יומן הנער שברח מהולנד בשואה

 יהודי קרפטורוס מגיעים לאושוויץ
יהודי קרפטורוס מגיעים לאושוויץ
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

הנער משה

משפחת פלינקר הצליחה לברוח מהולנד ולמצוא מחסה בבלגיה. ובעוד יומנה המפורסם של אנה פרנק נכתב בהולנד ממנה ברחה משפחת פלינקר, יומנו של הנער החרדי משה פלינקר נכתב במקום מחבואם בבלגיה.

בין דפי היומן מקופלים האמונה והתקווה, הכאב והבדידות, ומבין המלים צפות ועולות קורותיה של משפחה אחת ששמרה על קלה כבחמורה גם בימים קשים.

האב הצליח בעזרת כספו להשיג רישיון שהות בבלגיה ולהאריכו עוד ועוד, עד ל-7 באפריל 1944.

משה, ששהה בבית עם אמו ועם שתי אחיותיו הגדולות, נתפס, נשלח אל המחנות ולא חזר עוד. אולם דפיו נותרו בחדר, מחכים לאחיות שיבואו ויאספו אותם. והם באו, והדפים חיים…

הבית היה חשוך מעט. הן דילגו במהירות בין רהיט אחד למשנהו, מתקשות להאמין כי יושבי הבית אינם.

הכתובת היא אותה כתובת, רחוב קולונל פיקאר 1 בבריסל סקארבק, שם גרה המשפחה לפני מאסרה. דממה מאיימת מקדמת את פניהן. הן אינן מבחינות באות חיים.

אסתר ממשיכה לשוטט בין החדרים במהירות, לוחשת בשקט את שמות אחיה ואחיותיה. מי יודע? אולי הם מתחבאים כאן, היכן שהוא? היא מפחדת להתעכב, הפחד הפך לבן לווייתה הקבוע בשנים האחרונות, והוא עדיין לופת ומאיים.

והנה, בפינת החדר היא מוצאת ספרים, בגדים ושלוש מחברות. היא ממהרת לאסוף את המחברות. האפלולית מרתיעה אותה, והיא יוצאת בזריזות מן החדר. אך הנה, מזווית העין היא מבחינה בדף אחד שנותר על הרצפה, כנראה נתלש מהמחברת.

היא מהססת לרגע ואז ממשיכה בדרכה החוצה. אז עוד לא ידעה את ערכן של המחברות. לימים, כשתגלה זאת, תבכה על הדף ההוא שלא הרימה.

"עד יומה האחרון הצטערה על כך", מספרת אחותה רבקה שחיכתה אי שם בווילה למישהו שיבוא ויאסוף אותה. אסתר ולאה מיהרו לצאת מהבית, נפרדות מהמקום שהעניק להן פעם תחושה של משפחה. לאחר חקירה קצרה עשו דרכן אל הווילה, שם קיוו למצוא את אחותן רבקה.

הווילה הייתה מוקפת בפארק גדול ויפה. רבקה הביטה בשערי הברזל המעוטרים שסגרו על הווילה הגדולה וראתה בדמיונה עשרות הורים צובאים על השער, מבקשים בחזרה את ילדיהם.

"כך דמיינתי מדי יום", אומרת רבקה שוויבר ממרחק של שנים, "אבל זה לא קרה, אף הורה לא בא לשער לחפש אותנו".

אולם יום אחד ציפתה לה הפתעה. אסתר ולאה, אחיותיה הגדולות, הגיעו לחפש אותה. ולא רק אותה מצאו, שתי אחיות נוספות ואח קטן נמצאו חיים ושלמים, וכך התאחדה לה משפחת פלינקר.

שמחתם של חמש אחיות ואח שמצאו אלו את אלו יכולה הייתה להיות מושלמת, אילולי האובדן הקשה והנורא של הוריהם היקרים ושל אחיהם משה בן השש עשרה, שלא חזרו משם…

שלוש המחברות התגלו כאוצר בלום. המחברות שהביאה אסתר מן הבית לא היו אלא רשימותיו של אחיהם, אותן רשם בזמן שהתבודד בחדרו, נחבא מעין כל.

