מסע הרפתקני באוקיינוס על רפסודה עתיקה

מי היה תור היידראל – הנורווגי החשוב ביותר במאה העשרים? מה עלה בגורל הרפסודה ואנשיה שיצאו למסע שיט שנמשך 101 יום? והאם יש אינדיאנים באוקיינוס השקט? • וגם: חידת הפירמידות באיים הקנריים

הקון טיקי במוזאון באוסלו
הקון טיקי במוזאון באוסלו
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

ים, רפסודה, תוכי וחמישה בני לוויה. כך מצא עצמו יום אחד בחור נורווגי שלא חשש לעולם לחתור נגד כיוון הרוח. המסע הנועז אומנם נשמע דמיוני, אך הינו אמיתי לחלוטין.

תור היידראל היה הרפתקן נורבגי אמיץ, שקץ בחיים האורבניים המודרניים והחליט לעשות מעשה, תוך שאיפה לחזור ולחיות בחיק הטבע הבראשיתי ומבלי צורך להיות תלוי בקדמה ובתיעוש המודרני.

לא לחינם זכה תור בתואר "הנורווגי החשוב ביותר במאה העשרים" וקיבל אות הצטיינות מאת מלך נורבגיה. תור נולד לפני מאה וארבע שנים למשפחה אמידה בנורבגיה וכבר בגיל 16 בשלה אצלו תובנה כי העולם שהפך מודרני הרחיק לכת משורשיו האמתיים. לכן החליט תור לבחור מקום נידח – שיד האדם המודרני טרם קלקלה.

לאחר מחשבה בחר תור לעבור לגור באיי פולינזיה – משמעות השם ביוונית: "הרבה איים". פולינזיה ממוקמת בחלק המרכזי והמזרחי של האוקיינוס השקט, מדובר למעשה במשולש של איים כאשר קדקוד הבסיס השמאלי הינה מדינת ניו זילנד, קדקוד הבסיס הימני הם איי הפסחא וקדקוד הראש הם איי הוואי (המדינה מספר חמישים של ארצות הברית).

פולינזיה אומנם רחוקה מרחק רב מאד מאירופה, כך חשב תור, אך עם זאת, ניתן להשיג בה את הצרכים החיוניים הדרושים למחיה. תור, שהיה בחור משכיל ולמד באוניברסיטה זואולוגיה וגאוגרפיה, החליט לשכנע את מוריו כי יממנו לו את המסע כמסע מחקרי על נדידת בעלי החיים השונים לאי. מוריו עזרו לו לשכנע את הוריו כי ייקחו חלק במימון המסע, וכך בגיל 22 יצא תור לדרכו יחד עם אשתו הצעירה בת העשרים.

תור ואשתו בחרו תחילה לגור בהאיטי וגילו אי עשיר במים, פירות מתוקים ומזג אוויר נוח. האי היה נראה כגן עדן עלי אדמות. תור הכיר באי פולינזי זקן אשר סיפר לו אגדות עם שעברו מאב לבן אודות העם הפולינזי. על פי האגדה לפולינזיה הגיע האב הקדמון של המשפחה ששמו היה "טיקי" ממדינה גדולה במזרח.

למעשה, ממזרח לאי אין אף מדינה מלבד דרום אמריקה שנמצאת במרחק 8,000 קילומטר, האגדה שסיפר לו הזקן המקומי סתרה לחלוטין את דעות החוקרים שמוצא העם הפולינזי הוא מאזור דרום מזרח אסיה. בנוסף הבחין תור כי באי צומחת הבטטה שמקורה הבלעדי הינו ביבשת דרום אמריקה. תור התחיל להביע ספקנות בתאוריות המחקריות, היות ומסע ימי מדרום מזרח אסיה לפולינזיה הינו עשרת אלפים קילומטר ממערב למזרח, ובניגוד גמור לכיוון הרוח ולזרם המים שתמיד נעים ממזרח למערב.

