה, ומאידך גם הישועה הפלאית והפתאומית היתה למעלה מדרך הטבע.

הזכרת הפסוק השלך על ה' יהבך… מובא בגמ' (מגילה יח, א): "לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך, אמר רבה בר בר חנה, זימנא חדא הוה אזילנא בהדי ההוא טייעא וקא דרינא טונא, ואמר לי, שקול יהביך ושדי אגמלאי. ולכאורה אינו מובן מה התקשו רבנן בפירוש תיבת יהבך ומה נתבאר מפי ההוא טייעא.

ובספר בית יצחק (על מסכת מגילה שם) להרה"ק רבי יצחק אייזיק מסוואליווא זי"ע [שהיה אדם גדול וצדיק נשגב, מחסידי זידיטשוב], מבאר זאת על פי מעשה שהיה אצל הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זי"ע, שפעם בא אחד החסידים להסתופף בצל קורתו, וכשנפרד מרבו לקראת שובו לביתו ליווהו רבו עד הרחוב. אותו חסיד שהיה הולך רגלי עם חבילתו על כתפו כי ידו לא השיגה לשכור עגלה לנסוע לביתו, ביקש ברכה מרבו שהשי"ת יזמין לו עגלה לביתו, כי ההליכה ברגליו כברת דרך ארוכה כזו, קשה עליו.

אמר לו הרה"ק מסאסוב: חז"ל אמרו, לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך וכו', וזה פלא שרבותינו הקדושים נזקקו ללמוד פירוש המקרא מההוא טייעא. אלא שרבנן התבוננו במדת הבטחון והסתפקו עד כמה צריך האדם להיות חזק בבטחונו בבוראו יתברך, כי יש שתי מדרגות באמונה. האחד, שהוא בעצמו יבקש מעגלון שיעבור לידו, אם יכול לקחתו עמו בעגלתו לעירו ולביתו. והשני, שהוא לא יעשה שום פעולה ולא יבקש מהעגלון, אלא יצפה לישועת ה' עד שהעגלון בעצמו יפנה אליו ויציע לו לנסוע עמו למחוז חפצו.

זה הכוונה, לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך, כלומר, עד כמה מדת הבטחון, אם צריכים לעשות פעולה קטנה, או לסמוך לגמרי על ישועת ה'. על זה אמר רבה בר בר חנה, זימנא חדא הוה אזילנא בהדי ההוא טייעא וקא דרינא טונא, ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי. במעשה זה רואים, שההוא טייעא אמר לו מעצמו, בלי שנתבקש, שיתן המשא על גמלו. מכאן למדו רבנן, שהבטחון צריך להיות במדרגה הגבוהה, שלא יעשה שום פעולה והשתדלות.

טרם כלה הרה"ק מסאסוב לדבר, נשאו עיניהם וראו עגלה נוסעת לדרכה, וכשעברה סמוך אליהם עצר בעל העגלה את הסוסים, ושאל את החסיד, לאן פניו מועדות, וכשענה החסיד את שם עירו, אמר הבעל עגלה שהוא גם נוסע לעיר זו ויכול לקחתו עמו…

רובשקין: החילוק בין אמונה לבטחון הוא, שאמונה הוא על העבר, שצריכים להאמין שהכל לטובה, ואילו בטחון הוא על הווה ועל העתיד, שבוטחים בה' שהכל יהיה טוב. ובשנים שהייתי בבית האסורים, בכל יום ויום קמתי עם אמונה ועם בטחון, הודיתי לה' על העבר ובטחתי באמת בכל יום שהיום תבוא הישועה.

אני זוכר היטב את ביקורו של הרבי שליט"א אצלנו בכלא, ואת התפילת מנחה…

האדמו"ר מצאנז: ראיתי אז עם איזה "שכנים" אתה נמצא שם…

הרש"מ רובשקין: אכן זהו כלא שמביאים לשם את המסוכנים ביותר. כל אחד מסוגר לבד בחדרו משך כאחד עשרה שעות בכל יום. ב"ה שאני לא הרגשתי לבד, היו אצלי כמה ספרים ולמדתי בהם.

האדמו"ר מצאנז: ככה מרגיש מי שהוא חסיד…

היו כמה וכמה גדולי עולם שישבו במאסר וזכו להשיג דייקא שם השגות גבוהות.

למרן הדברי חיים זי"ע היה בן, הרה"ק רבי אהרן זי"ע, שהיה רב הגלילות של צאנז, ופעם מחמת איזה סיבה והלשנה נתנוהו במאסר, ובאו לבקש ממרן הדברי חיים לעשות איזה פעולה להצלתו כיון שזהו חילול ה'. וענה מרן הדברי חיים בקול: מה (כאומר וכי זהו חילול ה'), יוסף הצדיק גם ישב במאסר, רבי ישראל'טשי (מרוזין) גם ישב במאסר, חילול ה' הוא כששוכחים רגע אחד מהקב"ה… ואכן הוא לא פעל מאומה להצלתו…

