הפרשה חולקת כבוד לאשה

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

בפרשתנו אנו מצווים: "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים, (דברים כ"ד ט'). לשם מה יש לזכור? מפרש רש"י: כדי להימנע מלדבר לשון הרע. זכור העשוי למרים שדיברה באחיה ולקתה בנגעים.

ויש להבין, וכי לא מצאנו דוגמאות נוספות מדוברי לשון הרע שנענשו כמו המרגלים, קורח ועוד, שכאשר נזכור אותם אולי נמנע מלדבר לשון הרע? מדוע דווקא את מרים הצדקנית, עלינו לזכור על מה שנענשה? תמיהה זו מקבלת תוקף, בהיותה אחת מששת הזכירות התמידיות הנאמרים מידי יום, שאיננו מסתפקים במעשה זה כחלק מהיסטוריה של עמנו אלא עלינו לזוכרה בפה, כך שיום יום אנו מזכירים את מרים הנביאה בגנותה, הייתכן?

בסיפור לשון הרע של מרים באחיה משה נאמר: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח… ויאמרו הרק במשה דבר ה'… והאיש משה עניו מכל האדם" (במדבר י"ב א'- ג'). שלושת הפסוקים מדברים על לשון הרע של מרים אודות גירושי ציפורה ע"י משה אחיה. גם כאן יש להבין איך יתכן שמרים הנביאה ואהרן הכהן אוהב שלום ורודף שלום, סמל האחדות, יכשלו בלשון הרע על אחיהם משה רבינו?

זאת ועוד, הגמרא במסכת שבת (דף פ"ז) אומרת: שלושה דברים עשה משה רבינו מדעתו והקב"ה הסכים עמו, וביניהם גירושי אשתו. והיכן מצאנו שהקב"ה הסכים לדעתו? כפי שנאמר: "ואתה פה עמוד עמדי"  – איתי ולא עם בני ביתך. ואם כן התמיהה גדולה שבעתיים, הייתכן שמרים ואהרן ידברו נגד פעולתו של משה רבינו כאשר הקב"ה מסכים איתו? גם לולי הסכמתו של הקב"ה הקושיא בעוצמתה, שהרי משה רבינו, למד זאת מקל וחומר, כנאמר בגמרא: "ומה עם ישראל שלא דיברה שכינה עמהן אלא שעה אחת וקבע להן זמן אמרה תורה והיו נכונים… אל תיגשו, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואיני קובע לי זמן על אחת כמה וכמה"? והרי קל וחומר היא אחת מן הדברים שהתורה נדרשת בהן, ואם כן איך הם העזו לטעון כנגד לימוד של קל וחומר?

עוד יש להבין את הפסוק שבפרשה זו: "והאיש משה עניו", וכי אהרן ומרים טענו שמשה לא עניו שהתורה צריכה להעיד כנגדם כאילו הם טועים? הרי הם דברו רק נגד פעולת הגירושין, אבל לא ערערו על ענוותנותו של משה?

בסיום פרשה זו נאמר: "והעם לא נסע עד האסף מרים", ורש"י מסביר "לכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור". נשאלת השאלה, וכי לא מצאו מתי לחלוק למרים כבוד רק בעת שהיא בזויה על עצם היותה מצורעת  ועקב כך "ותסגר מרים מחוץ למחנה", האם לזה יקרא חלקו לה כבוד? אם רוצים להחזיר לה הערכה  הרי זה צריך להיות בשעה שבולט צדקותה, אך לא מתי שהיא נמצאת במצב לא נעים וכל אחד מסביר לרעהו למה מחכים לה, ומשיב: עקב היותה מצורעת?

י"ל שמרים ואהרון לא ביקשו להוציא חלילה דיבת משה רבינו רעה. מרים שעמדה מרחוק לדעה מה יעשה לו, ואהרן שנאמר עליו: וראך ושמח בליבו, חיפשו רק טוב במשה רבינו. ומשום כך באו בטענה על הענווה המרבית שלו שלדעתם מביאה אותו להחלטות שגויות כביכול. גירושי אשתו לטענתם באו מענווה גדולה שפה המדבר עם הקב"ה צריך להיות טהור כל הזמן. בעוד שהם הבינו שהקב"ה חפץ בעולם מתוקן ובחיי אישות רגילים לא כמו הדתות האחרות הדורשות פרישות מכל חיי העולם הזה. אולם בגלל גדלותם וצדקותם דקדק עמם הקב"ה כחוט השערה.

כך שפרשה זו, זה אינו גנותה של מרים אלא מעלתה. שממנה נדרש כל כך להקפיד אפילו על רמז קל שבא מתוך שבחו של משה רבינו. ומשום כך כשרוצים להזכיר את גודל עוון לשון הרע, מזכירים את "מרים" כדי ללמדנו שבחה מחד ומאידך האיסור הנורא שיש בלשון הרע, שצדיקים נתבעים על איסור זה אפילו בחוט השערה.

אם כן, פה היה המקום לחלוק לה כבוד. כי בפרשת משה רבינו, התבטא יותר מכל גדלותה ולא גנותה.

השארת תגובה