התגלית המסעירה שהתקבלה בבוז

בשלב זה, תור ואשתו הבינו כי קיימים כמה חסרונות בחיים באי הבודד, בין היתר המחסור בתרופות שפגע בבריאות אשתו. תור ואשתו חזרו לנורבגיה, היה זה בתקופת מלחמה העולם השנייה, ותור התגייס למחתרת ונלחם בגרמנים. לאחר המלחמה התחיל תור לפרסם מחקרים אודות "אינדיאנים באוקיינוס השקט", כאשר הטענה המרכזית הינה כי המתיישבים הראשונים הגיעו באמצעות רפסודות מעץ בלזה ושטו בעזרת הזרמים של הרוח והמים שנעים בכיוון סיבוב כדור הארץ מדרום אמריקה לפולינזיה. המרחק אינו הגורם הקובע, טען תור. המחקרים עוררו בוז ולעג רב ומתנגדיו טענו כלפיו "נראה אותך מגיע מפרו לפולינזיה על גבי רפסודת בלזה"…

לא אחד כמו תור היידראל ייכנע. האתגר שהוצב מולו של החוקר הצעיר שהאמין בצדקת דבריו, רק הצית את דמיונו. תור החליט להיענות לאתגר ולבנות רפסודה מעץ בלזה ולהפוך להיות ספן נועז בדומה לוויקינגים הקדומים. לרפסודה קרא בשם "קון טיקי", על שם ראש השבט האינדיאני שהוביל את המסע מערבה מפרו לפולינזיה לפני מאות שנים.

ב1947, בהיות תור בן 33, הוא החל לבנות את הרפסודה כדי לצאת למסע של 101 ימים מפרו לפולינזיה – בצד השני של האוקיינוס, יחד עם צוות של שישה אנשים. אורך המסע כ- 6,000 קילומטרים. תור עמד על כך כי אנשי הצוות יהיו חסרים ידע ימי כדי שמתנגדיו לא יוכלו לטעון כי מסע כזה צלח בזכות יכולות וכישורים שלא היו לאינדיאנים בזמנו.

חברי הצוות היו: מהנדס מכונות בשם הרמן ואצינגר – שבצע את המדידות, הצייר וחבר הילדות של תור אריק הלסברג – שידע לעשות שימוש במכשירי ניווט, האלחוטנים: קנוט הוגלאנד וטורשטיין ראבי, ואיש הצוות השישי היה החוקר השוודי בנגט דניאלסון שבדיוק סיים מסע מדעי באמזונס.

בשלב הבא, תור ואצינגר טסו במיוחד לאקוודור על מנת לחטוב עצים מסוג בלזה לבניית הרפסודה. תשעה קורות מעצים יבשים (בניגוד לעצות שקיבל שהמליצו על עצים לחים) נבחרו ונקשרו יחד בחבלים קלועים, ללא שימוש בברזל. על רצפת הרפסודה הניחו לוחות בלזה ומחצלות קלועות, במרכז הרפסודה נבנה תא קטן עשוי קנה במבוק ומחופה עלי בננות.

הרפסודה נבנתה כהעתק מדויק של רפסודות עתיקות מהתקופה הקדומה בפרו. תור העריך את תקופת המסע ב97 יום וליתר ביטחון צייד את הרפסודה במזון, ציוד ומים לתקופה של ארבעה חודשים. על הרפסודה הניפו דגל שעליו הסמל שהפך לאגדת "קון טיקי".

המסע יוצא לדרך

ב28.4.1947 יצא סוף סוף המסע לדרך מפרו בדרום אמריקה בנוכחות כלי תקשורת, צלמים וצופים רבים. בימים הראשונים המסע לא היה קל – הים היה סוער מאד וחברי הצוות היו חסרי ידע בשימוש במשוט ההיגוי, מנגנון ההיגוי הפרימיטיבי של הרפסודה התקלקל, לווייתן איים להפוך את הרפסודה והתכנית העיקרית של המסע אבדה.

