הערבים קוראים לה חג'ה (רועת צאן ושמה מלכה)

ב. עצרת מרכזית בכותל המערבי (19)
ב. עצרת מרכזית בכותל המערבי (19)
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

תראו אותה מדי יום בכותל, ובשוק. תמצאו אותה על אם הדרך, סוחבת קליפות של תירס. הכל בשביל להפיק חלב עיזים משובח שאי אפשר להשיג על המדף במרכול. הכל בשביל מפעל חסד קטן אך גדול, שהקימה מלכה אבלסון בשתי ידיה. שם, בין ההרים, בינות לקרוונים, בשממה המדברית הקסומה, מגדלים במסירות ובאהבה היא ושמואל בעלה, מנהל בית חולים מקנדה שיצא לפנסיה, את שושנה ואת רחלי, שתים מתוך עשרות העיזים שמסתובבות בנחת. בחלב שהיא מפיקה מהן היא עוזרת לילדים חולים וסובלים.

פחדתי לנסוע, אבל פחדתי עוד יותר להפסיד את הסיפור. תמיד שייכתי את עצמי לקבוצת העיתונאים השפויים, שהחיים שלהם הם לפני העיתון, אבל כשישבתי מכווצת על כיסא באמצע שום מקום, כשכלבים מקשקשים בקצות זנבם (ולהווי ידוע, כי כלבים הם בעל חי שמהלך עלי אימים), הבנתי שגם אני, בניגוד לכל הצהרותיי בעבר, שייכת לזן העיתונאים האמיץ ההוא…

פגשתי אותה עומדת על אם הדרך, עגלתה עמוסה בקליפות של תירס, שקיות נוספות תלויות לצידי העגלה, והיא עומדת שם, על השביל שמוביל לכפר ערבי, שביס לראשה וחיוך רחב על פניה.

היא אישה חרדית בגיל מתקדם, פניה משדרות עוצמה, ואני תוהה: מה לה ולעגלת התינוקות העמוסה בקליפות תירס? היא ממשיכה לצעוד, ואני בעקבותיה.

קוראים לה מלכה, והיא מאוד ממהרת לכותל, כי עד חג השבועות היא הולכת לשם מדי בוקר ואין לה זמן לדבר עכשיו. אם אני רוצה, היא מציעה, נוכל לדבר אחר כך. היא מציינת מקום ושעה וממשיכה בדרכה. מה שאני מצליחה להבין דרך אגב הוא, שקליפות התירס הן בשביל העיזים שלה.

לאחר נסיעה של עשרים דקות בין הולכי רגל ערביים ושבילים לא סלולים, הבנתי כי הארכתי את דרכי לחינם, מסתבר כי המקום נמצא במרחק קצר מאוד מביתי.

שער הברזל נפתח על ידי חייל שעומד בבודקה. מספר קרוונים פזורים סביב, השקט שולט בכל, ולרגע נדמה שאין נפש חיה במקום הקטן הזה. דממת מדבר. רק הרכב שחונה בפתח הקרוון ומספר בגדים התלויים על חבל משמשים כאות וסימן לכך שיש חיים במקום הזה.

המקום כולו הוא שממה קסומה שקשה למצוא בעולם המודרני של היום, ואני מחפשת את הקרוון של מלכה. לא הייתי צריכה להמתין יותר מדי. רק אמרתי "מלכה", והחייל הצביע לכיוון השביל, עד הסוף שמאלה.

ההסבר היה מיותר. קפאתי על מקומי באימה. כלבים! עדת כלבים הקיפה אותי. אני לא זוכרת אם צעקתי "הצילו" או "שמע ישראל". אני יודעת רק שראיתי שחור בעיניים, ושדקות לאחר מכן הובלתי בביטחון על ידי מלכה אל פתח ביתה.

התיישבתי רועדת כולי על הכיסא, ומטרת בואי פרחה מראשי לחלוטין.

"תכניסו את הכלבים הביתה", התחננתי, "אני לא מסוגלת!"

"לא!" מסרב שמואל, בעלה של מלכה, יהודי בעל עיני תכלת שזיק שובב ניצת בהן, "הם לא יעשו לך כלום, את חייבת ללמוד לא לפחד".

