'פריסות שלום' • 25 שנים ל'הסכם אוסלו'

סגן שר הביטחון ושגריר ישראל בוושינגטון לשעבר, דני איילון: "ההסכמים נכשלו כי הם לא התממשו" • ח"כ לשעבר אורי סביר, מאדריכלי ההסכם: "אוסלו היה הכרעה היסטורית המשלבת מוסר ועוצמה"

רבין ופרס עם ערפאת
רבין ופרס עם ערפאת
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

חצי יובל שנים הם מספיק זמן כדי לבחון תהליכים בפרספקטיבה היסטורית. 25 שנים עברו מאותה לחיצת יד מפורסמת: יו"ר אש"ף יאסר ערפאת מצד אחד וראש ממשלת ישראל יצחק רבין מן העבר השני. התמונה האוטופית הוכתמה בנהרות של דם נקיים שנשפכו בעקבותיה. 25 שנה אחרי זה הזמן לחזור לאחור במנהרת הזמן, לבחון את מה שהיה ואת ההשלכות, לטובה או לשלילה – ולתת את המענה למורסה המוגלתית ביותר בציבוריות הישראלית. ואין יותר טוב מחודש בו הונפו דגלי אש"ף בלבה של העיר העברית הראשונה, כדי לחדד מסרים וללטש תובנות.

אז מה הם הסכמי אוסלו. מה בדיוק נכתב בהם ומה נכלל בהם.

בשנת תשנ"ג החלו לתפוס תאוצה יוזמות שלום למיניהם, במסגרתם גובש מסמך הנקרא 'הסכם העקרונות', כחלק משורת הסכמים בין מדינת ישראל לארגון הטרור אש"ף. החידוש בחתימה על המסמך היה בעצם ההכרה הישראלית בארגון אש"ף ובעומד בראשו רב המרצחים יאסר ערפאת, כמייצג הרשמי של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה. קרי: הפלסטינים.

עד לאותה נקודת זמן לא הכירה ממשלת ישראל בארגון וסירבה לקיים עמו דיאלוג מכל סוג שהוא. השיחות שהתנהלו לאורך השנים, מאז כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים, היו מול ישויות מדינתיות של ארצות ערב הסמוכות. אולם בשנת תשל"ד הוכרז אש"ף על ידי הליגה הערבית לנציגו הבלעדי של העם הפלסטיני.

במסגרת הסכמי 'קמפ דייוויד' דרשה מצרים פתרון לבעיה הפלסטינית והסכם השלום עם מצרים קרא להפעלת תכנית אוטונומיה, אשר לאחר חמש שנים יבוא במקומה הסדר קבע. בהיעדר אינטרס מובהק למצרים ולישראל, העניין לא קודם. לאחר שירדן הודיעה בשנת תשמ"ח על ניתוק הקשרים בינה לבין הגדה המערבית, בעקבות אי מימוש הסכם לונדון שנחתם בין שמעון פרס לחוסיין מלך ירדן, הופעל לחץ רב על ישראל והפלסטינים לקיים ביניהם שיחות על פתרון הסכסוך.

שנה קודם לכן, תשמ"ז, פרצה האינתיפאדה הראשונה שרבים חללים הפילה. יצחק רבין, הפרטנר הישראלי לתמונה המשותפת, כיהן כשר הביטחון. בזיכרונותיו תיאר את נוראות התקופה ההיא כאלו שהביאו לשינוי החד בעמדתו ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. גם לאמי מלחמת המפרץ בשנת תשנ"א הייתה השפעה מכריעה למה שבעתיד יביא לחתימת הסכמי אוסלו. "תגובת הישראלים למלחמת המפרץ והבריחה ההמונית ממרכזי הערים, שכנעו אותי בכך שהחברה הישראלית איננה יכולה עוד לחיות תחת איום מלחמתי ויש לחתור לשלום", כתב ראש הממשלה המנוח.

רובינשטיין מול ערפאת

עד כאן תיארנו את התהליכים שהבשילו בצד הישראלי. לפני שנעבור להשפעות והתוצאות, נקדים את הרקע של ההנהגה הפלסטינית. מה הביא לשינוי בעמדה הערבית שלא לשאת ולתת עם ישראל, ודאי שלא להכיר בזכותה להתקיים כפי שנכתב במסמך ההבנות. הסיבה האמתית היא כמו בכל מקום: פוליטיקה קטנה.

בגדה המערבית שלטו כוחות שונים. ארגון אש"ף ומנהיגו יאסר ערפאת שהו הרחק בתוניסיה והיו מנותקים מהשטח. העובדות הללו יצרו ריחוק מסוים בין הרחוב הפלסטיני שהונהג על ידי מנהיגים מקומיים, להנהגת אש"ף שישבה במרחק גדול. מצב זה הוליד חשש בלבו של ערפאת שהסיטואציה תנוצל על ידי גורמים פופולריים להשתלטות מלאה על העם הפלסטיני, ודחיקת רגלם של פת"ח ואש"ף שנוסדו מחוצה להם, ושהנהגתם שהתה במשך זמן רב בגלות ונתפסה כמנותקת מהמציאות היומיומית בשטחים.

לדעת פרשנים רבים אלו המניעים שעמדו בבסיס הסכמתו של ערפאת להתפשר מול הדרישות הישראליות. גם ארגון החמאס שהיה אז בחיתוליו, הפך את קרביו של ערפאת, שרעד מהפיכה שיחולל הארגון הצעיר; חשש שהתאמת אחרי עשור ברצועת עזה.