אך לאחר שיצאו מתחום הזרמים של החוף, המסע המשיך בקלות באמצעות זרם האוקיינוס במהירות של 80 ק"מ ליממה. הרפסודה אשר נבנתה בשיטות העתיקות של האינדיאנים הייתה מוצלחת ביותר – עצי הבלזה שלא עברו ייבוש על החוף ספגו לתוכם מים, מה שריכך אותם ואפשר לחבלי הקליעה להיבלע בתוכם – כך לא נגרם חיכוך בין הקורות לחבלי הקליעה והרפסודה זכתה ליציבות והצילה את חברי המסע מסכנת חיים.

חברי המסע העבירו את הזמן על פי סדר יום קבוע, כולל תורנות היגוי והכנת ארוחות, ובזמן החופשי עסקו החברים בציור, נגינה או קריאה. המזון שהוכן מבעוד מועד כלל: אגוזי קוקוס, בטטות, ו-275 גלון מים שהחלו להתעפש אחרי חודשיים. בדיעבד התברר כי לאורך המסלול, הים שופע דגים כגון, דגי הטונה מהם ניתן לאכול ולשבוע.

כך הפליגה לה הרפסודה בשלווה את כל הדרך הארוכה באוקיינוס, כשכל העת חברי המסע שומרים על קשר דרך גלי הרדיו עם העוקבים הרבים אשר ציפו בדריכות לתוצאות המסע. כעבור חודשיים הגיעה הרפסודה לאזור גשום וכך נהנו חברי המסע ממים טריים, ולקראת סוף המסע, הצליחו להתגבר על שתי סופות בסמוך לפולינזיה עצמה.

ביום ה-93 היה נדמה כי חברי המסע הגיעו אל היעד, היה זה האי הראשון בסדרת האיים ששמו "פוקה פוקה", אך האי היה מרוחק מעבר למסלולם והם לא הצליחו לנווט את דרכם אליו. לאחר שלושה ימים הגיעו חברי המסע לאי נוסף – תושבי האי ניסו להגיע אליהם עם סירות, אך לרפסודה לא התאפשר לעבור דרך פתח שונית אלמוגים צר ולעגון. ביום המאה ואחד למסע נסחפה הרפסודה לשונית אלמוגים, וכך הסתיים לו המסע הארוך שארך שלושה חודשים בניצחון, וזאת על אף כל התחזיות השחורות. אומנם נזק רב נגרם לרפסודה שנשארה תקועה על השונית, אך חברי הצוות הצליחו לרדת בשלום אל האי.

תור כתב יומן במהלך המסע המתעד את כל קורותיו. ספרו הפך לרב מכר עולמי וספינת הקון טיקי ניצבת במוזאון הקון טיקי בנורבגיה עד עצם היום הזה. מאוחר יותר גילה תור בין היתר במסגרת מחקר שהוביל בדרום אמריקה, מכשיר היגוי שהיה בשימוש בקרב השבטים האינדיאנים הקדומים ואפשר להם לנווט בים ולנסוע למסעות ממושכים באוקיינוס השקט.

בעקבות הצלחת המסע, הוכח כי לא ניתן לשלול את התאוריה ותור החל לקבל התנצלויות ממתנגדיו הרבים שלעגו לו. למרות זאת התברר לאחר ביצוע בדיקות די.אן.אי. כי רוב האוכלוסייה המקומית מגיעה מאזור אסיה, אך למעשה יש אחוזים קטנים של תושבים שאכן הם אינדיאנים במקור.

אי אפשר שלא להעריך את מאמציו ההרואיים של תור. תוצאות המסע הצליחו להוכיח למעלה מכל ספק כי טכנית אכן הייתה אפשרות לבצע את המסע הארוך מחופי דרום אמריקה לאיי פולינזיה באמצעות כיוון זרמי הרוח והמים שאינם משתנים ופונים תמיד מערבה בכיוון סיבוב כדור הארץ, ביום ובלילה ובמשך כל עונות השנה. סיבוב זה לא השתנה במשך כל תולדות האנושות.