***

רבקה שוויבר יושבת במרפסת ביתה בשכונת "בית וגן" בירושלים, מול נוף מרהיב, ומחזיקה בידיה את הרשימות שקובצו לספר.

למרות השנים שחלפו, זכרו של האח משה חי וקיים בביתה. בין עשרות תמונות הנכדים שלה, מפארים את קירות ביתה שירים שכתב, ממוסגרים במסגרת. שירים שזועקים יותר מכל את כאבו של העם היהודי.

"רק בן שש עשרה", היא לוחשת, "ותראי מה הוא כתב".

שעות לאחר מכן, כשישבתי מול היומן וקראתי את מה שכתב בחור צעיר שהתחבא בבלגיה, נותרתי נפעמת כמוה. הוא כמעט ולא נגע בעצמו, כל מה שכתב היה הגיגים עמוקים של בחור הנמצא בעיצומה של מלחמה איומה, וקושר את גורלו הפרטי בגורלו של העם היהודי כולו.

"הייתה לו הזדמנות לברוח לשווייץ", מספרת אחותו, "אבל הוא לא עשה זאת, וכשהמורה שלו שאל אותו: מדוע לא ניצלת את ההזדמנות כשעברת את הגבול לבלגיה, להמשיך הלאה לשווייץ או לצרפת? והלא כל נער שיכול היה לברוח מן הגרמנים הוא נצר לעמנו, לתקוות עתידנו? השיב משה: נכון, אבל היאך הייתי יכול לברוח מעמי בעת שהוא בצרה כה גדולה?"

כזה היה משה. את היומן כתב בעברית רהוטה ותקנית, אחת משבע השפות בהן שלט. בין דפיו צרר את חוויותיו ואת הרהוריו בזמן שישב עם משפחתו בת תשע הנפשות במקום מפלט־לא־מפלט בבלגיה אליה נמלטו מהולנד. יומן שהוא תעודה, תעודה שהיא תשובה לשאלה הגדולה: "מה חשו הנמלטים?"

מחשבות אמונה וגאולה עולות מבין הדפים, מחשבות שמתלכדות לכדי תמונת ביוגרפיה ומצביעות על חינוך ועל בית שנתנו לו ראייה עמוקה על המתרחש.

***

משה פלינקר הצעיר היה בן למשפחה שומרת מצוות שהייתה קרובה מעט לחסידות גור. היומן שהותיר אחריו מעביר את התחושות, בין הדפים נשקפים התיאורים החיים, ההתלבטויות, והכאב החי מסוגל להזיז גם אדם אדיש ממקומו.

דפי היומן הגיעו בזמנו גם לידיו של הסופר ש"י עגנון, שהביע התפעלות מסגנון כתיבתו ומעושר לשונו של הנער משה. והוא לא שקט עד שדפי היומן הגיעו לכדי תיעוד היסטורי.

"האירוני והמדהים הוא, שבזמן שיומנה המפורסם של אנה פרנק נכתב במקום מחבואה בהולנד, כתב משה, שברח מאותו אזור בהולנד, את יומנו בבלגיה", אומרת אחותו, "אבל בניגוד ליומנה של אנה פרנק, יומנו של הנער החרדי לא התפרסם. הייתי רוצה שכולם יקראו את מה שכתב.

"גדלנו בהולנד", היא פותחת בסיפורו המצמרר של היומן, "אבי, אליעזר נח פלינקר ז"ל, פרנס את משפחתנו בת שבע הנפשות בכבוד, וחיינו ברמה כלכלית גבוהה. אבא עבד ביבוא וביצוא ועסק בניירות ערך. הוא שכר לכולנו מורים פרטיים שיוסיפו על לימודינו בבית הספר, ובייחוד השקיע בלימודו של משה.

