כל הזמן

האדמו"ר מסאטמר ורבה של מרוקו

השיירה המלכותית דהרה ברחוב הראשי של קזבלנקה. בתוך הרכב המפואר ישב נשיא מצרים ג'מאל עבד נאצר. תושבי העיר כולם יצאו לצפות במחזה הנדיר שמרוקו לא הורגלה בו. בתוך הצופים היו גם בחורי ישיבת 'נווה שלום' המקומית. הנשיא המצרי ישב ברכבו והביט במתגודדים, ואז בפתאומיות פנה אל המלך המרוקאי שישב לצדו ושאל במשטמה "מה? עוד יש אצלכם יהודים? קחו אותם לכלא, למה אתם נותנים להם להסתובב ברחובות?" לא עברו דקות והמשטרה המרוקאית עצרה את כל בעלי החזות היהודית ששהו באזור, והשליכה אותם אל בית הכלא, בתוך העצורים היה גם הבחור שלמה משה עמאר, מי שלימים יכהן כרבה הראשי של מדינת ישראל, וכרבה של ירושלים עיר הקודש.

מפלס הלחץ היה גדול, והבחורים לא ידעו מה ילד יום. אולם לא חלף זמן רב והם מקבלים הודעה על שחרורם המידי מהכלא המרוקאי. מי שדאג להם באותם שעות, ואף הגיע ברכבו לאסוף את הבחורים, היה רבה הראשי של הממלכה הגאון רבי אהרון מונסונגו שהשבוע הלך לעולמו בגיל 91.

את הסיפור הזה מספר לנו בנו, הרב יוסף מונסונגו, תושב שכונת בית וגן בירושלים. הרב מונסונגו שיחי', מדבר אתנו דקות לפני שמסע ההלוויה יוצא לדרכו. בין המספידים יהיה גם רבה של ירושלים הרב שלמה משה עמאר, שלפי האמור יצא מהכלא במרוקו אודות פעילותו של הרב. את ההקשר בין המספיד לנספד עושה לנו רבי יוסף בשיחה שמצליחה להתנהל חרף הלחץ מההלוויה העומדת לצאת בעוד שעה קלה. אני זוכר את אבא אומר לנו אז "זה פיקוח נפש, פדיון שבויים, חייבים להציל אותם, ובאמת אבא נכנס יחד עם ד"ר בן זקן, שהיה נשיא הקהילה והפעיל את קשריו, עד ששחררו אותם".

הסמיכה היחידה של הגר"ח חייקין

בעיר פאס במרוקו דן את עמו הדיין רבי ידידיה מונסנגו זצ"ל, קשיי החינוך החמירו מיום ליום ולא היה קל לחנך את הילדים. ישיבות לא היו באותם ימים באפריקה, לעומת עולם התורה שפרח אז במדינות אירופה. המוכשרים מבין הילדים קנו את משנת תלמודם בבתי הכנסת אצל מורים ומלמדים שידעו תורה והלכה. אבל מקום לימוד מבוסס לא היה עבור הנפשות הרכות. גם העניות המרודה שאכלה בכל פה ביהדות מרוקו תרמה לחוסר בחינוך יהודי בסיסי.

לפרצה הזו חדרו אנשי 'אליאנס', שאנשיה פעלו בכל קצוות תבל להחדיר את רוח ההשכלה לילדי ישראל. השיטה הייתה פשוטה, הקמת בתי ספר ומוסדות לימוד חינם אין כסף לכל המעוניין. ליהודי צפון אפריקה לא היו הרבה ברירות. אלטרנטיבה לא הייתה, והפיתוי הכספי הכריע את הכף. כך נפלו לידיהם נשמות רבות שאבדו את עולמם הרוחני בין כותלי בתי הספר שלהם.

גם לעיר פאס הגיעו אותם מחבלים בכרם ישראל. רבי ידידה הדיין הבין את האסון שטמון באותו בית ספר תמים, שפשט טלפיו כאומר 'כשר אני'. בחכמת התורה ראה רבי ידידה את הנולד, ושלח את בנו אהרון ללמוד תורה מפי יהודי בא בימים שקנה תורה מפי המסורה. ביתר הזמן קנה הילד אהרון את חכמת הצורפות מאחד הצורפים המקומיים.