ממרוקו לדרום אמריקה

לאחר מסע הקון טיקי המוצלח ביצע תור עוד כמה מסעות ימיים בחייו. תור האמין כי המדענים של ימינו מזלזלים בטכניקות של העולם העתיק. אחד מהמסעות היה על מנת להוכיח כי ספינות הגומא של העולם העתיק היו יכולות לשוט זמן רב (בל נשכח כי גם משה רבנו היה מוצפן בתוך תיבת עץ גומא ביאור), בניגוד לדעה המקובלת כי ספינות גומא יכולות להחזיק בים שבועיים בלבד בשל ספיגת המים בקנים אשר עלולה לגרום לטביעה.

את הספינה הפעם בנה על סמך שרטוטים מצריים עתיקים, לצורך כך קנה תור בשנת 1969 12 טון של קני פפירוס ויחד עם מומחים נבנתה ספינת עצי גומא בסגנון העתיק באורך חמשה עשר מטרים.

הפעם, כלי השיט יצא לדרכו מנמל בעיר סאפי במרוקו לכיוון האי ברבדוס – אי באוקיינוס האטלנטי צפונית לונצואלה. תור, שהאמין באחווה עולמית, בחר את החברים למסע – שבעה אנשים מלאומים שונים ואת דגל האו"ם הניף על התורן.

הספינה שטה מרחק של 5,000 מטרים במשך 56 יום אך לרוע המזל, פגמים התגלו בה, ובנוסף סערות עזות איימו על הצוות עד אשר נאלצו לנטוש את הסירה.

אך גם אירוע כזה לא הוציא לאדם כתור היידראל את הרוח מהמפרשים, תור שם לב כי קיים דמיון שלא ניתן להתעלם ממנו בין הספינות העתיקות המצריות לבין הספינות הדומות להן תוצרת האינדיאנים מדרום אמריקה, ולכן, לאחר עשרה חודשים, כאשר החליט שוב לבנות ספינת מעצי גומא, הפקיד את עבודת הבנייה דווקא בידי אינדיאנים מאגם טיטיקקה – אגם בדרום אמריקה בגבול בוליביה–פרו.

האינדיאנים מאזור זה ידועים כמומחים עולמיים לבניית ספינות מעצי גומא. אומנות שזירת הקנים המיוחדת עוברת אצלם מאב לבן במשך מאות שנים. חבריו של תור נסעו לאזור והסבירו לתושבים המקומיים במה מדובר, ולאחר מכן נערכה תחרות על מנת למצוא את המומחים בתחום. לאחר שנבחרו ארבעה זוכים מאושרים הם הוטסו למרוקו על מנת להתחיל בבניית הספינה.

הייתה זו ספינה מושלמת באורך 12 מטרים שאף מהנדס בכיר לא יכול לבנות בצורה דומה. כולל ירכתיים מחודדות המתנשאות גבוה באוויר כחרטומית – פרט חשוב שהיה זהה אף בספינות הים התיכון של העולם העתיק. הפעם הספינה עברה את המסע בשלום וצלחה דרך ימית של 6,100 קילומטר ממרוקו לאי ברבדוס – ב57 ימים.

מסע בים סוף

תור ההרפתקן לא חשב לשבת בחיבוק ידיים – לדידו היה זה רק עניין של זמן עד אשר יצא למסע נוסף. הפעם הייתה המטרה להוכיח כי בזמן העתיק היה קשר בין התרבויות העתיקות: מסופטומיה – אזור השוכן בין נהר הפרת לנהר החידקל, ועמק האינדוס – פקיסטן ומערב הודו ואפריקה.

שוב נבנתה ספינת גומה שכונתה "טיגריס" על שם נהר החידקל (בלועזית מכונה החידקל טיגריס). אך לאחר מסע ארוך ביום סוף – אף מדינה באזור לא אפשרה לחברי המסע לעגון בתחומה בשל מלחמות פנימיות. לאות מחאה שרף תור את הספינה.