"בבית דיברנו הולנדית, אך משה ידע גם עברית ואידיש, ולמד צרפתית, אנגלית, גרמנית, רומית ויוונית. הוא השתדל גם ללמוד ערבית, כפי שנשקף מיומנו, וזאת משום שחשב כי זאת שפה חיונית עבור מי שמתעתד לעלות לארץ ישראל בעתיד.

"בסתיו 1939 חגג את בר המצווה שלו. הוא נשא דרשה בעברית, ומאות המוזמנים שנכחו באולם התרשמו עמוקות. אפילו בעיתונות היהודית נתנו אזכור לדרשת בר המצווה שלו.

"אמא הייתה אישה מיוחדת, שדאגה לכל מחסורנו וקיימה כל מצווה, קלה כבחמורה. כאשר התחלנו לסבול מההפצצות, לא דמיין אף אחד את אשר מחכה לנו. החלו לעצור אנשים, ואבא הבין שחייבים לברוח. השמועות המשיכו לזרום.

"בעזרת כסף רב הצליח אבא להשיג רישיון שהות בבלגיה, ובאישון לילה, תוך סכנה גמורה, הצלחנו לעבור את הגבול. לא עברנו כל המשפחה יחד, משום שהסכנה הייתה גדולה מדי, אלא בזוגות. לשמחתנו ולמזלנו עברנו כולנו בשלום והתאחדנו בעברו השני של הגבול. כאן, בבלגיה, הצלחנו להסתתר, אולם אז החלה תקופה קשה לא פחות. הפחד מכל צלצול בדלת שיתק אותנו, וחיינו כאנוסים בצל האינקוויזיציה. קשה היה לנוע ברחובות, מי שנתפס ללא ניירת נעצר מיד. קניית אוכל הפכה לדבר מסובך ביותר, ובעיקר העיקה עלינו הישיבה בבית, בפחד מפני העתיד. ולמרות זאת חשנו כי מזלנו שפר עלינו! סוף כל סוף אנחנו ביחד"…

רבקה נעצרת לרגע, פותחת את יומנו של משה שמתחיל בט"ו כסלו תש"ג בבריסל, ומצביעה על קטע מתוכו הממחיש את סדר יומם המתסכל.

"היום לימדתי בבוקר שוב את אחיותי. לפני זה הנחתי תפילין. אחרי שלימדתי את אחיותי לא עשיתי עוד כלום מלבד שאכלתי ושיחקתי בקלפים. אז היום גם כן לא עשיתי הרבה, אבל אני מקווה שאקבל מחר מאיזה איש גמרא. באמת כבר הייתי צריך לקבל היום גמרא מאיזה שוחט. אבי הלך אליו היום ואשאלהו שיביא לי מן השוחט, אולם השוחט נצרך בעצמו לגמרא זו, ועל כן לא הביא אבי לא כלום. אבל מחר אולי אקבל מאיש אחר גמרא חולין, ואם לא – אשאל מן השוחט גמרא אחרת… היום היה כתוב בעיתון שהמצב ברוסיה הוא אינו טוב בשביל הגרמנים, הרוסים עשו התקפה גדולה מדרומה לסטלינגרד, אולי תעלה בידם ויגאל הקב"ה אותנו באופן זה מן הצרה הגדולה שאנו בה היום, כבר הגיעה העת להיגאל…".

"ולמרות הצרות, הפחד והאימה", ממשיכה רבקה לספר, "לעולם אזכור את השבת שלנו. בליל שבת שרנו, הקפדנו על זמירות שבת למרות הסכנה. ישבנו כל המשפחה סביב השולחן, מול המאכלים שאמא טרחה ועמלה על הכנתם, ושרנו. לא מיהרנו לסיים את הסעודה אלא להיפך, הארכנו אותה.