רובשקין: בחג הפסח הרשו לקבוצת היהודים בבית הסוהר לערוך סדר, ונתקבצו כל היהודים שהיו שם, וגם כאלו שהם רחוקים מהדת. ולאחר התפילה היה קצת זמן ודברתי בפניהם על החג. וראיתי שהיו שם שני יהודים שמקורם מרוסיה, והם לא ידעו כלום, וניגשתי אליהם ודברתי עמהם על קדושת החג, על משה רבינו ועל הקרבן פסח ושכל יהודי בכל מצב שהוא יש לו שייכות להקב"ה, ולא ידעתי אם הם מבינים את דיבורי אבל הרגשתי שאני מדבר אל הנשמה שלהם… ולפלא שכמה ימים אחר פסח באו שניהם לומר שהם רוצים שימולו אותם, ועשינו השתדלות בזה עד שמלו אותם. ופלא בתוך פלא, שתקופה אחר כך זכו שני היהודים הללו להקלה גדולה בתנאי המאסר שלהם, ואחד מהם אף השתחרר לגמרי אחרי תקופה קצרה.

האדמו"ר מצאנז: וכי מי יכול לידע עבור איזה שליחות הגעת לשם… אנו מאמינים באמונה שלימה שהכל בהשגחה פרטית… בוודאי פעלת שם עוד הרבה דברים טובים אלא שהדברים עדיין לא נודעו ולא התפרסמו…

עצם זה שזכית לאחד את כל עם ישראל, זהו לבד זכות גדולה. לצערנו אין היום הרבה דברים שמאחדים את כולם.

רובשקין: כשנכנסתי לבית הסוהר שלח לי אחד את הספר "לפיד האש", וקראתי בו הרבה במשך התקופה ושאבתי משם הרבה חיזוק ועידוד.

ובפרט התרגשתי מהתיאור הנורא והנרגש שכתוב שם (ח"א עמ' רפא-רפג) על אופן אמירת הווידוי של מרן זי"ע בערב יום כיפור לאחר המלחמה, שבכה ואמר, וכי אנו בגדנו, וכי אנו גזלנו, ממי גזלנו במחנות, וכי אנו לצנו? מי התלוצץ במחנות, וכי מרדנו בה'? והלא קבלנו הכל באהבה… (ראה שם: בליל התקדש יום הכיפורים, אחרי תפילת "כל נדרי", נשא מרן זי"ע מדברותיו חוצבי-להבה בבית מדרשו אצל ארון הקודש הפתוח, והרעיש עולמות. הפעם דיבר בעיקר כלפי שמיא, דברי סניגוריה על ישראל קדושים, והוא דיבר בבכיה גדולה מתוך סערת רוח ורגש. המלים יצאו ישר מלבו, כשבידו המחזור הפתוח, והוא קורא מתוך הוידוי "אשמנו, בגדנו…" אולם המשמעות שונה מן המקובל. הוא הגיד את המלים דרך שאלה ובניגון של פליאה: "אשמנו?! בגדנו?!"… הוא עשה כביכול פלילות עם קונו. "אשמנו?" תמה ושאל. "בגדנו?" האם חלילה בגדנו באלקים ולא שמרנו לו אמונים? "גזלנו?" ממי גזלנו באושביץ ובמיהלדארף? האם היה בכלל ממי לגזול? כאן עצר לפתע, כמי שנזכר מה, ויקרא: "אכן, אנכי הגזלן… אתוודה… יום אחד בשובי מעבודת הפרך, צנחתי על הדרגש שלי בצריף לנוח מעט, והנה נתפס עורי הצפוד בין שני קרשים ולא יכולתי לנוע… נסיתי להשתחרר בחזקה, בשארית כוחי, ועורי נקרע כלשהו מעל עצמותי… הדם התחיל שותת… "אוי" נפלטה מפי גניחה חרישית, בלא – משים… גנחתי חרש, אבל היה די בגניחה זו כדי להעיר משנתו אסיר שכן בדרגש סמוך… ובכן "גזלנו", גזלתי שינה מאדם עייף… זוהי הגזילה היחידה שנכשלתי בה…" ואני מתוודה לפניך רבש"ע באגרוף על לבי: "חטאתי…"

אחר המשיך וקרא מתוך המחזור הלאה: "דיברנו דופי?" הרי בכלל לא נותר לנו כח לדיבורים. הלא אם שרדה עדיין טיפת כח ב"רוח ממללא" חסכנו אותו עבור הנוגשים האכזרים מ-ס"ס שנוכל להשיב כראוי לשאלותיהם! "העוינו?" "הרשענו?" מי? אנחנו? "לצנו?" מי יכול היה בכלל להתלוצץ שם? "מרדנו?" מרדנו בך רבש"ע? הלא קיבלנו וספגנו בהכנעה כל מכה מתוך ידיעה כי "אתה צדיק כל הבא עלינו"! מרדנו ברשעים? וכי יכולנו למרוד אפילו אם רצינו? וכה קרא מרן זי"ע והמשיך פיסקא אחרי פיסקא ב"אשמנו" וב"על חטא", כשהוא מסלק אחד לאחד את כל הפשעים והעוונות, כמי שאינם נוגעים כלל לשרידי ההשמדה. לא "הרשענו". לא "פשענו". הוידוי הזה לא נכתב בשבילנו – והוא סגר את המחזור. הקהל היה מופתע והמום מדבריו…)