כחלק מניסיונותיהם של אנשי אש"ף לסכל כל גילוי מנהיגות מצד אנשי השטח בשטחים, חיבלו נציגי הארגון בשיחות שנערכו בשלהי האינתיפאדה הראשונה בשנת תשנ"א במדריד, בהם סוכם להמשיך בהידברות ישראלית-פלסטינית-ירדנית בוושינגטון. באש"ף הבינו שהצלחת השיחות והפיכת המנהיגים המקומיים לפרטנרים ישראליים, תחסל את הסיכוי שלהם לשוב להנהיג את הציבור הפלסטיני. כך פוצצו השיחות בין המשלחת הישראלית בראשות היועמ"ש ונשיא העליון לשעבר אליקים רובינשטיין לאנשי המשלחת הפלסטינית.

פרס וביילין חותרים

בשנת תשנ"ב עלה יצחק רבין לשלטון. את תובנותיו מהאינתיפאדה ומלחמת המפרץ אנחנו כבר מכירים. גם הבטחת הבחירות הייתה הגעה להסדר עם הפלסטינים תוך שישה עד תשעה חודשים. שיחות וושינגטון האמורות התקדמו בעצלתיים ולטענת יועצו של ערפאת, ממדוח נפל, אנשי משרד החוץ של השר שמעון פרס יעצו לאנשי אש"ף בראשות ערפאת את הדרך היעילה להכשלת השיחות. את האינטרס האש"פי כבר גוללנו, הרווח של שמעון פרס הייתה דעתו המקורית שיש לנהל את השיחות מול נציגי אש"ף דווקא ולא עם אנשי ההנהגה המקומית.

לאחר מעשה התברר שתוך כדי השיחות מול הפלסטינים בשטחים ולמרות המדיניות הישראלית הרשמית שהסכימה רק למגעים עם נציגים מקומיים של הפלסטינים, ולעומת זאת שללה לחלוטין מגעים עם נציגי אש"ף, הוביל סגנו של פרס, סגן שר החוץ יוסי ביילין, שיחות חשאיות מול הנהגת אש"ף התוניסאית.

עם התקדמות השיחות דיווח עליהן ביילין לממונה עליו שר החוץ שמעון פרס, ועם התמשכותם והוכחת הרצינות שהופגנה מצד אש"ף, נמסר המידע לראשונה גם לראש הממשלה, יצחק רבין, שזעם על ההתנהלות החתרנית והורה לפרס לחדול באופן מידיי, בנימוק שיש לקיים מגעים עם פלסטינים מתונים, ולא עם נציגי אש"ף הקיצונים.

לא רק ההנהגה הישראלית הרשמית התנגדה למגעים עם נציגי ארגון הטרור הרצחני. גם ברחוב הפלסטיני שרר זעם רב על מהלכי יוסי ביילין ושמעון פרס. ההתנגדות גם היא הייתה חלק ממאבקי השליטה פנימיים בעם הפלסטיני, ותחושת מיאוס מהשחיתות שפשתה בצמרת אש"ף, כמו-גם ניסיון להתבדל מאופיו הטרוריסטי. גם מדינות נוספות כמו ירדן ואפילו ארה"ב הביעו חוסר שביעות רצון מההכרה בארגון ונאלצו להסכים בעל כורחן להסכמות שהושגו בינו לבין הנציגות הישראלית.

כעבור זמן קצר שינה רבין את דעתו והסכים למגעים עם נציגי אש"ף. המניע לשינוי הדרמטי בעמדתו של רבין נותר בגדר תעלומה עד עצם היום הזה. היסטוריונים וחוקרים רבים מתחבטים בשאלה זו, כשיש התולים זאת בהתקדמות שחלה במגעי אוסלו, בהשוואה לקיפאון ששרר במגעים בוושינגטון, וכן בתמיכה הנרחבת שזכתה משנתו של שמעון פרס במרכז מפלגת העבודה.

מגעי פרס התקיימו תחילה בבירה הבריטית לונדון ובהמשך בבירה הנורווגית אוסלו. ברוכים הבאים לאוסלו.

דוור השלום הנורווגי

המשא ומתן הבשיל לכדי חתימת הסכם ממשי. ב-20 לאוגוסט 1993 הוגש המסמך הראשון לחתימת הצדדים. העומד מצד מדינת ישראל היה שר החוץ המנוח שמעון פרס, ומן הצד הפלסטיני חתם יורשו של ערפאת, מחמוד עבאס – אבו מאזן. החתימה הייתה באירוע חשאי וסגור ולא פורסמה בחוצות. רק כעבור תקופה חשפה התקשורת העולמית את עובדת קיומו של מסמך הבנות חתום בין ממשלת ישראל לארגון אש"ף. מסמך שיזכה ברבות הימים לכינוי 'אוסלו א'.

אחרי שנחשפו קבל עם ועולם, לא  היה טעם עוד להסתיר את האידיליה המתרקמת משני עברי המתרס. ב-9 לספטמבר שפשף העולם את עיניו בתדהמה מול חילופי המכתבים בין ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת. הדוור שהעביר את האגרות ליעדם היה שר החוץ הנורווגי יוהאן יורגן הולסט.

