האדמו"ר מלעלוב והרב שנקר – רגע לפני הימים הנוראים

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך" (דברים, י"ז, ח'). הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל פירש בדרך רמז פסוק זה. וכך סיפר: חסידים מעיר אחת באו פעם אחת לפני הרה"ק רבי אברהם מסוכטשוב בעל ה'אבני נזר' זצ"ל, בתלונה על הרב שלהם, שהכשיר באיזו שאלה של בשר וחלב, שלפי הסכמת האחרונים יש להחמיר בה,  ולכן הם יראים לסמוך עליו עוד בהוראות של איסור והיתר, ורוצים לקבל מורה הוראה חדש בקהילתם. השיב להם הצדיק: הרי אפילו לדבריכם הכשיר הרב שלכם איסור דרבנן בלבד, ואתם רוצים לעבור על איסור מדאורייתא? מחלוקת היא איסור דאורייתא לדברי הכל. וזהו שאמר הכתוב: "כי יפלא ממך דבר, בין דם לדם בין דין לדין"? תתרחק מאד מפני "דברי ריבות בשעריך".

פרשת שופטים נקראת בדרך כלל סמוך לה' אלול יום פטירתו של הרבי הק' רבי דוד מלעלוב זצוק"ל שנסתלק לב"ע בשנת תקע"ח. הרבי מלעלוב שאל על מה שנאמר בסדר העבודה של יום הכיפורים: "שש ועירה דם הפר לתוך המזרק שבו דם השעיר". מדוע דווקא בעבודה זו של עירוי דם הפר עם דם השעיר שש ושמח הכהן הגדול? והשיב: בהיות הכהן הגדול ביום הכיפורים עסוק בתחילת היום בהקרבת הפר על חטאיו וחטאי שבטו, לכן כשהגיע לזה שהוא מערבב את דם פרו עם דם השעיר של הציבור הוא שש ושמח. כי באותה שעה הוא חש חלק מהציבור, ולעוצמת האחדות אין אח ורע.

הוסיף על כך נכדו כ"ק הרבי מלעלוב זצ"ל שנסתלק לב"ע ביום הכיפורים, דהנה נאמר ברש"י בתחילת פרשת בהעלותך "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי כשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היו עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. ואמר על כך כ"ק הרבי ה"ברכת משה" מלעלוב זיע"א, שלכאורה אנו רואים כאן דברים סותרים. מחד יש לאהרון הכהן חלישות דעת לפי שהיה חפץ להיות עם הנשיאים בחנוכת המזבח, היינו שהייתה לאהרון השתוקקות גדולה להקריב קורבנות לפני השי"ת, ומאידך ביום הקמת המשכן מביא רש"י על הכתוב (ויקרא ט', ז') "ויאמר משה אל אהרון קרב אל המזבח ועשה את חטאתך", שהיה אהרון בוש וירא לגשת, אמר לו משה: למה אתה בוש? הרי לכך נבחרת. כלומר שלקח צעד לאחור מלהקריב קורבנות לפני השי"ת ופחד מכך?

וביאר, שביום שבו הוקם המשכן נבחר אהרן הכהן לבדו למלאות את ידו בעבודת הקודש של הקרבת הקורבנות, לכן היה בוש וירא לגשת אל המלאכה של הקרבת הקורבנות. אבל בעת חנוכת המזבח בו נטלו חלק כל נשיאי ישראל, היה אהרון חפץ להיות מעורב עם הציבור בקורבנותיו. ומשלא נטלו חלק לא הוא ולא שבטו, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה. כי רצונו של אהרון הכהן להיות מעורב עם שאר ישראל.