בכיתי מאד כשקראתי סיפור זה, אבל ביותר נתרגשתי לקרוא את סיום דבריו, כיצד מצא בעצמו 'עוונות ופשעים'… (ראה שם המשך העובדא: "אבל" הרעים קולו מחדש כעבור שניה "חטאנו בחטאים שאינם כתובים במחזור. חטאנו באמונה ובטחון. האם לא הרהרנו לפעמים מרוב יאוש במחנה… בלילות על הדרגשים, כשקראנו "קריאת שמע על המיטה", הלואי שזו תהיה ברכת "המפיל" האחרונה שלי… שיבא קץ לסבלותי… כמה פעמים התפללו רבים מאתנו, רבש"ע אין לי כח יותר, קח נא את נשמתי, ולא אצטרך יותר להגיד בבוקר "מודה אני לפניך…" וכשעלה השחר, והיינו כפויים כביכול – הלא יהודים אנחנו – להודות שוב לד' על "שהחזרת בי נשמתי בחמלה…" נתמלאנו אכזבה מרה… וכשהוצאנו מהצריפים את גופות ה"מאושרים" שגוועו כבר ונפחו את נשמותיהם, האם לא הבטנו לעברם בקנאה?!" "ובכן חטאנו… חטאנו ברפיון האמונה… חטאנו בחוסר בטחון, לא בטחנו די בצורנו… עלינו איפוא להכות עכשיו באגרוף על לבנו ולהתוודות: "על חטא…" עלינו לבקש מרבש"ע שיחזרו אלינו האמונה והבטחון בשלימות. "בטחו בד' עדי עד", "בטחו בו בכל עת עם, שפכו לפניו לבבכם…")

גיסו הרב יוסף רוזנפלד מצפת: במשך התקופה דברתי כמה פעמים עם גיסי ר' שלום מרדכי, ויותר מפעם אחת הזכיר לי את ביקורו של הרבי שליט"א אצלו, שהוסיף לו הרבה חיזוק.

האדמו"ר מצאנז: כמה שעוד אפשר להיות בגדר נושא בעול עם חברו.

אתה זכית לסייעתא דשמיא מיוחדת לקבל הדברים כיסורים של אהבה.

מרן אאדמו"ר זי"ע סיפר מה ששח פעם הרה"ק בעל העטרת ישועה מדזיקוב זצ"ל בדרך צחות: יהודי בעל הבית שמע פעם דרשה ממגיד מישרים בענין קבלת היסורים באהבה וכו', הדרשה אמנם עשתה עליו רושם ופעלה אצלו מאד, אלא שעדיין את היסורים שלו לא היה מוכן לקבל באהבה, אבל במה שנוגע לזולתו קיבל את הדברים במלואם, הצרות והיסורים של אחרים הוא מקבל באהבה…

במשפט שלך ראו בחוש את הרשעות והאכזריות של הגויים, לתת עונש כבד כל כך שלא נותנים אפילו למי שעובר שם על חוקים חמורים יותר.

רובשקין סיפר באריכות על כל מיני התנכלויות שעשו לו ולמפעל שלו מצד השלטונות מתוך הקפדה מיוחדת ובדקדוקי עניות, וראו בחוש שהוא לשם רשעות.

זהו מצוה לדבר בגנותם של רשעים…

האדמו"ר מצאנז: הרמב"ם כותב (פיה"מ אבות א, יז) "לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שיטיבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם, ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעולתם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו הם כמנהגיהם".

הנביא אומר (עפ"י ירמיה ל, יא) "בכל העמים אעשה כלה", וזה לא יהיה לחינם אלא יגיע להם עונש כלייה על פי דין…

זה שיהודים עוד מתגוררים באמריקה, זה לא בגלל מעלות הגויים שם, אלא למרות הגויים יכולים היהודים לגור שם, וזה רק בסייעתא דשמיא. אם זה היה תלוי רק בגויים, בוודאי לא היה ליהודים מנוחה שמה.

אמר לי אחד שעובד בארגוני הצלה באמריקא, שכאשר היו הפיגועים במנהטן בבנייני התאומים, הוא הגיע לשם במסירות נפש עם כמה חברים, ועבדו שם מלאכת קודש משך כמה שעות. וכשעברו שם כמה גויים צעקו עליהם שאתם היהודים אשמים בהכל…

רובשקין: זהו חסד ה' שהנשיא החדש זכר שיש יהודי שיושב במאסר וצריכים להוציאו.

האדמו"ר מצאנז: פעמים יש יחידים אצל הגויים שיש להם איזה זכות לעשות טובה ליהודים. ולא לחינם כל הגויים אינם סובלים אותו.

אתה כבר יצאת יד"ח עבור כל כלל ישראל… השי"ת יעזור שתוכל להשתמש עם הכח שלך להכניס אמונה אצל יהודים, מתוך סייעתא דשמיא. תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.

ונפרד ממנו מרן לשלום בברכת השנים.

השארת תגובה