נצמדתי לכיסא באימה, מנסה לנהל את הטראומה. מלכה מסייעת לי בנתון מאלף. "שמואל ניהל בית חולים פסיכיאטרי בקנדה במשך שנים רבות", היא אומרת…

"אז מה? הוא רואה בי פציינטית?" אני מצליחה אך בקושי להשחיל מעט הומור לשיחה.

אבל מלכה מגיבה ברצינות תהומית. היא ממהרת אל תוך הקרוון וחוזרת עם אלבום, שם היא מראה לי שחור על גבי לבן את תעודת הרופא של בעלה, את התעודה שמוכיחה כי אכן האיש שמולי שימש במשך שנים כמנהל בית חולים.

"אז מה אתם עושים פה?" אני נרגעת לבסוף.

מלכה צוחקת, מתנצלת לרגע, ואז ניגשת לעשרות העיזים השוכנות מאחורי גדר ברזל, ונותנת להן אוכל. ואז, לחרדתי, פותחת את השער ומניחה להן לגלוש החוצה היישר לכיווננו. עכשיו, בנוסף לכלבים האימתניים, מסתובבות לצדנו גם עיזים לבנות ושחורות.

"רחלי, שושנה, בנצי", קוראת מלכה בקול, ואני מסובבת את ראשי לקדם את פני הבאות.

"אלו הם השמות של העיזים", צוחק שמואל.

אני מתיישבת על הכיסא, אוחזת בידי נייר מכתבים ועט, ומעלה על הכתב את הסיפור המדהים של מלכה ושמואל אבלסון, בני הזוג שעלו מקנדה, המירו את דירתם שבשכונת "שערי חסד" בקרוון, מגדלים עיזים, ודואגים לעשות חסדים רבים בחלב שהעיזים נותנות. כי מה מטרתנו כאן, בעולם הזה, אם לא לעשות את רצון ה'?

***

"אבא שלי, חכם ניסן כספי, היה ציוני אמיתי. הוא עלה מפרס לארץ ב-1926, רכוב על חמורו", נזכרת בו מלכה בגעגועים. "הוא התרים אנשים ורכש אדמות בעמק חפר, ושם, בעמק חפר, חגגו את הבר מצווה של אחי, כשהם מציינים את תרומתו של אבי".

לאחר שמשפחתה של מלכה עלתה ארצה, החלו בני המשפחה לגדל עיזים וכבשים. אל החיים האלה נולדה מלכה, היא למדה מגיל צעיר את "תורת העיזים" כדבריה, היא בקיאה בתכונותיהן ומיטיבה לדעת כיצד מטפלים בהן.

"יש הבדל גדול בין חלב עיזים לחלב כבשים, גם בטעם וגם בתכונות!" היא קובעת, ועם הנחרצות שבדבריה קשה להתווכח.

"את יודעת מדוע נתנה רבקה ליעקב גדיים ולא טלאים?" שואלת מלכה ואינה ממתינה לתשובה, "יצחק רצה לברך את עשיו, ולכן רבקה נתנה ליעקב גדיים, כי הגדי מקרר את הגוף. והנה, את רואה, כשעשיו גילה שאביו בירך את יעקב, הוא כעס, אבל יצחק נחרד ולא כעס. זאת, משום שהגדי שאכל קירר את כעסו"… מלכה צוחקת, הפירוש המקורי שלה מוצא חן בעיניה.

משפחתה של מלכה, משפחת כספי, נטלה חלק גדול במלחמה על הארץ ובבניין הארץ.

את אחד מאחיה לא הספיקה מלכה להכיר, הוא נרצח בידי ערבים בליל בר המצווה שלו. שנים לאחר מכן נפל אח נוסף בידי הירדנים וישב שם בשבי. "אני עוד זוכרת איך אמא שלי צעקה על משה שרת: איך אתה יושב ואוכל ביצה, כשהבן שלי יושב שם בשבי?!

"כולם במשפחה שלי היו גם חרדים וגם גיבורי ישראל", מסכמת מלכה ושולפת את תמונתם של אביה ושל דודה. "בשנת 1948 תקע דודי צ'יטה כספי בשופר בכותל.

