השייח כעס על הרב לאו

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

השייח מוחמד טאנטווי היה מנהיג אוניברסיטת אל זאהר בקהיר והסמכות הרוחנית המובילה בקרב העולם האסלאמי הסוני, אדם שהשפיע באופן ישיר על למעלה ממיליארד סונים. פעם קיבל השייח לפגישה אישית את (להבדיל) הרב הראשי לישראל, ישראל מאיר לאו. הפגישה התנהלה באווירה מכובדת ובסיומה פנה הרב לאו אל המארח והזמין אותו לביקור גומלין בירושלים.

האווירה התחלפה ברגע. השייח השיב ברוגז שהוא יבקר בירושלים כאשר שוטרים פלשתינים יחתמו על הדרכון שלו בכניסה לעיר. הרב לאו הגיב בחיוך כי לא צריך לעשות עניין מחותמת, "הדרכון שלי נחתם בחותמת מצרית בכניסה לקהיר וקיבלתי זאת ברוח טובה". – "אין מה להשוות", הגיב השייך בהרמת קול, "מצרים היא מדינה השייכת לעם המצרי ואילו ירושלים נגזלה בכוח מהעם הפלשתיני".

הרב לאו הרצין. "אדוני השייך, ידוע לי שהנך בקי בכתבי האסלאם וגם בתנ"ך, שמעתי שכתבת דוקטורט על היחסים בין הקוראן והתנ"ך. ובכן בספרי התנ"ך מופיעה המילה "ירושלים" יותר מ-600 פעם, המילה "ציון" מוזכרת עוד 200 פעמים ובכל הדורות יהודים ערגו לירושלים. יאמר לי אדוני כמה פעמים מוזכרת העיר בקוראן?" נוצרה שתיקה בחדר, משום שהתשובה ידועה: ירושלים לא מוזכרת בקוראן אפילו פעם אחת. העיר לא נחשבה בעבר כעיר מקודשת לעם המוסלמי וזאת התפתחות יחסית חדשה שהם קידשו אותה.

עד כאן הסיפור, הוא נהדר, אבל ישנה בעיה גדולה. למזלנו, השייח טאנטאווי לא עלה עליה ולכן הניח לרב לאו לצאת מהחדר כמנצח. האמת המדהימה היא שלהבדיל, גם בתורת ישראל, המילה "ירושלים" אינה מוזכרת אפילו פעם אחת. נכון שהעיר מוזכרת בספרי הנביאים והכתובים מאות פעמים, אבל בתורת משה, התורה שירדה מהשמיים, העיר הקדושה ביותר בעולם אינם מוזכרת כלל.

וזה לא שהתורה מתעלמת מהעיר, פרשת השבוע היא פרשת העיר ירושלים. לכל אורך הפרשה מובאות מצוות הקשורות בעיר, עלייה לרגל שלוש פעמים בשנה, דיני הקרבת קרבנות, אכילת פירות מעשר שני בתחומי העיר ועוד, אך התורה מדברת שוב ושוב על "המקום אשר יבחר ה'" אך בלי לנקוב בשמו. בלי לגלות היכן ממוקמת אותה עיר מקודשת בעולם.

לשם המחשה, לא פחות מ-16 פעמים! מופיעה בפרשתנו לבדה המילה "המקום" או "במקום אשר יבחר ה'" ואפילו פעם אחת לא נאמר איפה אותו מקום.

הפלא היותר גדול הוא, שכאשר פרשתנו עצמה רוצה לתאר מקומות היא עושה זאת בפירוט רב. הפסוקים הראשונים בפרשה מצווים לקיים את טקס הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל בעת הכניסה לארץ, והתורה שופכת מלים על גבי מילים כדי לוודא שנבין היטב את הנ.צ. (נקודת ציון).

פרשתנו יא,כט: והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל: הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מרה.

מדוע דין ירושלים שונה מדין הר גרזים? למה התורה מערפלת את כתובת המקום אשר יבחר ה'?

אפשר אולי לתרץ שירושלים הייתה אז שום מקום. שטח שומם ונידח שאיש לא הכיר אותו, במיוחד שבני אותו עם נולדו על אדמת המדבר ולא ביקרו מעולם בארץ ולכן לא היה טעם לייחס את בית המקדש אל אותה נקודת ציון נידחת ולא מוכרת.