ועוד אמר כ"ק רבי דוד מלעלוב בשם הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זיע"א (הובא בליקוטי דברי דוד) על דברי הגמרא (שבת ל"א) מעשה בנכרי אחד שבא לפני הלל, ואמר לו גיירני על רגל אחת. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד. שאלת הגר הייתה שיגלה לו את הטעם של שמיני עצרת, שעליו אמרו חז"ל (יומא ג') שהוא רגל בפני עצמו? השיב לו הלל: דעלך סני לחברך לא תעביד. עצרת היא חג האחדות שהרי עליו אומר הקב"ה: "קשה עלי פרידתכם". שהרי בסוף מסכת חגיגה נפסק שעם הארץ טהור ברגל, כי ברגל כל ישראל חברים הם. כלומר שבימי הרגל כולם חברים ועל כן מותר לאכול ולשתות בצוותא מבלי חשש לטומאה. אך מיד כשעובר הרגל כשמתפרדים אחד מחברו, אין אוכלים ביחד ונזהרים מנגיעת מי שאינו חבר. הלכה זו קשה לפני הקב"ה, ולפיכך אמר עברו עלי עוד יום אחד בתוך הרגל. המשיכו עוד יום באחדות כי קשה עלי פרידתכם.

והוסיף על זה כ"ק הרבי מלעלוב זצ"ל מדוע ברגל "כל ישראל חברים"? כי הלא מצוות הרגל היא "ושמחת בחגך", וא"א להגיע לידי שמחה כי אם ע"י שמתערבין בתוך כלל ישראל בבחינת "שש ועירה".

התנאי שהאדם יוכל להיות מעורה עם כל ישראל הוא שיבטל את עצמו, כך שהענווה והשפלות הם תנאי לשמחה, וכמו שנאמר: "ושמחת בחגך … והיית אך שמח" (דברים ט"ז, י"ד- ט"ו), דהנה כל אכין ורקין מיעוטין (ירושלמי ברכות ט, ז), ובאה התורה ללמדנו כיצד באים לידי שמחה שלימה? "והיית אך- תמעט עצמך, שתמעט מחשיבות עצמך ויתנהג בענווה ובשפלות, אז 'שמח', תוכל להיות בשמחה תמיד.

מסופר שהגה"צ שמואל שנקר זצוק"ל, חתן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל גאב"ד ירושלים, ישב פעם בערב יום הקדוש לפני סעודה מפסקת בבית המוסר שבחצר שטרויס ולמד מוסר כהכנה לקראת יום חתימת הדין. בדרך חזרתו לביתו, עבר ליד ביתו של כ"ק האדמו"ר רבי דוד מלעלוב זיע"א, וביקש לעלות לביתו כדי לקבל ברכת השנים ולהיכתב ולהיחתם לשנה טובה. וכשנכנס, ראה את הרבי יושב בסעודה מפסקת עם כמה אנשים שבורי לב, והיו מדברים ביניהם מילתא דבדיחותא ושחקו, והרבי איתם. הגה"צ שמואל שנקר זצוק"ל לא יכל לסבול זאת, על ששוחקים בערב יום הקדוש, והרבי חש שהדבר מפריע לו.

פנה אליו הרבי זצוק"ל  ואמר לו: אסביר לך העניין בדרך משל. פעם אחת היה ילד קטן שהיו לו כאבי שיניים חזקים, ונדדה שנתו בלילה ואביו ישב וניסה להרגיעו ולא עלה בידו. מה עשה? יצא עמו החוצה. וכשעבר שם חתול זרק האבא אבן ופגע בחתול, והילד התחיל לשחוק, והאבא שמח בשמחת הילד, עד שמילא פיו שחוק יחד עם הילד, והיה זה אצל האבא כמוצא שלל רב. הנמשל: יהודים הם כביכול הילדים הקטנים עם כאב השיניים. וכשהם שוחקים שוחק הקב"ה עימם… וכשחזר לביתו הגה"צ ר' שמואל שנקר זצ"ל אמר: אוי, לימדני הרבי מלעלוב דברים נוקבים…

יה"ר שבכוחה של האחדות נזכה לשנה טובה ומבורכת.

השארת תגובה