חידת הפירמידות העתיקות

תור חיפש לחקור גם את סודן של הפירמידות העתיקות. הפירמידות מהוות חידה עד היום, ולארכיאולוגים לא ברור מי בנה אותן ולצורך מה?

תור שאף למצוא קשר בין התרבות המצרית שבנתה את הפירמידות במצרים לבין התרבויות העתיקות של האינדיאנים בדרום אמריקה שבנו פירמידות ידועות במקסיקו.

בנוסף חקר פירמידות נוספות – הנמצאות באיים הקנרים השייכים לספרד, פירמידות אלה דומות דמיון עז לפירמידות של האינדיאנים.

באי היו 9 פירמידות, אך 3 מתוכן נהרסו והאבנים שמשו כחומר בניה זול. כיום ניצבות 6 פירמידות במקום, כאשר בהתחלה סברו הכול מתוך בורות, כי מדובר בסך הכול באבנים שאיכרים מקומיים סקלו משדותיהם וערמו בערמות בצדי השדה. תור לא הסכים בקלות עם התאוריות הללו והוכיח כי לא מדובר בערימת אבנים סתמית אלא כאלה שמישהו סיתת את צלעות האבן של הפירמידות. בנוסף לכך, האדמה עליה הוקמה הפירמידה עברה יישור ואבני הפירמידה הינם סלעי ליבה מיוחדים שהובאו במיוחד ולא אבני שדה רגילות.

תור גילה גם כי לפירמידה יש משמעות אסטרונומית מיוחדת, ביום הארוך ביותר בשנה – בקיץ – ניתן לעלות לגג הפירמידה הגבוהה ביותר ולראות שקיעה כפולה. השמש שוקעת מאחורי הר גבוה, עוברת אותו וחוזרת שוב ומופיעה בשנית, ולאחר מכן שוקעת מאחורי הר נוסף. לכל הפירמידות היה אף מכנה משותף של גרם מדרגות שהותקן בצד המערבי – במידה ועמדת בקצה המדרגות, היית יכול לראות פעם בשנה – ביום הקצר ביותר בחורף , את הזריחה.

תור ניסה להעלות השערה כי יתכן והפירמידות היו ציון דרך ליורדי הים באניות. מה שידוע לנו היום, כי הילידים של האי המכונים "גואנצ'ים" שחיו באי בטרם הכיבוש הספרדי, היו גרים במערות מתחת לפירמידות. לאחר הכיבוש הספרדי הילידים נטמעו בקרב הכובשים הספרדים כליל ולא נותר כיום שום זכר לתרבותם ושפתם.

תולה את המשוטים

"הגיע הזמן לתלות את המשוטים ולדהור אל השקיעה", כך אמר תור כשהריח את מותו הקרב לפני 16 שנה.

את סוף חייו החליט תור להעביר דווקא בכפר איטלקי קטן בשם "קולה מיקרי", מאחר שבנורבגיה חסר לו מזג האוויר השמשי ובמזג האוויר הטרופי – חש געגוע להרים ולקור הסקנדינבי. הכפר האיטלקי שימש עבורו אם כן כפשרה מוצלחת.

בסוף ימיו ראיין אותו כתב הארץ משה גלעד, ואנו בני הציבור החרדי האמונים על כך שעל אף כל הטכנולוגיה והפיתוחים שלכאורה מאד מתקדמים חלה ירידת הדורות עם השנים, יכולים להזדהות עם הדברים שאמר תור: אחת הטעויות הבסיסיות של האדם המודרני, טוען תור, שאנחנו נוטים לחשוב שאם אנחנו יכולים ללחוץ על כמה כפתורים, אנחנו יותר אינטליגנטים מבני תרבויות קדומות. אנחנו לא יותר חכמים ולא יותר טיפשים מהאנשים שאכלסו את כדור הארץ בזמן הקדמון, גם אז היו גאונים וכנראה גם כאלה שאינם.

השארת תגובה