"כשבגרתי לא היה שייך יותר לגדל עיזים, המלחמות והמצב הקשה ששרר בארץ לא אפשרו זאת", היא מספרת, "במלחמת ששת הימים עבדתי כאחראית משמרת בבית החולים שערי צדק.

"בגיל שלושים ושתיים עוד לא הייתי נשואה. נסעתי לכותל ארבעים יום כסגולה לשידוך, ונעניתי". המענה היה – שמואל אבלסון…

***

שמואל אבלסון עבד באותה עת כרופא בקנדה, וכאשר יצא לשנת שבתון – החליט לבקר בארץ ישראל.

"אבי חלם לעלות לארץ ישראל חרף גילו המבוגר. לצערי הוא לא הצליח, אבל אני מילאתי את משאלת ליבו", הוא מספר. הביקור בארץ הוביל לשידוך שיצא אל הפועל, וכך הגיעה מלכה לקנדה בעקבות בעלה.

"לי, ירושלמית במקור, לא היה הרבה מה לעשות לקנדה. בעלי היה עסוק כל היום בעבודתו כמנהל בית החולים 'סיוויק', בית חולים פסיכיאטרי, ואני חיפשתי לי תעסוקה".

כך מצאה מלכה חווה שעמדה בסמוך לנהר, וקנתה אותה. "בכוונה תחילה בחרתי בחווה הממוקמת סמוך לנהר המקשר בין הצפון לדרום, זה היה מראה מרהיב עין", נוצצות עיניה.

"בתקופת הקור והמעבר, עברו דרך החווה שלי מאות בעלי חיים שחיפשו מפלט מן הקור ונהרו לדרום", היא מספרת, "ואני נקשרתי לבעלי החיים. קניתי עיזים והתחלתי לגדל אותן, לחלוב ולהכין גבינות.

"תוך תקופה התברר כי יש לכך ביקוש רב. היהודים מאוטווה שחיפשו בשר כשר הגיעו אלי כל הזמן בבקשות. ובשבועות, בתקופת הגז, הגיעו כל אנשי הקהילה היהודית לחזות במחזה ראשית הגז. שמי התפרסם בכל האזור כבעלת חוות עיזים, שמפיקה חלב וגבינות כשרות למהדרין".

בד בבד עם הטיפול בעיזים, נולדו לה בשעה טובה שני ילדים, וידיה היו עמוסות עבודה.

"ידעתי שאחזור לארץ ישראל ברגע שיתאפשר לנו", היא מספרת, "והרגע הזה הגיע בשנת 1985. שמואל חסך מספיק כסף כדי לצאת לפנסיה, וידענו שאנחנו חוזרים לארץ. את כל העיזים מכרתי, מלבד את נחום התיש".

היא רק מזכירה את שמו של נחום, וחיוך רחב מתפשט על פניו של שמואל בעלה.

"נחום הוא תיש מיוחד במינו!", הוא מרעים בקולו. "עד לפני שנתיים חי בגן החיות התנכ"י, וזכה שם לתשומת לב מרובה".

מתברר כי נחום עלה ארצה יחד עם בני הזוג. מלכה נזכרת ומספרת בחיוך: "כשהגענו לשדה התעופה אלהמוביל לכיוון היציאה אל המטוס, עצרו אותנו המאבטחים והודיעו: 'אין כניסה לעיזים, אסור לטוס עם עז!'

"בעוד אנו מנהלים ויכוח סוער, מנסים להסביר להם כי בלי נחום לא נוכל לעלות לארץ, זינק נחום על המסלול של התיקים שנע באיטיות, והחל לבצע ריקוד.

"כולם באולם מחאו לו כפיים", מספרת מלכה בגאווה. "ותאמיני או לא, זה מה ששכנע את המנהל באופן סופי לאפשר לנו להעלות אותו על המטוס.

"נחום הגיע אתנו לארץ ללא רשיון. אנחנו, בעצם, הברחנו אותו. החבאתי אותו אצל אחותי בגינת ביתה אשר בשערי חסד, עד שלגן החיות נודע שיש לנו 'נחום'", מספרת מלכה.

