די להצתה: אצבע מאשימה פנימה

לפני שאנו מכים על החזה החילוני ודורשים די להסתה, נפנה אצבע מאשימה פנימה, ונבקש מח"כינו: חדלו מלקושש כותרות כמו זרדים להבערת מדורות. תנו לנו לחיות בשקט בארץ הזאת

משה גפני בועדת הכספים
משה גפני בועדת הכספים

לשוויון כזה, נטול הדרה מגדרית, לא יכולנו לפלל. לא יו"ר יש עתיד וגם לא יו"ר העבודה – אלא דווקא ראשת האופוזיציה החדשה וראשת סיעת הבית היהודי החלשה מירושלים, הן שאחראיות לתדלוק קמפיין ההסתה נגד החרדים. הן, ולצדן כמה מראשי הערים שהחליטו להדיר מגינותיהם חרדים.

אבל מה לנו כי נלין אך ורק על אחרים, כאשר חברי הכנסת שלנו, לא נוצרים את לשונם ומשחררים את חרצובותיהם. בקדנציה הזאת גדולי המסיתים באו דווקא מתוכנו – גם אם לא במתכוון. האובססיה הבלתי מובנת להתערב בכל הליך חקיקה, לסגור דיל במחשכים ולתקוף אותו אחר כך מעל דפי העיתונים, להטיף מוסר ולחנך, להתערב ולהשתלט – היא שמחזירה בדלת הראשית את טרנד שנאת החרדים. וזה אחרי שאפילו יאיר לפיד הבין שעל הסוס הצולע הזה, כבר אי אפשר לרכוב.

קחו לדוגמה את אחד מהחכמים שבחברי הכנסת החרדים, משה גפני. זה לו כמעט שלושה עשורים בפוליטיקה, אך חדות לשונו מעולם לא הכהתה את זהירותו. את הירי ללא הבחנה הוא הותיר לתוך גבולות הנגמ"ש. הארכיונים של ש"ס ובעיקר של אגודת ישראל, במרתפי רחוב פרס, מלאים בציטוטים נוקבים ולעיתים משפילים, של הפוליטיקאי חד הלשון. די להאזין רק לאחרונה לנהי והבכי שמגיע מכיוון התנועה האגודאית, לנוכח הציטוטים שיוצאים משיחות פנימיות שמנהל גפני, במהלכן עולים ענייניה של שלומי אמונים. "למה מגיע לנו יחס של בוז וזלזול אחרי כל מה שעשינו בשביל דגל התורה, מהחינוך העצמאי ועד לחוק הנורווגי?", שאלו השבוע בשלומי אמונים אחרי עוד הקלטה שהתגלגלה לאוזניהם עם ציטוטי זהב על שלומי אמונים מתוך שיחותיו של גפני.

אם בכל מה שקשור ליחסים הפנים-חרדיים משה גפני העדיף תמיד להכות בסלע ולא לדבר, הרי שבכל מה שנוגע ליחסי חרדים-חילונים – האיש תמיד השכיל להתנהל בתבונה. לדבר ולא להכות, להסביר ולא להתריס. הוא נשמר מלעורר מדנים וידע להלך בין הטיפות. כיו"ר ועדת הכספים הוא ידע איך לסלול מסילות דווקא לליבותיהם של ג'ומס, גלאון ושפיר.

והנה, בקדנציה הזאת, הוא נתפס ולא פעם אחת, כמי שמתבטא באופן לא זהיר ולא מחושב. האמירה המיותרת שלו על סיבת התמיכה החרדית בחוק הלאום – שינתה את כיוון הרוח. במקום שהזעם ממחנה השמאל-מרכז יופנה לכיוון מפלגות הימין, שהובילו את החוק וגררו את החרדים לתמוך בו בעל כורחם, הופנתה האש לעברנו. מעוזרי במה, הפכנו לשחקנים ראשיים בהצגה. גפני נדמה לאותו נופש שמוצא פינה נסתרת להדלקת המנגל, סועד את לבו בנעימים, אך לא נזהר בסיום הסעודה ושופך את הגחלים. גפני המחושב של שנות התשעים והאלפיים, לא היה גורם לשריפת היער אליה נקלענו כולנו שלא בטובתנו.

אז לפני שאנו מכים על החזה החילוני ודורשים די להסתה, אולי כדאי שנפנה את האצבע המאשימה פנימה, ונבקש מח"כינו: די להצתה. חדלו מלקושש כותרות כמו זרדים להבערת מדורות. תנו לנו לחיות בשקט בארץ הזאת.

ההיסטריה חוזרת

הנה מה שאמר על ציפי לבני, ראשת האופוזיציה החדשה-ישנה, שותפה הבכיר להנהגת המפלגה: "מתנהל כאן קמפיין שנאה נגד החרדים. אני נגד קמפיין השנאה הזה. לא התקיים דיון בסיעה ואני חושב שלפחות מחצית מחברי הסיעה הם נגד הקמפיין שמובילה ח"כ לבני נגד החרדים. קראתי כמה מהאמירות של לבני, ואני לא יכול לומר שאני מסכים לזה. אני נגד אלו שיוצאים ומצרפים את קולם כשונאי חרדים. אני בוודאי לא נמצא בחלק הזה, שמטיף לשנאה נגד חרדים".