מאת ה' הייתה זאת. כאשר הקים הרב הראשי של קולמר, הרב ארנסט נתן וייל, את ישיבת 'חכמי צרפת' בכפר ניודורף שליד שטראסבורג, הוא חיפש בחורים שמוצאם מהעיר פאס המרוקאית שילמדו בישיבתו, וזאת למה – משום שמקובל היה שרבי אלפס מקורו היה מאותו עיר ועל שמה נקרא. והרב וויל היה כל בוקר לומד גמרא עם רי"ף ור"ן, ומאוד אהב את הלימוד הזה, אז והתעניין לדעת האם יש קהילה באותה עיר. הוא שלח מכתב בשפה הצרפתית ומיען אותו לבית דין צדק רבני של העיר פאס, בהעדר כתובת רשמית זה מה שהוא בחר לכתוב.

המכתב הגיע לתיבת הדואר של הדיין רבי ידידה. הדיין פתח את המכתב וראה שכותב הרב וויל שפותח ישיבה וממליץ לשלוח את הילדים לשם. בנו הקטן של הדיין, הנער אהרון, ראה את הכתוב ופנה לאביו בבקשה מפתיעה, 'אבא, שלח אותי לישיבה', רבי ידידה הביט בבנו ושאלו אתה באמת רוצה לנסוע לישיבה הזו? הבן הנרגש השיב בחיוב, ואביו נעתר לבקשתו.

ההחלטה לא הייתה פשוטה, הימים היו שלהי מלחמת העולם השנייה, אבל המעבר מפאס שבמרוקו לאקס לה בן הצרפתית קם והיה. יחד עם עוד בן דוד הפליגו באנייה ונכנסו לישיבה. במשך 7 שנים למד בהתמדה רבה בישיבה עד שזכה לקבל סמיכה לרבנות ודיינות מראש הישיבה תלמידו של החפץ חיים, הגאון רבי חיים חייקין זצ"ל, שלפי הנטען מעולם לא הסכים להעניק סמיכה לאיש, מלבד לאותו בחור מרוקאי שגלה למקום תורה וקבע את מושבו בישיבתו.

הכרעת הגרי"ז לחזור למרוקו

בגיל 23 עלה הבחור למעונם של רבני פאריז, הגאון רבי יעקב רוטנברג והגאון רבי שמואל יעקב רובינשטיין. מכתבו הנלהב של הרב רוטנברג הכיל משפטים רבי משמעות כמו הביטוי 'הנרות הללו קודש הם' שכוון כלפי אהרון הצעיר.

הבחור הצעיר עמד על פרשת דרכים. מחד עמדה האפשרות לעלות לארץ הקודש ולהתעלות במעלות התורה והיראה בין כותלי הישיבות הקדושות שכבר הוקמו אז בארץ, מאידך ביקש הגר"ח חייקין מתלמידו חביבו להישאר בישיבה ולכהן בה כמורה הוראה. אבל מעל הכול עמדה התחושה של רבי אהרון הצעיר שהוא צריך לחזור למכורתו במרוקו ולהשיב את נפש הנוער אל אביו שבשמיים.

את ההכרעה הקשה הזו קיבל בסופו של דבר הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייציק מבריסק זי"ע, שמפעם לפעם הגיע לנפוש בשוויץ. רבי אהרון עלה למעונו ושטח בפניו את צדדי השאלה. הגרי"ז ענה בחדות 'תחזור לעיר מולדתך', והוסיף 'אם הייתי יכול הייתי שולח איתך עם בני רפאל, אבל אני צריך אותו'.

הבחור הצעיר שאת קורותיו גוללנו עד כאן, הוא לא אחר מהגאון רבי אהרון מונסונגו זצ"ל, שהשבוע ביום שלישי הסתלק לבית עולמו בגיל 91, זקן ושבע ימים. בנו רבי יוסף ששוחח עמנו תיאר את הקורות עמו, וממשיך לספר על היום בו החל אביו להפריח את השממה הרוחנית שהייתה במרוקו באותם שנים.

"מכאן ואילך החלה מסכת הרבנות המרוקאית לפרוח כמו שלא היה מעולם" הוא מספר, ומדבריו עולה שיהדות מרוקו זכתה לענק רוחני שהשפיע מהודו וכוח תורתו על העם שבשדות, שכמה לקורטוב של יהדות שכה היה חסר באותם אזורים. "אבא כיתת את רגליו מעיר לעיר, בשליחותו של מרן הגרי"ז מבריסק זי"ע, והקים מוסדות תורה וחינוך בכל רחבי מרוקו, ישיבות ותלמודי תורה לצעירי הצאן. בקזבלנקה הקים את ישיבת 'נווה שלום' שם למדו בחורי העיר ויצאו גדולי ישראל, בהם הראשל"צ רבה של ירושלים הגרש"מ עמאר והגאון רבי ניסים רביבו. תקופה מסוימת כיהן כר"מ הגאון רבי ישככר מאיר, לימים ראש ישיבת 'הנגב'.