מה היה כתוב באותן 'פריסות שלום' שנשלחו מישראל לתוניסיה? ובכן, יאסר ערפאת, קיבל לידיו נייר עמדה עליו יכול היה רק לחלום בחלומות הכי ורודים. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין חתם על הכרה רשמית באש"ף בתור נציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני. המשמעות הפרטנית יותר של ההכרזה הכוללנית נכתבה אף היא באגרת השלום הנלבבת, כאשר רבין הבטיח בכתב ידו לבטל את החוק שנחקק בכנסת ואוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף, כמו-כן התחייב באותו מסמך מכונן להשיב לאחור את ההכרזה על אש"ף כארגון טרור.

אבל גם ערפאת לא טמן את ידיו בצלחת. באיגרת ששיגר בשם ארגונו אש"ף, הכיר ערפאת לראשונה, בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון. קיבל את החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם (החלטה 242 התקבלה בתום מלחמת ששת הימים ובמסגרתה נקראו כל הצדדים לכבד את ריבונותם וביטחונם של מדינות האזור ולסגת מהשטחים הכבושים, החלטה 338 התקבלה בסיומה של מלחמת יום הכיפורים וקראה לצדדים לשוב להבנות על בסיס החלטה 242).

ערפאת התחייב לסיים את הסכסוך בדרכי שלום והודיע על נטישת דרך הטרור והאלימות. כמו-כן התחייב לפעול להשגת שיתוף פעולה והסכמה מצד כל פלגי אש"ף. וכמו מקבילו הישראלי התחייב גם הוא לבצע תיקונים בחוקת אש"ף ולהגיש לאישור המועצה הלאומית הפלסטינית, שינויים בסעיפים של האמנה הפלסטינית השוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל.

מחותנים ועדים

כל זה קדם לסיפור האמתי. הסכמי אוסלו עצמם, בהם בותרו חלקים מארץ ישראל המקראית והשלמה ונמסרו חזרה לידיים ששלטו בהם עד למלחמת ששת הימים, שנכפתה עלינו בדיוק על ידי אותם אנשים, שכעת קיבלו לידיהם חלקי מולדת, בתוספת בונוס שכלל הצטיידות בכלי נשק ואמצעי לחימה. אך בל נקדים את המאוחר.

מעמד הבכייה לדורות נערך ב-13 בספטמבר על מדשאות הבית הלבן בגבעת הקפיטול בוושינגטון. בטקס חגיגי ונמלץ חתמו כל הצדדים המעורבים בסכסוך המזרח-תיכוני על 'הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי'. בא כוחה של מדינת ישראל היה שר החוץ דאז שמעון פרס ומולו יו"ר הרשות הפלסטינית דהיום, אבו מאזן.

באירוע המתוקשר והנאיבי נכחו נשיא ארה"ב ביל קלינטון, שחש עצמו כשושבין הראשי של חתונת הדמים הטראגית הזו, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ורב המרצחים יו"ר אש"ף יאסר ערפאת. וכפי הנהוג בעת חתימה על מסמכך המזווג שני צדדים זה לזה, גם עדים היו למעמד רב ההשראה. היו אלו מזכיר המדינה האמריקאי וורן כריסטופר, ושר החוץ הרוסי, אנדרי קוזירוב.

התמונה המפורסמת של לחיצת היד בין ערפאת לבין רבין, עליה הרחבנו בפתח הכתבה, התרחשה דקות אחרי החתימה ההיסטורית.

הנדבכים המעשיים בהסכמי אוסלו היו כדלהלן: הוחלט על נסיגת ישראל מהיישובים הפלסטיניים ברצועת עזה ובאזור יריחו והקמת רשות פלסטינית למשך תקופת ביניים של חמש שנים. עד היום יש המכנים את הסכם אוסלו הראשון בכינוי 'עזה ויריחו תחילה', על שם ההליך ההוא, במסגרתו נסוגה מדינת ישראל מרצועת עזה ויריחו, והסמכויות בענייני חינוך, תרבות, בריאות, רווחה, מיסוי ישיר ותיירות בכל שטחי יהודה והשומרון וחבל עזה הועברו לידי הרשות הפלסטינית, יחד עם הקמת משטרה פלסטינית. הקמת כוח השיטור האוטונומי כללה גיוס של כ-10,000 פלסטינים שיענדו תגי שיטור וילבשו מדים רשמיים של המשטרה הפלסטינית. לא עוד, אלא שמדינת ישראל גם הייתה זו שספקה את התחמושת למשטרה החדשה בדמות אלפי רובי AK-47 (המוכר בשמו קלצ'ניקוב) שנלקחו כנשק שלל במהלך מבצע 'שלום הגליל' מאש"ף עצמו.

חלק נוסף בהסכם דיבר על עריכת בחירות למועצת הרשות הפלסטינית. ישראל קיבלה על עצמה להמשיך להיות אחראית על הגנה מאיומים חיצוניים ולשאת באחריות הכוללת לביטחונם של ישראלים באותם שטחים אמורים. אמירה אחרת בהסכם התייחסה למה שיקרה בעתיד, בו תיסוג ישראל משטחים נוספים ברחבי יהודה ושומרון, אך מדובר היה באמירה כוללנית ולא צוינו האזורים והיקפם.

לוח הזמנים קבע שכאשר תסתיים תקופת הביניים יושג הסדר קבע על בסיס החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההסכם קבע שהשיחות על הסדר הקבע יתקיימו לא יאוחר משלוש שנים לאחר הנסיגה הישראלית. נקבע גם שבהסכם הקבע יעלו לדיון הסוגיות בנושאי ירושלים, פליטים, התיישבות, סידורי ביטחון, גבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים וכן נושאים אחרים בעלי עניין משותף.