"במשך השבוע ניסה אבא להמשיך בשגרה מסוימת למרות הבלתי אפשרי, ניסה לסחור בניירות הערך שלו ולהביא אוכל הביתה. אמא הייתה מתוחה מאוד ורצתה שנברח לשווייץ. בחנוכה הצליח אבא להשיג נרות למרות המצב".

***

ושוב מצביעה רבקה על קטע מיומנו של משה אחיה.

"ביום חמישי שעבר הדלקנו בפעם האחרונה בחנוכה זו נרות, זכינו עוד להדליק שלושתנו, אבי, אחי הקטן ואני, את שמונת הנרות. אף על פי שקשה מאוד להשיג נרות, התאמצנו ויכולנו לקנותם ביוקר. בשירי את השיר האחרון של 'מעוז צור' תמהתי על הקבלת הדברים לצרותינו, היום באמת פנים אחדים יש לכל צרותינו, מן הראשונה ועד הצרה הגדולה של היום, צעקה אחת עולה מכולם, באיזה מקום שתהיה – הצעקה שתעלה משם תשווה לחברתה בקצה הארץ השני".

***

ימים קשים עברו על משפחת פלינקר, והזוועות המשיכו להגיע לאוזניהם. אנשים נעצרו מדי יום, נחטפו ונשלחו למחנות עבודה, אבל אלו היו השמועות הקלות, בהן עוד האמינו. פה ושם הסתננה שמועה על רצח יהודים, שמועות שלא גירדו את קצה הזוועה כפי שהתרחשה באמת…

הידיעות שהמשיכו לזרום גרמו למשה צער גדול, והוא כמו נהפך לאדם אחר. בבקשו להשתתף בצרת הרבים הטיל על עצמו איסורים רבים, הפסיק לאכול בשר, חמאה או כל מוצר אחר אותו ראה כמותרות, לא הסכים לקנות בגדים חדשים, וניסה למעט בהחלפת בגדיו ככל האפשר.

למרות האיסור החמור להקשיב למקלט הרדיו הרכיב משה מקלט בעצמו והקשיב בחדרו לחדשות על התקדמות המלחמה. כל כולו כאב את כאבו של העם היהודי.

אבי המשפחה, שהצליח להשיג רשיון שהות בבלגיה, הצליח להאריכו בעזרת כסף. "שהכסף יהיה לכפרה", היה אומר.

הוא הצליח בכך פעם ועוד פעם. אולם בסופו של דבר, גם הכסף וגם התעודות לא הועילו.

***

את אותו יום נורא זוכרת רבקה בבירור.

"היה זה ערב פסח. אמא עמלה שעות להכשיר עופות, ולאחר שעזרנו לה למרוט את הנוצות היא שמה אותם במלח. לאחר מכן שלחה אותי, את שתי אחיותי ואת אחי הקטן לבית המרחץ, להתרחץ לפני החג.

"אמא, אסתר, לאה ומשה, נותרו בבית. בדרך חזור מהאמבטיה הציבורית פגשנו ברכבת את אבא, שהחזיק בידו קרש בשביל שולחן הסדר; הוא לא ויתר במאומה על קיום המצוות. שמחת חג קטנה ניתרה לה בלב הכואב.

"אבל אז התהפך הכל לרעה. מתחת לבית בו התגוררנו שכן בית קפה, וכשירדנו מהרכבת וצעדנו לכיוון הבניין, הבחנו בבעלת בית הקפה מנפנפת לנו מרחוק ומסמנת לנו שנתרחק.

"הבנו את הרמז. מראה השוטרים שהקיפו את הבניין הבהיר לנו שאנו בסכנה. בבת אחת נגוזו התקוות. ערב פסח תש"ד הפך ליום אבל. ז'אק, מלשין ידוע, בא לדירת המשפחה במפתיע בלוויית שני אנשי גסטאפו. העופות והמצות לא הותירו ספק כי יהודים אנחנו. אמא, אסתר, לאה ומשה נעצרו.