היהודים המקומיים עזבו את המדינה מיום ליום ועלו לארץ ישראל, ומקצתם בצרפת. הרדיפות והמלחמות הפנימיות במרוקו גרמו ליהודים רבים להגר ממולדתם ולעבור למקומות בטוחים יותר. "יהודים רבים הפצירו באבא שיעזוב את מרוקו ויעבור לארץ ישראל", מספר הבן, "אבל אבא השיב להם שהוא פה כדי למלא את הוראתו של הרב מבריסק ולהציל את הנוער מציפורני הכפירה והבורות". בני המשפחה שהו בארץ ישראל וצרפת, רק הרב נותר עם רעייתו והוריו במרוקו, להועיד את חייו למה שראה כמשימת חייו: להרביץ תורה בצעירי הצאן.

הבכיות של הרב טולדנו

במסגרת פעילותו נוצרה ידידות מיוחדת בין הרב זצ"ל לגאון רבי רפאל ברוך טולדנו. "לרבי רפאל ברוך היה אכפת מאוד ממה שקורה עם הנוער במרוקו, גם למו"ר אבי היה קשה מאוד לראות את המצב".

רבי יוסף מספר שבאחד הימים נקלע רבי רפאל ברוך טולדנו לקזבלנקה, ואביו רבי אהרון סיפר ששמע באמצע הלילה בכיות בבית, הלך לבדוק מה מקור הבכי, ומצא שיוצא מחדרו של הצדיק הרב טולדנו, ומה היה בוכה? היה חזור על המשנה 'אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי', ככה חזר על המשנה בבכיות עצומות. אבא נכנס ושאל את הרב על מה בוכה? השיב לו הרב תראה את הנוער, תראה מה שקורה, ילדים שלנו לומדים במוסדות של גויים, אני מרגיש אחריות עצומה על מה שקורה.

"ענה לו אבא, כבוד הרב אתה דיין מפורסם ואני אברך צעיר, אותך אנשים מכבדים, תביא סכום של כך וכך, ואני יקים בית ספר לבנים, ובתחילה נעשה את זה בצורה מתוחכמת: נקים בית ספר יהודי ונגיד שצריך להוציא את הילדים שילמדו אצל יהודים ולא אצל גויים, וזה נעשה במסגרת של ישיבה תיכונית, שהיו לומדים שלוש שעות לימודי קודש, ואחרי זה מקצועות, וככה משכו את הנוער והעלו אותם על דרך ישראל סבא. מכאן נבע החיבור החזק בין מור אבי לרבי רפאל ברוך זצ"ל", מסיים רבי יוסף את הסיפור.

עבדות ולא שררה

עם פטירתו של אביו רבי ידידיה, שמעבר להיותו דיין היה גם הרב הראשי של מרוקו, הציעו בפני בנו רבי אהרון את תפקידיו הרמים של אביו. משרת הדיין והרבנות הראשית. "אבא הסכים לקבל את המינוי רק כדי שיוכל להשפיע יותר על האידישקייט במרוקו, אבל התנה תנאי שלא יקבל כל תשלום עבור תפקידיו הרשמיים", מספר לנו השבוע בנו רבי יוסף, "לי באופן אישי נראה", הוא אומר, "שבזכות זה הייתה לו הרבה יותר השפעה על נשיאי הקהילה, למרות שלא היו להם את אותם דעות כמוהו".

באותם שנות שובע חידש כנשר נעוריה את ענייני הכשרות באוכל ובמקוואות ברחבי מרוקו, העמיד הדת על תילה, וכל מקום ישוב של כמה יהודים היה נוסע לשם לסדר להם את כל ענייני היהדות, היה מסתובב יחד עם מומחים למקוואות ומסדר את כל מה שצריך. גם ליבוא של בשר כשר הוא דאג.