"וכך נאלצתי להעביר אותו לרשותם. הם קנו אותו ממני, ועד היום יש לי אישור כניסה חינם לכל החיים, לי, לילדי ולנכדי, לגן החיות". היא צוחקת, מצטערת שלא שמרה את קטעי העיתונות שהופיעו אז אודות "נחום", התיש המופלא שנהג לבצע מופעים וריקודים מדהימים לכבוד המבקרים בגן החיות.

"בהמשך גם סיפקתי לגן החיות עיזים ננסיות בשביל פינת החי שלהם", היא מוסיפה.

***

מלכה ושמואל רכשו דירה בשכונת "שערי חסד" והחלו את חייהם החדשים כאן בארץ.

"מספר חודשים לאחר שהגענו ארצה, בערב ל"ג בעומר, קיבלתי פנייה מיוחדת, מתוקף היותי דוברת ערבית שוטפת. את השפה, אגב, למדתי בצעירותי בתקופת המלחמות. עשרים משפחות רצו להקים כאן, בסמוך לכפרים הערביים, מושב. ומכיוון שאף אחת מהן לא הייתה דוברת ערבית, הם פנו אלי בבקשה להצטרף אליהן בעלייה על הקרקע, כדי שבמקרה שיתגלע איזשהו עימות מילולי ביניהן לבין הערבים, יהיה מי שיוכל לנהל עם הערבים דו־שיח.

"עליתי עם שאר המשפחות לזמן קצר, כשבליבי מקנן הרצון לקנות בית במושב הסמוך והמטופח 'מטע', אבל לא קיבלו אותנו למושב. ושוב פנו אלי מקבוצת המשפחות בהצעה שלא יכולתי לסרב לה: 'בואי לכאן, תקימי פינת חי, תקבלי חלקה ונקים מושב יפהפה".

אני מביטה סביב, מחפשת את המושב היפהפה, אבל איני רואה כלום. מלכה כמו קוראת את מחשבותיי. "כן", היא נאנחת, "היה מהפך. רבין עלה לשלטון, וכל התוכניות נגוזו.

"היו כאן משפחות מעולות; עורכי דין, רופאים, אנשי צבא בקבע, וכולם עזבו ונטשו. המקום נותר עלוב ומוזנח", מספרת מלכה.

בשלב זה מצטרף גם שמואל, בעלה, לשיחה.

"לא חשבתי שאגור בקרוון קטן כל כך, בסביבה בלתי מטופחת בעליל", הוא אומר.

"אז למה נשארתם?" אני שואלת.

מלכה נאנחת בשנית, ופותחת צוהר לכאב אישי. היא מספרת על טרגדיה ששינתה את חייה. קשה לה לפרט, אבל די במילים ספורות. לאחר שעלתה לארץ נולדו להם זוג תאומים, שעקב "פאשלה רפואית", כהגדרתה, אינם נמצאים בין החיים כיום.

"זהו כאב שאינו מרפה ממני", נוצצת דמעה בזווית עינה. "ואחרי שזה קרה ידעתי שאני צריכה לעשות משהו עם החיים שלי.

"אני מגדלת עיזים, הקמתי מפעל חסד קטן בשם: 'גמ"ח לחלב עיזים'", היא מספרת, "וילדים שסובלים ממחלת הפה מגיעים לכאן. אם מזליפים מיידית על הפצעים חלב עיזים טרי, הם נעלמים מיידית. אנשים מגיעים אלי מכל הסביבה. מתחננים לחלב. חלב העיזים טוב למחלות פה, לפריחות, לבעיות עור, למחלות מונו. ובכלל, הוא מחזק מאוד. באמצעות חלב העיזים הצלתי אנשים רבים מהסתבכות במחלתם.

"את יודעת שאפשר לתת חלב עיזים לתינוק בן יומו?", היא שואלת ומסבירה, "זהו החלב הקרוב ביותר לחלב אם. את הגבינות אני מייצרת ללא חומרים משמרים. הכל טבעי, ללא זריקות וללא חומר משמר".