אוסלו ב'

עד כאן פרק א' במסכת אוסלו. פרק ב' הידוע בכינויו 'אוסלו ב", או בשמו הרשמי 'הסכם הביניים אודות הגדה המערבית ורצועת עזה' התרחש ב-28 בספטמבר 1995, אז נחתם הסכם נוסף, גם הוא בוושינגטון. הסכם זה כלל מתן שלטון עצמי לרשות הפלסטינית בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים קטנים.

שלב זה חייב מתן הגדרה ברורה לכל האזורים, אלו שהועברו במלואם לידי הרש"פ, אלו שנותרו בשליטת צה"ל ואלו שהמשיכו להיות תחת שלטון ישראלי. המילון להבנת הנקרא בהגדרות השונות הורכב באותם ימים כדלהלן:

שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.

שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של מדינת ישראל.

שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של מדינת ישראל.

ההסכמים נחתמו אמנם במרחק אלפי קילומטרים מירושלים, אבל לא היו יכולים לרקום עור וגידים ללא אישורם של המחוקקים הישראלים. הכנסת הייתה כמרקחה. ב-5 באוקטובר נערך הדיון המכריע בכנסת על הסכם אוסלו ב'. ראש הממשלה שתמך בכל עוז בהסכם הסביר את הרציונל מאחוריו. סיסמת השמאל הנצחית. "מטרת ההסכמים היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית שהיא פחות ממדינה לצד מדינת ישראל", התפתל רבין בהסברים על נחיצות התכנית לשמירת שלמות העם שעדיפה על שלמות הארץ.

בנאומו הדגיש רבין כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תישמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן. בהצבעה דרמטית אושר ההסכם ברוב של 61 תומכים מול 59 מתנגדים. מתוך מפלגתו של רבין, מפלגת העבודה, התנגדו שני חברים, חברי הכנסת עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני, שפרשו לדרך עצמאית והקימו את מפלגת 'הדרך השלישית'.

המרגל האיראני מכה

אלו שבאו תמורתם והיו לשון המאזניים, בלעדיהם לא היה עובר ההסכם את אישור הכנסת, היו שני אנשים שפרשו ממפלגת האם שלהם שהתבססה על מצע ימני וערקו לשורות השמאל בהקמת מפלגה חדשה. מתחנו אתכם עד עכשיו וכבר תבינו למה. האחד היה אדם אנונימי בשם אלכס גולדפרב, אבל את השני אין היום במדינת ישראל מי שלא מכיר: גונן שגב הוא שמו של מי שהחליף את השקפת עולמו, ככל והייתה קיימת לפני כן, ובאצבעו אשרר את ההסכם המסוכן לעתיד עם ומדינת ישראל.

היום הוא כבר הספיק לחבור לעוד כמה מאויבינו חוץ מהרש"פ; הכוונה כמובן לאיראן. האיש שהיה שר האנרגיה וחבר הקבינט המדיני-בטחוני תמורת הצבעתו זאת, סייע לגרועים שבשונאינו החפצים לכלות את עם ה' מעל פני האדמה והיה למרגל איראני על אדמת ניגריה. שני אלו היו חברים במפלגת הימין החילונית 'צומת' בראשות רפאל איתן ולפני ההצבעה על הסכם אוסלו פרשו והקימו סיעה עצמאית חדשה בשם 'יעוד'. כך הכניסו מצביעי ימין בקולם את מי שעתיד להכריע את גורל ההליך המשמעותי ביותר שהיה כאן אי פעם בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

חודש אחרי ההצבעה הגורלית, במוצאי שבת י"א חשוון תשנ"ה, נרצח ביריות מתנקש ראש הממשלה מוביל ההסכם יצחק רבין. הרצח בוצע על ידי סטודנט בשם יגאל עמיר בכיכר 'מלכי ישראל' בתל אביב, עם סיומה של עצרת תמיכה בהסכמי השלום שנערכה בכיכר. בנאומו באירוע, שהתברר לאחר מעשה כנאומו האחרון עלי אדמות, אמר ראש הממשלה המנוח את הדברים הבאים: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל". ניבא ולא ידע מה ניבא.

מי שהמשיך את דרכו של רבין במימוש הסכמי אוסלו והעברת השליטה בערי יהודה ושומרון לשליטת הרשות, היה מחולל היוזמה שמעון פרס, שעבר ממשרד החוץ ללשכת ראש הממשלה עד הבחירות שנערכו בתשנ"ו – אז הפסיד לבנימין נתניהו, שנכנס לראשונה לתפקידו כראש ממשלה.

תוצאות ההסכמים היו רבות, אחת מהן היא יוזמה של קבוצת אנשי ימין בישראל ובראשם משה פייגלין, שהקימה את תנועת 'זו ארצנו', תנועה שארגנה הפגנות סוערות ברחבי המדינה כנגד ההסכמים. 'אל תתנו להם רובים' הייתה סיסמה נפוצה בהפגנות הימין. כיום עומד פייגלין בראשות תנועת 'זהות', אחרי שנים רבות בהן היה חבר וכיהן כח"כ מטעם מפלגת הליכוד.