שנות רבנותו נמשכו משנת תשנ"ד, עת פטירת אביו, ועד לפטירת רעייתו לפני שבע שנים. נסיבות בריאותיות הובילו לכך שיעלה ארצה וישהה אצל בניו במודיעין עילית ואצל בנו רבי יוסף שמשוחח עם 'כל ישראל' ומתגורר בשכונת בית וגן בירושלים.

ההערצה של בית המלוכה לרב שלא נטל שקל על משרתו לא ידעה גבולות, וגם אחר עלייתו ארצה לא אבו בארמון המלוכה להציב אישיות אחרת שתכהן כרב במקומו של רבי אהרון. כל אותה עת ניהל את ענייני הרבנות ממלא מקומו של הרב, שכבר מונה בעת כהונתו לבקשתו האישית של הרב, בכדי לנהל את ההליכים הרשמיים מול השלטונות. עד כדי כך הגיעו הדברים, שבשנים האחרונות בימי החגיגות להמלכתו של המלך, היה מניחים כיסא נוסף עם שמו של הרב, למרות שהיה ברור שלא יופיע. המלך תמיד היה מתעניין בשלומו ודורש במצב בריאותו.

"המטרה היחידה של אבא הייתה חינוך ילדי ישראל", מדגיש בנו רבי יוסף, "גם לבנות הוא פתח סמינר בקזבלנקה. לא היה אז מושג כזה אצל אנשים לשלוח בנות לסמינר, והוא עבר אצל אותם אנשים לשכנע אותם". עוד דבר מפעילותו של אביו חושף רבי יוסף, "אבא היה עמל מאוד לשלוח בחורים כמה שהיה יכול, לישיבות בארץ ישראל, כדי להציל אותם מ'עליית הנוער'. ואכן ברוך ה' זכה להקים דור ישרים מפואר, זרע ברך ה'", מציין רבי יוסף בסיפוק.

תשעה ילדים, בנים ובנות, הותיר אחריו הרב לברכה, שניים מבניו מתגוררים בישראל והיתר בצרפת. הראשון שבהם הוא חתנו רבי יהודה אדרעי מצרפת, בנו רבי שמואל מונסונגו מפאריז, בנו רבי יוסף מונסונגו מרביץ תורה בישיבת 'דרכי חיים' בקריית מנחם ובכולל למתחזקים, המתגורר בשכונת 'בית וגן' בירושלים, חתנו הרב ניסים זרביב, חתנו הרב שלום מסיקה מרביץ תורה בפאריז, חתנו הרב מסעוד דרעי מצרפת, חתנו הרב משה זרביב רב בית כנסת בצרפת, חתנו הרב ראובן אמויאל ר"מ בישיבת 'אוצר התורה' בפאריז, ובנו רבי ידידיה מונסונגו מקריית ספר.

היחסים עם סאטמר ופשווראסק

ר' יוסף מספר לנו שהיה פעם מחנה קיץ של הישיבה באקס-לה-בן, והגאון הנודע רבי מרדכי פרוגמנסקי, שהיה באותה תקופה בישיבה בצרפת, ביקש מרבי אהרון שלא ייסע למחנה ויישאר עמו בישיבה, "אבל אבא התעקש שצריך לנסוע כי צריכים אותו שם במחנה", משחזר רבי יוסף, "הוא היה שוחט ומנקר, והיו צריכים מי שידאג לאוכל כשר עבור התלמידים שם".

רבי מרדכי הודיע לבחור אהרון שאם הוא נוסע הוא מצטרף אליו, "הסיבה שרבי מרדכי רצה להיות יחד עמו, סיפר לי אבא – בגלל שבמחנה הופיעה אישיות שדעתו של רבי מרדכי הייתה חלוקה עליו בהשקפה, וחשש מהשפעה שלילת שתהיה לו על נפש הבחור שעדיו לגדולות, לכן ניסה למנוע ממנו לנסוע, וכאשר לא עלה בידו אזי לפחות הצטרך עמו ללוותו לשמור עליו בשטח", מספר הבן.

בשנותיו בישיבה לא חזר הביתה למרוקו כל השנים, בחגים היה סמוך על שולחן ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי חיים חייקין זצ"ל, רבי יוסף מספר לנו שבאחד מלילות הסדר באחד השנים, היה זה אביו שגנב את האפיקומן לראש הישיבה, כאשר התבקש להשיבו ונשאל מה ירצה בתמורה, השיב שהוא רוצה לקבוע שיעור יומי בהלכות יורה דעה עם ראש הישיבה. הבקשה מצאה חן בעיני הגר"ח חייקין והוא נענה ברצון, ומיד אחר חג הפסח כבר התחילה השותפות החדשה בעוז ותעצומות.