כמומחית לגידול עיזים מאמינה מלכה כי חלב עיזים מתאים כמעט לכל דבר: לחיזוק, למניעת מחלות ולריפויין. "אין דבר שמשמח אותי יותר מאשר לעזור לילד סובל", היא מציינת בסיפוק.

***

מלכה מסתובבת כאן, בין הכפרים, כבר שנים רבות.

"אין לנו אוטובוסים שמגיעים לנקודת היישוב הזאת, ואני חייבת ללכת לשוק על מנת להשיג אוכל לעיזים שלי", היא מספרת.

הערבים, כך מתברר, קוראים לה חג'ה, תואר שמשמעותו: "אישה מבוגרת שראוי לכבדה". מלכה צוחקת. לא, היא לא מפחדת מהערבים באזור, הם מכבדים אותה מאוד.

"אני מקבלת טלפונים מערביי הסביבה שמתייעצים אתי בנוגע לעיזים חולות, הם מבקשים את עצתי ואני עוזרת להם בשמחה.

"אצל הערבים", מספרת מלכה, "אני נתקלת בעיזים חולות במחלת בורצולוזוס. משרד הבריאות אוסר לגדל אותן כי הן מסוכנות לבני האדם".

מלכה שולפת רשיונות ומוכיחה לי שלכל העיזים שלה יש כפתורי זיהוי באוזניים שמוכיחים כי הן רשומות ונתונות תחת פיקוח צמוד של משרד הבריאות.

גם בשוק זוכה מלכה לכבוד גדול. כולם מקפידים לארוז את קליפות התירס והירקות עבור העיזים שלה, ולתת לה אותן.

מלכה מכירה טובה לכל אחד, ולא פלא שכולם מכבדים אותה. "לאנשים שעוצרים לי טרמפ אני נותנת ביצת אווז, שמטילות האווזות שאני מגדלת. בשבילם זה שווה ערך".

לרוכלים בשוק שדואגים לה לאוכל עבור העיזים מעניקה מלכה מדי פעם בקבוק חלב עיזים, או גבינות מעשה ידיה.

"חייבים להכיר טובה", היא טוענת בלהט, "כשאנחנו מכירים טובה, אפילו לנכרים או לדומם, אנחנו נעשים טובים יותר, הגונים יותר, בעלי מידות נעלות יותר".

***

אנחנו משוחחות ומשוחחות והנה מגיעה לה שעת החליבה. מלכה קמה ממקומה, ואני עוקבת אחריה. היא נוטלת את הכדים ביד מיומנת, ולאחר שהיא מנקה את העז היא מתיישבת ומתחילה לחלוב. תוך מספר דקות מתמלא הכד בחלב חם, טרי ובריא.

מלכה חולבת, ואני נזכרת בדמויות מן ההיסטוריה היהודית. אני נזכרת ברבי עקיבא שהיה רועה צאן והפך להיות מנהיג שהעמיד עשרים וארבעה אלף תלמידים, אני נזכרת בדוד המלך שנלקח ממרעה הצאן להנהיג את עם ישראל. ומשה רבנו, והאבות הקדושים…

המחשבות חולפות במוחי ומסתדרות לכדי תובנה פשוטה ומעמיקה. רק אישיות עם אהבה ועם מסירות, עם נתינה ללא גבול ועם רגישות מוחלטת, יכולה להפוך אדם למנהיג.

והנה אני כאן, ניצבת מול אישה מיוחדת, "רועת צאן" מסורה ונדירה, שכל מעשיה לשם שמים, לעזור לזולת ללא קבלת תמורה.

***

"ידעת שאפשר לשתות חלב עיזים בלי להרתיח?" היא שואלת. אני מרימה גבות בתמיהה. "זהו חידוש עבורי", אני מודה.

"זו היא ברכה של הקדוש ברוך הוא", היא מבהירה ונזכרת בביקור שערכה בישיבת "אור שמח", שם הייתה צריכה להביא חלב עיזים למאן דהוא.

הרב וולפסון ישב שם עם תלמידים שניהלו דיון, מתפעלים מרעיון החללית שמשגרים אותה לשמים, שם היא נשארת במשך שבועיים ואז יורדת בחזרה, מביאה עמה ממצאים שונים מן החלל.