"אוסלו הרחיב אופקים"

כדי להבין את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר, פנינו לעו"ד דוב הלברטל, וביקשנו לשמוע את דעתו ועמדתו על ההסכם ושברו.

"תראה", הוא אומר, "אני מסתכל על זה כעל אחת התכניות הנועזות ביותר והחשובות ביותר, ועם האופציה הגדולה ביותר לשנות את מפת המזרח התיכון. והיו לה הישגים גדולים שנוטים לשכוח אותם כרגע בגלל הימין הקיצוני וגם הפחות קיצוני".

מה לדוגמא?

"הסכם השלום עם ירדן. חוסיין אמר שהוא לא יעשה הסכם שלום לפני הסדר עם הפלסטינים, היה שגשוג כלכלי לא רגיל בעת ההסכם בזכות שחרור הערבויות של ארה"ב. הצמיחה גדלה והאבטלה קטנה, וזה אחרי ששמיר הביא אותנו לעברי פי פחת בהיבט הכלכלי. הייתה אהדה בינלאומית סוחפת אלינו, רבין ביקר במרוקו, והיה נראה שהולכים לקראת עידן חדש".

ומה אירע בסופו של דבר?

"ההסכם גבה מחיר מאוד קשה מאתנו, מחיר דמים כבד, שנבע בעיקר בגלל שהקיצוניים משני הצדדים הכשילו את ההסכם הזה. זאת אומרת חמאס מצד אחד עם הפיגועים שהתחילו באותה עת, והמתנחלים מצד שני שהקצינו את האווירה פה בצורה בלתי רגילה. לכן ההסכם הזה נכשל".

איך היו נראים פני הדברים אם התהליך היה ממשיך כתקנו?

"זה היה יכול להסתיים במדינה פלסטינית כמו שגם רבין הבין שלשם זה הולך. הוא רק ניסה לטשטש את זה. רבין כאיש רציני ושקול ידע לאן לקחת את זה. ושרק נבין; היום נתניהו מדבר על זה. אבל אז ביבי ושמיר היו מגדולי הצועקים והמפגינים 'בדם ואש את רבין נגרש', ומה בעצם עושה היום ביבי? נענה לדרישות חמאס בעזה, וזה היה אוסלו, אפילו במידה פחותה עוד יותר. לכן אני חושב שאוסלו היה הסכם חשוב ואמיץ ביותר ועבדו עליו אנשים בעלי חזון שלא קיימים היום".

אז למה זה לא הצליח בסוף?

"כי זה דיבר על הליכה בשלבים לקראת הסדר קבע שלא התממש בגלל הלחצים האדירים והבלתי אפשריים שהיו לרבין משני הצדדים הקיצוניים. תזכור שגם הרב עובדיה וש"ס בזמנו תמכו בהסכם. רק בגלל שהציבור של ש"ס אז היה ימני קיצוני הוא לא נתן להם להצביע בהמשך, לכן נמנעו וכו'. אבל כל מי שהיה באותה עת תמך בהסכם, גם בציבוריות הישראלית, למרות הפיגועים, הייתה תמיכה גדולה בהסכם. בארץ ובעולם.

"לצערנו זה נופץ בגלל המציאות שלא אפשרה לעשות את זה. אם היו מאפשרים אז היה קורה מה שברור שיקרה פה מתי שהוא, זה בלתי נמנע, והכוונה למדינה פלסטינית ומדינת חמאסטאן בעזה, שזה התהליך שביבי כבר עושה היום בעזה, כי הוא מבין שזה מה שצריך לעשות כדי לחסוך בחיי חיילים ואזרחים. והיינו יכולים להגיע לזה כבר אז בצורה הרבה יותר טובה, כי היום נתוני הפתיחה הרבה יותר גרועים, כי אנחנו אוחזים אחרי שרשרת ויתורים הרבה יותר גדולים ממה שאז העלו בדעתם המתונים ביותר, הדברים איכשהו נפרצו.

"אז לצערי אוסלו שהיה הסכם חשוב וגדול ובעל חזון, והביא כבר לשינויים מרשימים, נופץ בגלל עמדת הימין הקיצוני ולהבדיל החמאס שאני לרגע לא ממעיט באשמתם של הפלגים הפלסטינים הקיצוניים בסיכול ההסכם שעלה בכל כך הרבה דם".

צריך לזכור היטב שמי שהוביל את ההסכם הזה, יצחק רבין, היה אדם רציני ושקול, רמטכ"ל שידע מה שהוא עושה, ואם היו נותנים לו להוביל את זה ולהגיע להסכמי הקבע כפי שהובטח בהסכם אז היה עולם אחר ולצערנו אלו היו התוצאות, ואנחנו עוד נגיע לזה בסוף כי זו האפשרות היחידה להגיע פה להסכם. שתי מדינות לשתי עמים עם מדינת חמאסטאן בעזה. עצוב מאוד שלא נתנו לאוסלו להתקדם. אם היו מאפשרים היינו היום עשרים שנה אחרי הסדר, עם מזרח תיכון חדש".

מה היה ההישג שאוסלו כן השיג לנצח?

"אוסלו ניפץ מיתוסים בשני הצדדים. דברים שאף אחד לא העז להעלות על דל שפתיו. הרי היה עד אז חוק שאסור לדבר עם אש"ף, וכל מה שיש היום מו"מ וניסיונות להגיע להסדר זה תוצאה של אוסלו. זה שבר את הקיפאון ואת הקיבעון. אני מאמין שהשיחות היום עם חמאס בעזה הם תולדה של הסכמי אוסלו. מי היה נותן לדבר כזה לקרות פעם? אוסלו הרחיב את האופקים. מצער וטראגי שלא נתנו להסכם הזה להתממש".