אך השאלה היא עצומה, משום שברור שמשה רבנו ועוד רבים הכירו היטב את ירושלים. הרי כבר פעמיים סיפרה התורה על המקום הזה: א. האירוע הגדול והמכונן של ההיסטוריה היהודית – עקדת יצחק על המזבח – התרחש "בארץ המוריה על אחד ההרים אשר אומר אליך", דהיינו הר הבית. ב. אחרי ששב אברהם אבינו כמנצח ממלחמת המלכים, יצא לקראתו "מלכי צדק מלך שלם" ומובא במדרש ש"שלם" היא ירושלים.

המדרש מוסיף בראשית רבה נו, כי עצם הכינוי "ירושלים" הוא חיבור של שני האזכורים ההם בתורה – "יראה" שאמר אברהם אבינו ו"שלם" שבראשה עמד מלכי צדק.

ואם כן, השאלה גדולה ומתבקשת: כיון שהעיר ירושלים הייתה ידועה לכל ובעלת היסטוריה כה עשירה, מה יותר חשוב ומכבד מלייחס אליה את מקום המקדש? ואכן זו היא תמיהתו של הרמב"ם בספרו מורה נבוכים: מורה נבוכים חלק ג פרק מה: ואין ספק אצלי שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים, שאברהם צווה אותם שיהיה זה בית עבודה, כמו שאמר [אחרי העקדה] "ה' יִרְאֶה בהר ה' יֵרָאֶה" וביאר המתרגם: כאן יעבדו את ה' [כאן ייראה ה' לבני עמו, רש"י]. אבל מדוע לא הזכירו בפירוש בתורה ולא ייחדו ורק נרמז עליו: 'המקום אשר יבחר ה"?

עונה הרמב"ם: הכלל הראשון בניהול משא ומתן הוא לשמור את הקלפים קרוב לחזה. אדם שרוצה לקנות חפץ מסוים, אינו מגלה להיטות מוקדמת לנכס. למשל, אדם שנכנס למגרש מכוניות לקנות רכב והחליט עם אשתו שהם רוצים את ההונדה האדומה שחונה בפינה, עושה קודם סיבוב במגרש, בוחן את כל המכוניות ואחרי שהמוכר התעייף הוא פולט בתמימות: "ומה הסיפור של ההונדה שם בפינה"?

כך מספרת התורה על אברהם אבינו שבא לקנות את מערת המכפלה לקבורת שרה. אברהם ידע מראש שבא לקנות את מערת המכפלה, אך התורה מספרת שאברהם נכנס לשדה ושאל בתמימות אם יש איזו חלקת קבר פנויה? לאחר שעשה סיבוב תמים בשטח, זרק בהערת אגב שהוא מתחבר במיוחד למערה בצד השדה…

בכך מסביר הרמב"ם את הסיבה שהתורה מטשטשת את ירושלים: אתה לא מגלה מוקדם מדי את האדמה שהנך הולך לכבוש או לקנות. נתאר לעצמנו שאויבינו היו יודעים מראש שעם ישראל בדרך לירושלים, היו מנהלים קרבות נואשים במטרה להניא אותנו מכך. הם גם היו משחיתים את העיר לפני שהייתה נופל בידינו. גם עבור בני ישראל עצמם עדיף שלא יידעו מראש איפה מקום המקדש, כי אז היו פורצים קרבות בין השבטים עצמם מי יזכה לקבל מגרש עם נוף לעיר העתיקה…

עד כאן ההסברים הפשוטים של הרמב"ם אודות טשטוש מקום הקודש והמקדש. מכאן נעבור לרעיון מעמיק ורוחני של הרבי שנותן משמעות עילאית למקומה של ירושלים בחיינו העכשוויים.

הגאון רבי חיים אטנער נמנה על שיירי כנסת הגדולה של יהדות פולין, הוא היה תלמיד חכם גדול שהוסמך לרבנות עוד על ידי גדולי הדור הקודם. לפני פרוץ המלחמה הספיק להגר ללונדון ומשם לארצות הברית וכיהן כראש הישיבה המכובדת, חפץ חיים, בניו יורק. במשך השנים נרקם קשר עמוק בינו ובין הרבי מליובאוויטש ופעם הגיע לפגישת יחידות ביחד עם אשתו, הרבנית אסתר.