"אמא הגיבורה עוד הספיקה לקחת אתה את המצות למחנה האיסוף במיכלן", מוחה רבקה דמעה מעיניה, "עדויות רבות קיבלתי לאחר המלחמה מאנשים שזכו לקבל ממנה חתיכת מצה.

"ובינתיים לקח אבא את ארבעתנו ומיהר למצוא מחסה באחד מבתי היתומים שבעיר. "הם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, אבל ההרגשה הייתה זוועתית. את ליל הסדר חגגנו שם, עטופי אבל ויגון, ובצאת החג היה אבא מוכרח לעזוב ולמצוא לעצמו מקום מסתור אחר. אנחנו נותרנו בבית היתומים, בלי לדעת שאכן, עוד מעט נהפוך ליתומים…"

האב נתפס לבסוף כשנמצא משוטט ברחוב בחיפוש אחר מקום מחסה. הוא נשלח למיכלן, ושם התאחד עם אשתו, עם בנו ועם שתי בנותיו.

התחנה הבאה שלהם הייתה אושוויץ.

***

"בזמן שהם היו שם, עושים את דרכם אל מותם, הסתובבנו אנו בין בתי היתומים. הפרידו בינינו. בתחילה היינו בבית יתומים שנוהל על ידי יונה טיפנברונר, שהיה דתי, אולם לאחר מכן התגלגלנו בין מקום אחד למשנהו, כשאנחנו מנסות בכל כוחנו לשמור על המסורת של הבית היהודי.

"המנהל היה אדם חם שניסה להיות אב לכולנו, אצלו שמרנו שבת והצלחנו לאכול כשר. אבל בהמשך התגלגלנו למקומות שונים שם כבר נתנו לילדים בשר לא כשר, בתירוץ שהמצב מחייב.

"מבריסל נשלחנו לבית הילדים לינקביק. התגלגלנו מבית יתומים אחד למשנהו, חלקם מיסודו של הארגון הכפרני 'השומר הצעיר', ובכל זאת לא הפסקנו להזכיר לעצמנו מאין באנו.

"חיינו בצל הפחד, תחת מעקב צמוד של הגסטאפו. זכינו לביקורות פתע שלהם, וחלק מהנערים ומהנערות הבוגרים נלקחו ונשלחו אף הם למחנה השמדה. בכל רגע היו חיינו נתונים בצל סכנה קיומית. לא ידענו מה ילד יום.

"לקראת סוף המלחמה פיזרו אותנו, הילדים, בין הגויים. חלק מן הילדים נשלחו למנזר, שם השגיחו עליהם הנזירות, וחלק נשלחו למשפחות. ובכל אותו הזמן קיווינו, שכשנצא משם נפגוש את ההורים ואת האחים שלנו".

רבקה הייתה בין הבודדים שזכו לפגוש את רוב בני משפחתם. לאה ואסתר שרדו, אכן, את התופת שבאושוויץ, אולם אמא לא חזרה משם. לאחר שהתאחדו ניסו האחיות לברר מה עלה בגורל אביהן ומשה.

"לאחר חקירה מאומצת קיבלנו מכתב ובו עדות כי אבי היקר ואחי משה האהוב לא שרדו את צעדת המוות ונקברו בקבר אחים גדול. ישבנו מיד להתאבל עליהם, אבל היומן שמצאנו כעבור זמן היווה עבורנו נחמת־מה. הידיעה שזכינו לאח קדוש, ששפתיו ממשיכות לדובב מן הקבר, מנחמת אותנו במעט…".

***

"האמונה שהייתה נר לרגליו של אחי צריכה להמשיך להשפיע על עם ישראל", היא אומרת ושפתיה רועדות, "וכשקראתי את הדף האחרון ביומנו התקשיתי להפסיק לבכות. נראה כאילו הוא ניחש את סופו".