ערפאת נדחק לפינה

דני איילון, מי שכיהן כשגריר ישראל בוושינגטון, חבר כנסת וסגן שר הביטחון והחוץ, מסכם ל'כל ישראל' 25 שנה של אוסלו. "כעבור 25 שנה", הוא אומר, "ניתן לבחון בפרספקטיבה היסטורית את הגורמים שהביאו לפריצת הדרך המדינית בין ישראל לפלסטינים בעיתוי ההוא, להרהר מה היו ההישגים והכישלונות של התהליך, ובעיקר מה הם הלקחים לגבי עתיד התהליך המדיני שחודש בימים אלו בין ישראל לפלסטינים".

איילון מגולל את התהליך. "הסכם השלום בין מצרים לישראל שנחתם ב-1979, 14 שנים לפני אוסלו, כמו גם הסכם השלום בין ירדן לישראל שנתם כשנה אחרי אוסלו, הם הסכמים בין מדיניות ריבוניות שהתקיים בהן בעיקר סכסוך טריטוריאלי. אין זה מצב העניינים והיחסים בין ישראל לפלסטינים. הסכסוך הזה מתאפיין בשורשים עמוקים יותר של אי הכרת האחר ושלילת הנראטיבים ההיסטוריים של הצדדים, המבנים את התודעה הלאומית שלהם ומוסיפים נדבכים פסיכולוגים של איבה וחשדנות עמוקים. רק שינויים גאו-פוליטיים עמוקים יכלו להביא את הפלסטינים לשולחן המשא ומתן".

מתי אירעו אותן תהפוכות שהביאו לשינוי בעמדה הפלסטינית?

"שינויים אלו החלו עם התפרקות ברית המועצות ונפילת חומת ברלין. בריה"מ היוותה משענת אסטרטגית ופוליטית משמעותית של אש"ף, ועם התפרקותה – הוא איבד בעלת ברית עיקרית. ההתפרקות הביאה גם לגל עלייה חסר תקדים של מעל למיליון עולים מבריה"מ לישראל. עד לעלייה מסיבית זו, הרבה מנהיג אש"ף יאסר ערפאת להשתמש באיום הדמוגרפי. התרחקות האיום הדמוגרפי לצד השינוי הגאו-פוליטי הביאו את ערפאת לתובנה שהזמן לא בהכרח פועל לטובת הפלסטינים".

איילון מצביע על תהליך נוסף שהביא לדחיקתו של ערפאת לפינה. "נוסף על שינויים אובייקטיבים אלו, שגה ערפאת בהימורו על סדאם חוסיין, נגד כווית ומדינות המפרץ העשירות במלחמת המפרץ ב-1991. מפלתו של סדאם חוסיין הותירה את הפלסטינים עם בעל ברית עיראקי מוחלש וקופה ריקה לאחר הפסקת הסיוע הכספי ממדינות הנפט העשירות. כישלון מדיני נוסף לאש"ף היה הדרת הארגון מוועידת מדריד באוקטובר 1991, שם הסכימה ישראל לייצוג פלסטיני במסגרת משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת בלבד ולא באופן עצמאי כמייצגי העם הפלסטיני".

מהצד הישראלי לא היו גם תהליכים שהשפיעו על ההתקדמות?

"בהחלט כן", מסכים איילון, "ב-1992 התחלפה ממשלה בישראל, ויצחק רבין ושמעון פרס קיבלו את המושכות. הסוגיה הפלסטינית לא הייתה בראש סדר העדיפויות של רבין. תחילה הוא ניסה להתקדם בערוץ הסורי אך ללא הצלחה. כישלון זה הוביל את הסכמתו לקידום יוזמת ביילין-פרס מול אש"ף באוסלו. תהליך אוסלו התחיל כערוץ צדדי (track 2) בין אקדמאים ישראלים לפלסטינים בחסות ארגון נורווגי חוץ-ממשלתי, ובהמשך הובאו בסוד העניינים ההנהגות הפוליטיות בישראל ובאש"ף.

"לאחר כמה חודשים, ב-13 בספטמבר 1993, במדשאות הבית הלבן בוושינגטון, נחתם הסכם העקרונות. אש"ף הכיר במדינת ישראל, התחייב להפסיק את הטרור ולהילחם בו ולסיים את הסכסוך בדרכי שלום בלבד. ממשלת ישראל מצדה הכירה באש"ף כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני. הסכם העקרונות סלל את הדרך להסכמי אוסלו א' והסכמי אוסלו ב', בהם הועברו כ-40% משטחי יהודה ושומרון לשליטה פלסטינית, הוקמה הרשות הפלסטינית, נחתם הסכם פריז שמסדיר את היחסים הכלכליים והוסכם על הגעה להסכם קבע תוך חמש שנים".

איילון ממשיך לגולל את מהלך האירועים אחרי הסכמי אוסלו. "בפועל, מאז הסכמי אוסלו, התממש בשטח רק הסכם חברון בנהגת בנימין נתניהו ונחתם הסכם נוסף בוואי פלנטיישן בארה"ב, שלא מומש. מאז היחסים הלכו והידרדרו: ועידת קמפ-דיוויד ב-2000 הסתיימה בכישלון, האינתיפאדה השנייה הביאה לאלפי קורבנות, ההתנתקות מעזה נעשתה באופן חד צדדי והפלסטינים המשיכו להפר את התחייבויותיהם".