"כשהרב וולפסון הבחין בי", מספרת מלכה, "הוא פנה לתלמידים שלו בחיוך ושאל: 'אתם יודעים מה? תשאלו את המדענים האם הם יכולים לייצר מכונה שתפיק חלב בתמורה לחציר'.

"אני ידעתי שהוא מכוון את דבריו אלי", מוסיפה מלכה, "וזה רק חיזק בי את התחושה הטובה, שאכן, אני חיה את הבריאה מחדש מדי יום ביומו".

מלכה מעבירה את החלב לבקבוק זכוכית חדש ואוטמת אותו, רצה לחליבה הבאה. בשעה הקרובה היא תהיה עסוקה בחליבת העיזים.

"חלב עיזים הוא אולי לא החלב הכי טעים", היא מודה בגילוי לב, "אבל אין ספק שהוא החלב הכי בריא! אני שותה כל יום חלב עיזים.

"העיזים שלי אוכלות חציר אורגני בלבד", היא משתבחת, "הרבה ירקות שאני סוחבת מן השוק, ומטרנה".

"מטרנה?" אני כמעט מזדעזעת.

"כן, מטרנה", היא חוזרת ומספרת, "רב אחד שלקח ממני חלב עיזים שאל אותי איך אני מיניקה את התינוקות של העיזים. עניתי לו שהם יונקים רק חודש אחד, ואחר כך שותים אבקת חלב. הוא יעץ לי להאכיל אותם במטרנה כשרה למהדרין או אפילו חלב תנובה, וזה מה שאני עושה"…

***

מלכה חולמת להפוך את השממה כאן, בהדר ביתר, לגן עדן קטן. יש לה הרבה תוכניות. היא אינה מתייאשת. עמוק בליבה מפעם החלום שיום יבוא, והרשויות תפתחנה את המקום הזה ותענקנה לו את הכבוד הראוי לו.

ובינתיים היא ממשיכה לטפל בעיזים, לעזור ככל יכולתה לאנשים ולהתפלל בכותל על כלל ישראל.

"את רואה את התינוק הקטן שם?" היא שואלת, ואני מסובבת את ראשי בבהלה. תינוק? כאן? באמצע המדבר?

אבל מלכה מצביעה בהתלהבות על גדי בן יומו, אותו הביאה בחזרה מהנסיעה למירון. "ביקשו ממני לגדל אותו, כמובן שהסכמתי. סחבתי אותו כל הדרך באוטובוס בידיים עם בקבוק".

מתברר שהשמועות על אישיותה המיוחדת ועל הטיפול המסור שהיא מעניקה לעיזים הגיעו עד למרחקים.

"תבואי בשבועות", היא מזמינה אותי, "זהו זמן הגז, ויש לי כאן את כל המכשירים, הילדים יכולים לראות איך עושים צמר".

"תביאי לה מהגבינות, שיהיה להם לשבועות", צועק שמואל בעלה מהעבר השני של החווה, מטפל ברגל פצועה של אחת החיות.

"את יודעת ששמואל בעלי נולד בערב שבועות?", היא מעירה, "בשבוע הבא הוא מגיע לגיל גבורות".

"קיבלתי שכל", הוא צוחק, "כאן, מול השממה הקסומה והנוף המדברי, בתוך קרוון פשוט, אפשר למצוא את האושר הנפשי!"

ואת זה קובע מנהל בית חולים פסיכיאטרי בקנדה, אדם שחי בווילה מפוארת והמיר אותה בקרוון.

ומלכה מהנהנת בראשה. אכן, על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. ואת העמוד השלישי הזה, היא מנסה לבסס על הצד הטוב ביותר.

נפרדנו לשלום ואני חזרתי הביתה עם כד חלב, בידיעה שאני מחזיקה בידי בחלב יקר ערך. החלב של מלכה!

תגובה אחת
  1. ולמה השמטתם מהכתבה את הצרות הנוראיות שהיא סובלת מנחת זרועו של ראש מועצת ביתר מאיר רובינשטיין שהדר ביתר תחת שיפוטו ולא מפסיק להתנכל למפעל חייה.

השארת תגובה