הנה, כך הוא כותב: "הנני יושב על יד החלון ומתכונן לתפילת מנחה, מביט אני לפני והנה הכל אדום, כל האופק אדום, השמים מכוסים ענני דם. נפחד אני ממראה זה, מהרהר אני במוחי מאין באו עננים אלה, ענני דם מאין אתם? אבל פתאום הכל בהיר לי, הכל מובן, הכל פשוט, האינך יודע? מימי הדם, הימים שנהיו על ידי מיליוני היהודים שנשבו ומי יודע איפה הם, הננו אנחנו, ענני הדם, מימי הדם באנו, ממקום אחיך ממקומות עמך לתת לך שלום, הננו עדים מעמך, שולחנו להראותך צרותיו….

"יושב הנני נוכח השמש, עוד מעט ותשקע כבר, קרבה לאופק, אדומה היא כדם, כאילו נוטפים ממנה אגלי דם, כבר כמה ימים בשעת בין הערביים אדומה היא, אבל באמת אינו קשה לי כלל וכלל, האין די לבכות בימי צרה אלה? הלא כל צד ופינה שפונים – רק צרות, שם נחטפו זקן וזקנה, ושם יש לך בן עמך שממונו הולך ונפחת בימים אלו, ובכל פעם, בפגשי בבן עמי, שואל אני את עצמי: משה, מה עושה אתה לזה? מרגיש אני אחראי בשביל כל צרה וצרה, ושואל אני את עצמי אם לוקח אני עוד חלק בצרתם של בני עמי.

"מקודם, לפני שלושה ארבעה חודשים, לא היה לי קשה לענות על שאלות אלה, כי בכל נימי ליבי ובכל נפשי הייתי קשור בעמי ואחי, אבל עתה הכל נשתנה. חש אני את עצמי כאילו כל זה אינו נוגע עוד לי… חש אני את עצמי כאילו מת הנני… סיום יומני, תודה לה'…".

***

רבקה מביטה בי בשתיקה, ועצב תהומי מתגלה לפתע בעיניה החכמות. "זכינו כולנו להקים משפחות לתפארת", היא אומרת.

"אחותי הגדולה, אסתר, האריכה ימים ונפטרה בשיבה טובה לפני כשנה, מזכירה עד יומה האחרון את הדף ההוא שלא הרימה. ואני כל הזמן חושבת על אחי שהתבודד בחדרו באותם זמנים ומילא דפים, בשעה שאני כלל לא ידעתי על כך… חייבים לפרסם את יומנו, לא מגיע לו?"…

ילדי החיים

האחיות לבית פלינקר והאח הקטן שהו בבתי היתומים שהוקמו בבלגיה במהלך המלחמה עד סופה.

מעטים יודעים על אותם ילדים שנשלחו לבתי הילדים ולבתי היתומים בבלגיה במשך מלחמת העולם השנייה.

הילדים שהיו רשומים בכרטסת של הגסטאפו היו בסכנה מתמדת. בכל רגע היו בני השטן עלולים להתייצב ולשלחם לגורלם המר.

בעת שרוכזו הורי ילדים רבים במחנה המעצר, במיכלן או בדוסין, ומשם נשלחו אל מותם, חיו רבים מילדיהם באורח רשמי כיהודים וזכו לקבל חינוך יהודי, וכל זאת באישורם של הנאצים.

סילבן ברכפלד, בספרו "ילדי החיים", מנסה לתעד את עדויות הילדים על אשר התרחש שם ולענות על שאלות ועל קושיות רבות. מתברר כי בנוגע לבתי הילדים יש צד חיובי וצד שלילי, בעד ונגד.

מצד אחד ילדים רבים ניצלו באמצעות אותם בתי ילדים, אולם מצד שני בתי הילדים היוו מלכודת שמטרתה לשים יד על הילדים היהודים.