ומה קורה כעת?

"בשנים האחרונות עבר מרכז הכובד של העימות הישראלי-פלסטיני לזירה המדינית. הפלסטינים ניהלו מסע דה-לגיטימציה חובק עולם נגד ישראל. מדובר במאמץ להחרים ולבודד את ישראל בקהילה הבינלאומית ולהפעיל עליה לחץ מדיני וכלכלי. שיאו של מאמץ פלסטיני זה היה בהכרה של עצרת האו"ם בספטמבר 2012 ב'פלסטין' כמדינה לא חברה באו"ם. עד היום, הפלסטינים מאיימים להגיש תביעות נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג".

איך אתה מסכם את עידן אוסלו? הצלחה חלקית או כישלון מוחץ?

"תשמע, בין הימין לשמאל בישראל ניטש ויכוח מר, האם הסכמי אוסלו כשלו, ואם כן – מי האחראי לכישלון. ניתן לומר כי בהגדרה, ההסכמים נכשלו – כי הם לא התממשו. בתום חמש שנים לא הושג הסכם קבע, וגם לאחר 20 שנה הפערים בין הצדדים עמוקים כשהיו, וחוסר האמון בין הצדדים אף גבר. לא ניתן להגיע לפיוס היסטורי בין ישראל לפלסטינים, הכולל את סוף הסכסוך וקץ התביעות, ללא הכרה פלסטינית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ויתור על תביעת השיבה כמו-גם ויתור על ריבונות אקסקלוסיבית בירושלים".

מה המסקנה שלך מכל זה?

"הלקח מהסכמי אוסלו הוא להפנים את עומק הפערים, הבדלי הגישות והציפיות של הצדדים, ובעיקר להציב ולחתור ליעדים ראליים ואפשריים. בהנהגה הפלסטינית אין כיום מנהיג המסוגל לקבל הכרעות היסטוריות בסוגיות ליבה אלה. על כן, הפתרון האפשרי הוא הסכם ביניים ארוך טווח – שיעניק לישראל הסדרי ביטחון מספקים והפסקת הלחימה המדינית נגדה, ולפלסטינים מדינה בגבולות זמניים".

החלטה ערכית וביטחונית

אחד מאדריכלי אוסלו, ח"כ לשעבר אורי סביר, שגם שימש בעבר כמנכ"ל משרד החוץ בתחילת שנות ה-90, סבור שהסכמי אוסלו מושמצים על ידי הימין הישראלי כי הם היוו הכרעה היסטורית הנוגדת את האידיאולוגיה שלו, את ערכיו ואת תפיסתו המדינית. "אוסלו היווה הכרעה, מכיוון שהיו לנו מנהיגים שידעו להכריע", הוא טוען, "יצחק רבין ושמעון פרס ז"ל – שהיה האדריכל האמתי של ההסכמים. אני זוכר שיחה בין שני האישים, ממייסדי המדינה, בה אמרו זה לזה כי הגיעה העת לקבל הכרעות קשות, גם אם לא פופולאריות, למען דור העתיד".

סביר ממשיך לטוות את השקפתו ההיסטרית על ההליך השנוי במחלוקת. "אוסלו היווה הכרעה אידיאולוגית. השמאל והימין היו חלוקים עמוקות לגבי שלמות הארץ. תלמידיו של ז'בוטינסקי דגלו ב'שתי גדות לירדן' תוך התעלמות מקיומם של הערבים, ואילו תלמידי בן גוריון דגלו בחלוקת הארץ למען שימור זהותה היהודית והדמוקרטית. ההליכה לעבר הסכמי אוסלו הכריעה בסוגיה זו.

"חזון הבלהות של ארץ ישראל שלמה מהים לירדן נמוג עם הקמתה של הרשות הפלסטינית. מאז 1993 ברור לכל בר-דעת שהארץ תחולק לשתי מדינות לאום, ואפילו מנהיג הימין כיום, ראש הממשלה בנימין נתניהו, מכיר בצורך בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית במרבית שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. הלאומנות המקסימליסטית הובסה אידיאולוגית, למרות הישגיה הפוליטיים.

אתה רואה רווח ממשי שמדינת ישראל הרוויחה מהסכמי אוסלו?

"כן", הוא משיב ומנמק, "מעל לכל אוסלו היווה החלטה ערכית. הימין חסיד ארץ ישראל השלמה ראה בשטחים 'שטח משוחרר' ובפלסטינים עם נחות תחת שליטתנו. השמאל ראה בהם שטחים כבושים מכיוון שאנו שולטים בהם בשלושה מיליון פלסטינים נגד רצונם. בין שתי התפיסות הללו פעורה תהום ערכית. האחת מאמינה בעליונות האדם היהודי על האדם הערבי והשנייה מאמינה בשוויון בין בני אדם; האחת מוגבלת לגישה לאומנית ולעתים אף גזענית מבית היוצר של ליברמן, בנט ופייגלין, האחרת פונה לגישה של שותפות גורל בין שכנים כשכל אחד שומר על צביונו הלאומי והתרבותי. הביטוי המעשי של תפיסת הימין הן ההתנחלויות על אדמה זרה, בלב אוכלוסייה עוינת, תוך ניצול האוכלוסייה המקומית.