באותן שנים הם חוו עוגמת נפש עצומה. בנם הצעיר, יעקב (ג'ק) ירד מדרך התורה והמצוות עד שהתרועע עם בנות שאינן יהודיות והתעורר חשש אמתי שהוא יחפוץ לשאת אחת מהן לאישה. הכאב של ההורים היה עצום, הם לא דיברו על כך עם איש ואפילו עם הרבי לא הצליחו להעלות את הנושא על שפתותיהם. אך הרבי העלה את הנושא מעצמו ושאל מדוע אינם מזכירים את הבן? האימא פרצה בבכי וסיפרה את הסיפור כמו שהוא. הרבי חשב רגע ואמר כי 'היות שהשידוך שלו נמצא בארץ הקודש, עליכם לשכנע אותו לטוס לארץ והשי"ת כבר יזמן אותו למצוא את שידוכו'.

ההורים התעודדו מהדברים, הם הרגישו שנפתח להם פתח חדש וישבו בהתלהבות לספר לילד על הוראת הרבי. אך הראש שלו כבר היה במקום אחר, ארץ ישראל לא עניינה אותו, גם נערות ישראליות לא הלהיבו אותו והוא התעקש שבכוונתו לנהל בית אמריקאי, כמו כאן. התגובה הצוננת שלו הפילה את ההורים והם חשו שהילד אובד מהם סופית. בפעם הבאה שהיו אצל הרבי סיפרו מה שקרה, ואז הגיעה תגובתו המדהימה של הרבי: "אם כן לא תהיה ברירה וארץ ישראל תצטרך לבוא אליו". האימא רצתה לקפוץ ולשאול מה הכוונה, אך בעלה רמז לעצור וכאילו אמר: 'תסמכי על הרבי'.

חלפו כמה שבועות וגברת אטנער נכנסה לחנות תכשיטים בניו יורק. הייתה שם עובדת צעירה שטיפלה בה באדיבות. כמו אימא יהודייה, הגברת אטנער מיהרה אל בעלת החנות לרחרח 'מאין באה ולאן היא הולכת'… התברר שהצעירה היא אחיינית שלה מתל אביב ולפני שבועיים התקשרה שהיא מוכרחה לתפוש אוויר ורוצה לבוא לניו יורק. זה היה ימים ספורים אחרי היחידות אצל הרבי. הגברת אטנער הנמרצת הפעילה את מי שצריך עד שהנערה והבחור נפגשו וברוך ה' הם נשואים כבר עשרות שנים…

המשפט הזה של הרבי – "אם כן אין ברירה וארץ ישראל תצטרך לבוא אליו" – הוא נקודת העניין. הרבי מליובאוויטש מצטט בנושא את דברי "ספר החיים", שכתב אחר מגאוני גרמניה לפני כ-500 שנה, הרב חיים בן בצלאל, אחיו הגדול של המהר"ל מפראג.

הנטייה הבסיסית של כולנו היא ליצור הפרדה בין ירושלים לכל מקום אחר. הגמרא עצמה אומרת: "מי שדר בחוץ לארץ – דומה כמי שאין לו אלוקה". אולם כאן באה התורה להעביר את המסר ההפוך: "אמריקה אינה שונה". התורה מקפידה לכתוב באופן כללי "המקום אשר יבחר ה'", כדי להעביר מסר כביר: עשו את המקום שלכם לירושלים. עיר הקודש היא מקור של השראה כיצד צריכים להיראות החיים בבית שלך! בתל אביב, בניו יורק או באמסטרדם. הקדושה של ירושלים כה גדולה, שהיא נותנת ליהודי את הכוח לקחת את העיר לכל מקום שהולך ולחיות בפינה שלו כאילו הוא בירושלים.

הכוונה היא בראש ובראשונה לכך שבכל פינה בעולם יהודי מכוון את רגליו לירושלים ומתפלל אליה. כך ירושלים נמצאת עמו ומעניקה כוח גם במלבורן או בלוס אנג'לס

אך הכוונה היא עמוקה יותר: העובדה שאנו גרים בתל אביב או ביוהנסבורג, שאנו מטיילים באוגוסט בברלין או בזנזיבר, אינה מתירה לרדת ברמה הרוחנית. להיפך, התורה סותמת ואומרת "המקום אשר יבחר" – כדי לומר: ה' בחר גם במקום שלך, הוא רוצה להרגיש בנוח במלבורן כאילו היא ירושלים.