ידועה ברבים היא מדת יראת חטאו של הגר"ח חייקין, בחששו כי רב מטעות חלילה, לא אבה רבי חיים לפסוק הלכה, כמו שנקרא בחז"ל 'ירא הוראה', מאחר ובכל אקס-לה-בן לא היה עוד יהודי המוסמך להוראה, כל הפסיקות ההלכתיות נסמכו על הבחור אהרון מונסנגו, שכאמור לעיל היה היחיד שזכה לסמיכה מהרב חייקין עצמו, כך בנושאי כשרות, וגם בהלכות מקוואות היה זה רבי אהרון הצעיר שהתבקש על ידי רבו להכריע בנידונים קשים וסבוכים. "כשהיה שומע את הדעה שלו הוא היה נרגע שהכול בסדר".

יחסים מיוחדים היו לרבי אהרון זצ"ל עם הרה"ק מסאטמר רבי יואלי'ש בעל 'דברי יואל' זי"ע, שכידוע דאגתו לילדי צרפת הייתה רבה, ואף הקים ארגוני הצלה מיוחדים להעברת הילדים אל מקומות מבטח רוחניים בארה"ב. "הרבי מסאטמר היה אוהב אותו הרבה".

אחד הקשרים המופלאים שרקם רבי אהרון בימי חייו עם צדיקי ארץ, היה מסכת התקשרותו עם הצדיק הקדוש רבי איציק'ל מפשווארסק זי"ע, אחד משרפי מעלה שפעל בעיר אנטוורפן שבבלגיה. הכרותם התחילה מחצי שנה בה שהה רבי איציק'ל בישיבת אקס-לה-בן, בזמן שהותו של רבי אהרון כתלמיד מן המניין. "במחצית השנה זו נקשרו השניים אלו לאלו לכל ימי חייהם" מסביר הבן את פשר היחס המיוחד.

התקופה האחרונה

בשנים האחרונות, זמן מועט לפני פטירת רעייתו עבר אירוע מוחי, שהקשה עליו למסור שיעורים. "בשנים האחרונות הוא סבל", אומר הבן, "הוא היה מתפלל, הייתי מביא אותו כל בוקר לישיבה שלנו, דרכי חיים, והיה מתפלל עם הבחורים, והייתי מחזיר אותו הביתה".

רבי יוסף משחזר את השבוע האחרון עם אביו. "ביום ראשון הרגיש טוב, היה בבית ואכלנו יחד, הכול היה טוב. בערב התחילו הקאות ולא ידענו מה קורה, נסענו לבית חולים, והבעיה הייתה שהיה לו חיידק בקיבה ולא ידעו איך להתמודד עם זה".

במעמד יציאת הנשמה היו נוכחים בניו וחתניו, ולקראת ההלוויה הגיעו רבים גם מצרפת יחד עם בני המשפחה המורחבת, לחלוק כבוד אחרון למי שהציל את היהדות במרוקו.

עם תום ההלוויה ביכה בשיחה עם 'כל ישראל' רבה של רמלה, האדמו"ר רבי יחיאל אבוחצירא, את האבדה הגדולה, ואמר "ארץ ישראל איבדה את אחד מטובי בניה, אישיות מיוחדת וכבירה, זכיתי להכיר אותו לפני הרבה שנים, בשנת תשל"ט כאשר הגעתי בפעם הראשונה למרוקו.

"צריך לדעת שמצעירותו הוא גלה למקום תורה, ללמוד תורה מפיו של הרב חייקי, מתלמידיו המובהקים של החפץ חיים, ובהמשך יסד את 'אוצר התורה' במרוקו, כל הדיינים וגדולי התורה ממרוקו הם אלו שלמדו אצלו בישיבה, ביניהם רבה של ירושלים הגרש"מ עמאר, שגם הספיד בלוויה והזכיר את אותם ימים".

"הוא היה הדמות של עולם הישיבות, הוא ייצג את עולם הישיבות, כיתת את רגליו בכל כפר וכפר להקים סניפים ל'אוצר התורה', וכל התלמידים שלמדו שם יצאו בני תורה, הוא חיזק וביסס את היהדות והישיבה שלו קיימת עד היום במרוקו".