"באוסלו נפלה הכרעה נוספת, ערכית, לא להיות יותר עם כובש, לא לשלוט בגורלם של אחרים, אלא להתמקד בגורלנו אנו. ממשלת רבין-פרס שינתה את סדר העדיפויות הלאומי – פחות השקעה בהתנחלויות, ויותר בחינוך, ביזמות, במדע, בפריפריה ובערביי ישראל".

עם לבדד ישכון

סביר מונה את ההישג השלישי, לטעמו, של הסכמי אוסלו. "ההכרעה השלישית שנפלה באוסלו הייתה מדינית, והיא קשורה לביטחון הלאומי של המדינה. התפיסה המובילה מגולדה ועד בגין הייתה כי 'עם לבדד ישכון' וכי נצטרך לחיות על החרב לנצח. למרות העוצמה שרכשנו, המשכנו לראות עצמנו כמבודדים באזור ובעולם. יצאנו מהגטו, אך לא הוצאנו את הגטו מתוכנו".

ומה קרה באוסלו?

"תפיסת רבין-פרס הייתה כי ישראל חזקה דיה כדי לעשות שלום והפלסטינים חלשים מכדי להוות איום קיומי וכי הסכנה האמתית מגיעה מן הפריפריה של אזורנו, בעיקר מאיראן. היה עלינו ליצור, למען ביטחוננו הלאומי, קואליציה אזורית פרגמטית יחד עם מצרים, ירדן, טורקיה והפלסטינים. ואכן תהליך אוסלו הוביל לכך – נחתם הסכם השלום עם ירדן, הסכם השלום עם מצרים ניצל והוחזרו השגרירים, ונוצרו שותפויות אזוריות בנושאי כלכלה ובטחון בוועידת קזבלנקה בשנת 1994 ובשארם א-שייח' בשנת 1996, בהתאמה".

ומה היה עד אז?

"עד אוסלו שלטה תפיסת 'העולם כולו נגדנו'. הסתגרנו בבדידות מזהירה. בעקבות אוסלו השתייכנו שוב למשפחת העמים. היחסים הביטחוניים עם ארצות הברית התחזקו, יחסינו הכלכליים עם האיחוד האירופי, סין, יפן והודו התחזקו. כתוצאה מכך גדלו ההשקעות והתיירות והצמיחה הגיעה ל-9%.

"מעל לכל, נעשתה הבחנה בשיתוף עם מערכת הביטחון בין הביטחון השוטף של ישראל לביטחון הלאומי. עוצמתה של ישראל הינה פועל יוצא של מרכיבי הביטחון הלאומי, הכוללים, לצד הביטחון השוטף, את העוצמה הכלכלית, המדעית, הטכנולוגית, האקדמית והחברתית, ואת מעמדנו בעולם, בעיקר מול ארצות הברית ואירופה. תהליך זה, לו נמשך, היה מחזק אותנו לטווח הארוך כמדינה אזורית חזקה, שותפה מכובדת במשפחת העמים".

בכל זאת, מה היו החסרונות של אוסלו?

"לתהליך אוסלו היו גם חולשות", מודה סביר, "לא בהסכם עצמו, שהיווה כאמור הכרעה היסטורית חשובה, אלא ביישומו. בישראל נבחר בשנת 1996 ראש ממשלה שהיה מתנגד נחרץ לאוסלו והיה עליו ליישם הסכם שלא רצה בו; אצל הפלסטינים, יאסר ערפאת היה הססן מדי מכדי להתמודד עם הטרור. מעבר לכך, האוכלוסיות גם לא שותפו דיין בתהליך, ולכן לא יכלו לצאת יחדיו למסע של פיוס ושיתוף פעולה".

איך אתה רואה את העתיד שאחרי אוסלו ככלות חצי יובל?

"להכרעות אלו, וגם לחולשות של אוסלו, ישנן השלכות חשובות לעתידנו: ראשית, ישראל תוכל לשמור על צביונה הדמוקרטי והיהודי רק על ידי יישום פתרון של שתי מדינות. שנית, ישראל תוכל לשמור על צביונה הערכי רק אם נחדל לשלוט בעם אחר. שלישית, ישראל תוכל לפתח את עוצמתה לטווח ארוך רק באמצעות מערכת של הסכמים אזוריים שיכללו הכרה כלל-ערבית בישראל כבית הלאומי של העם היהודי ועם שיתוף פעולה כלכלי אזורי.

"רביעית, שלום יחייב מאבק אזורי בטרור תוך שיתוף פעולה עם שכננו. חמישית, ישראל חזקה הינה ישראל עם יחסים בינלאומיים טובים, הלוקחת חלק חיובי בתהליכי הגלובליזציה – ולא ישראל מנודה השוכנת בדד. ולבסוף, שלום בר-קיימא מחייב את שיתופה של החברה הישראלית כולה, בעיקר הדור הצעיר שרק נולד בעת הסכמי אוסלו, בשיתוף עם שכנינו מעבר לגבול. זהו דור שמאס בפוליטיקאים המובילים אותו בדרך ללא מוצא; דור שכפי שאנו מוכנים לשלחו להקריב במלחמות, עלינו גם לאפשר לו להוביל לשלום".

משפט לסיכום.

"אוסלו היה הכרעה היסטורית המשלבת מוסר ועוצמה".

השארת תגובה