דוגמה אחת שאין מרכזית ממנה: הוזכרו קודם דברי המדרש כי המילה "ירושלים" היא חיבור של "יראה-שלם". מוסבר בספרי חסידות כי המילים "יראה-שלם" רומזות ליראת שמים שלמה. שכן ירושלים היא מוקד של יראת שמים. כאשר אדם עומד על יד הכותל, הוא לא יוציא טלפון וינהל שיחה עסקית דחופה. הוא גם לא יאכל מנת שווארמה על יד הכותל. הלב מתמלא יראה וכבוד לנוכח ההרגשה הרוחנית בעיר.

והדרישה מאתנו היא לחיות בכל מקום עם אותה הרגשה ש"הנה ה' ניצב עליו". כך נאמר בפרשה הקודמת: "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך? כי אם ליראה את ה'". הקב"ה רוצה שנירא ממנו. שלא רק נאהב אותו, אלא גם נחשוש לעבור על המצוות. שנדע שעיני ה' מלוות אותנו, שנרגיש שהוראות ה' הן עסק רציני המשפיע על היקום כולו ולכן גם כשנגמר החשק – נשמור על המחויבות כלפיהן.

החיים היום מתוכנתים לחפש אהבה ובחירה, איש לא מדבר היום על בסיס של יראה ומחויבות מוחלטת. אך האמת היא שאהבה אינה מספיקה. משום שאהבה דועכת, זהו טבעה, לפעמים נגמר החשק ומצב הרוח. מעבר לכך, אוהב נוטה פעמים רבות להקל ראש בביצוע המשימה. הוא יודע שהמלך – האבא – יסלח לו בכל מקרה. ולכן התורה תובעת לבסס את הקשר עם הקב"ה על יראה, לדעת שאנחנו מייצגים את הקב"ה וההשפעה של המצוות היא הרבה יותר גדולה מההבנה שלנו והמצב רוח הנקודתי כרגע.

באופן יסודי יותר, מובא ברמב"ם (יסודי התורה ב,ב) שהדרך ליראת שמים היא מתוך התבוננות מעמיקה בנוכחות ה' בעולמנו ובהשגחה הפרטית על האדם עצמו. כך מאריך רבנו הזקן בתחילת פרק מא בתניא כי מתוך ההתבוננות בקשר הישיר בין האדם והקב"ה – כדברי חז"ל "בשבילי נברא העולם" – נוצרת היראה. זו אם כן הדרך לבנות את ירושלים בלב ובכל נקודה בעולם בה נמצאים.

נסיים בסיפור נהדר שהתרחש לפני כמאה שנה: בסוף ימי שלטון העותומנים בארץ, לפני כמאה שנה, התפרסמה שמועה כי השלטון התורכי עומד לגרש מהארץ כל יהודי שלא נולד בה אלא אם כן יוכל להוכיח כי נולד בארץ או לכל הפחות ישבע על כך. בירושלים היו יהודים שעלו ארצה ממדינות אחרות והם פנו בבהלה לרב יהודה לייב מימון, ממנהיגי תנועת 'המזרחי', בשאלה האם מותר להם להישבע לשקר שהם נולדו כאן? הרב מיימון פנה לרבנים נוספים, הם דנו שעות רבות בשאלה, אך אף אחד לא רצה לקחת על עצמו את האחריות בהחלטה חמורה כזו. הרב ציטרון, רבה של פתח תקווה, הציע לשאול את חמיו, הגאון הרב יוסף רוזין, הרוגוצ'ובר, שהיה בקי בכל חדרי התורה. תשובת הרב לא איחרה לבוא: "ודאי שמותר, עיין כתובות דף ע"ה". שם דורשת הגמרא את הפסוק (תהלים פז): "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה (תהילים פ"ז) – אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה" ומפרש שם רש"י: "המצפה לראותה יקרא מבניה". בזכות הדרישה והחיבור אל ירושלים, נזכה לראות בבניינה במהרה בימינו ממש.

תגובה אחת
  1. בס"ד כשהוא מחפש תמיד מחדש הוא משיג מהות הדבר ולומד שמות הבאות ומאתר מחדש. משום של הקב"היי המהווה את הדבר. ע'בראשית ב'יט'

השארת תגובה