מתברר כי הילדים היו בני ערובה בידיהם של הנאצים שניסו לעבוד גם בלוחמה פסיכולוגית. הגרמנים רצו שהיהודים יאמינו שהמשלוחים יוצאים למחנות עבודה, וקיומם של בתי הילדים העניק תחושה של סדר מסוים. כל שוכני המוסדות היו רשומים בכרטסת של הגסטאפו בשדרות לואיז בבריסל, העתק אחד של הרשימה נמצא במטה אי"ב.

חשוב להדגיש, כי למרות הביקורת נגד עצם קיומם של בתי הילדים, אין עוררין כי מנהלי בתי הילדים עשו הכל כדי להציל כמה שיותר ילדים. הם החביאו ילדים שלא היו ברשימה, וכשהגיעו הנאצים לביקורת – העלימו אותם.

בקנוניה עם רופא איש מחתרת ננקטה דרך אחרת להצלת ילדים. לילדים מבתי הילדים או ממחנה מיכלן שאושפזו בבית החולים הונפקה תעודת פטירה ולאחר מכן הם הוחבאו.

כמו כן, תפריט האוכל בבתי הילדים מראה על רצון לשמור על תזונת הילדים. המנהלים ניסו ליצור לילדים סדר יום בתוך הבלבול, על אף שלא יכלו לצאת מטווח מגוריהם.

הילדים שיחקו תמיד בשקט. לעיתים שוכנו שמונים ילדים בבית ילדים אחד – במקרים כאלה השכיבו שלושה במיטה אחת. כמו כן דאגו לרחוץ אותם ולתת להם מפעם לפעם ממתקים שהצליחו להשיג.

כל בית ילדים זכה לביקורי הגסטאפו. יום אחד באו קצין גרמני וחיילים לרחוב "הפטריוטים". הם רצו להוציא את כל הילדים ולקחת אותם, אבל מר טיפנברונר התווכח עם הקצין בטענה שהדבר אינו אפשרי. במהלך השיחה נודע לקצין כי הם למדו בעבר באותו בית הספר, והידיעה השפיעה עליו. הוא מיהר לעזוב את המקום, ובכך ניצלו הילדים ממוות בטוח. גם רבקה, ששהתה אז באותו בית ילדים, ניצלה.

כעבור שעה קלה הגיע לידיהם של המנהלים מידע כי מחר יבואו לעצור את הילדים, והם פיזרו אותם במהירות במשך הלילה לבתי ילדים אחרים.

זהו רק קצה של פרשה גדולה, המספרת על אנשים רבים ויקרים שהיו שותפים להצלתם של מאות ילדים. לאחר המלחמה היה כל אחד בטוח שבמהרה יבוא תורו לפגוש את הוריו, אולם לא כך היה.

ילדים רבים אומצו על ידי זרים, לעיתים יצאו לארצות רחוקות כמו ארצות הברית, קנדה אוסטרליה וארץ ישראל, ולא פעם נתקלו בקשיים רבים. יהודים רבים שלא עברו את אימי המלחמה התקשו להבין את בעיותיהם המיוחדות של ילדי בתי הילדים.

אולם אין ספק שמדובר בהצלה עצומה. בסך הכל חמש מאות ילדים יהודים ניצלו בבלגיה הכבושה בשבעה בתי ילדים ובתי יתומים, וכל אחד מהם הוא עולם מלא.

קטעים מיומנו של הנער משה פלינקר הי"ד

שיר שכתב:

יהודי בקומך/יהודי בשבתך

יהודי בלכתך/יהודי בעמידתך

יהודי במחשבותיך/יהודי במעשיך

יהודי בצרותיך/יהודי בשמחותיך

יהודי בדברך/יהודי בשתיקתך

יהודי בשתייתך/יהודי באכילתך

יהודי בעסקך/יהודי בלומדך

יהודי בחייך/יהודי במיתתך

יהודי בשמים/יהודי בארץ

יהודי נולדת/יהודי תמות

השארת תגובה