השותף הבכיר לא קימץ במילים: "זה נהיה חלק מהטרנד הפוליטי. בעקבות קמפיין השנאה, הם חושבים שיקבלו מנדטים בקרב מגזרים שונים. להפוך את הקמפיין נגד החרדים לשיקול אלקטורלי זו טעות ממדרגה ראשונה, טעות ברמה הלאומית".

אם קיוויתם לרגע שעל הדברים חתום יו"ר העבודה אבי גבאי ממקום חופשתו במרוקו (עוד חופשה כזאת ועבדנו), טעות בידכם. אבי גבאי טרם גינה את ההשתלחות של לבני בחרדים. אם פיו ולבו שווים ואת מה שהוא אומר בשיחות סגורות הוא מתכוון לומר ברבים, יש לקוות שהוא יעשה זאת במהלך הימים הקרובים.

בכל מה שנוגע להתנהלותה של לבני, הרי שאיש לא הופתע. רק נבחרה הגברת – עם קוטור בלתי נסבל כדרכה – לראשות האופוזיציה, והיא שבה ופתחה את פיה נגד החרדים: "כשנתניהו מדבר על מדינה יהודית לזה הוא מתכוון – שהיא נעשית יותר חרדית", היא אמרה השבוע בראיון לרשת ב'.

כתל-אביבית בהווייתה לבני יודעת שבאמירה הזאת אין מאום לבד מהסתה. אם הסטטוס-קוו השתנה – ולא בהצהרות חרדיות מזיקות אלא במעשים יומיומיים – הרי שהוא לרעת ולא לטובת החרדים. אין דוגמה טובה יותר להוכחה משני הנושאים שעמדו השבוע על הפרק. בכל מה שנוגע לסערת מרכולי השבת, הרי ששר הפנים דרעי הצהיר כבר בראשית הדרך (בי"ס לפוליטיקה, 26.4.17) ושב והבהיר גם השבוע שהחקיקה הנוגעת למרכולי השבת היא מבחינתו הצהרתית בלבד. דרעי הבהיר כי בצד רצונו לשמר את הסטטוס-קוו ולמנוע מצב של הכשרה חוקית רשמית לפתיחת עסקים בשבת, הרי שאין לו כל כוונה מעשית לשגר פקחים מטעמו למרכולי השבת. גם בכל מה שנוגע לחוק הלאום, ברור לכולם כי גפני ודרעי, ליצמן ופרוש – הוכרחו ולא נהנו לתמוך בחוק. אבל לבני בשלה. רק נבחרה, וכבר מצאה יעד חדש-ישן להתקפה. הכה בחרדים והצל את המפלגה.

ההיסטריה הזאת מחזירה אותנו לאותם ימים עליזים אחרי בחירות 2009, בהם חגגה לבני את ניצחונה הכביר במנדט על נתניהו. בניגוד למצבה אחרי עשור, כשראשות האופוזיציה הפכה לפסגת שאיפותיה, הרי שאז היא התיישבה בלשכת ראשת האופוזיציה בתחושת תסכול מתמשכת לנוכח ההחמצה הגדולה של כס ראשות הממשלה. את התפקיד שהיה בהישג ידה, אחרי שאולמרט נאלץ להתפטר והנשיא הטיל עליה את הרכבת הממשלה, היא פספסה אך ורק בשל יהירותה וחוסר נכונותה לעגל את תקצוב הקצבאות מתשע מאות מיליון למיליארד שקלים.

הנשיא המנוח פרס שפגש בשעתו את אטיאס התפלא ולא הבין איך שידוך פוליטי שכזה לא מתקדם רק בגלל ענייני כספים. גם עו"ד דוד גלס ז"ל הפציר אז בראשי קדימה שהגברת תואיל בטובה להיכנס למרן הגר"ע יוסף, כציפורה בשביס, תאמר את המילים הנכונות ותזכה בכל הקופה, אלא שלבני התעקשה וסירבה להיכנס לבית מרן הגר"ע יוסף. היא העדיפה את עצתו של האוצר דאז רוני בר-און ונקטה במדיניות של 'אף-שקל', כשהבהירה כי לא תסכים לתוספת תקציב לקצבאות, גם במחיר הוויתור על כס ראש-הממשלה. לא מעט חברים בקדימה אמרו לה שהיא עושה טעות קשה וצועדת בדרך הבטוחה לאיבוד כס ראש הממשלה, אך היא לא שמעה קולם של אלה שהזהירוה ונשארה אדישה.

לאחר הבחירות הסבירה לי לבני ברגע של כנות כי באותו מועד כבר הבינה שמאחורי הקלעים נתניהו סגר עניין עם שרי ש"ס וכי כל התקפלות שלה תתפרש ככניעה ולא תשרת את המטרה. אלא שפה בדיוק נמצא ההבדל בינה לבינו. נתניהו, בנעליה, לעולם לא היה מרים ידיים. הוא היה מחפש כל דלת, חודר דרך כל חלון וסדק, משכנע ומסביר שאין טעם ללכת לבחירות – ובקיצור, עושה את כל מה שלבני לא עשתה ולא פעלה. סופו של אותו סיפור ידוע לכל. לבני הובילה לבחירות וגם זכתה בניצחון כביר שהוביל אותה עד הלום. היא השיגה מנדט עודף על ביבי, אבל נתקעה עד היום עם 'הגוש' בגרון.

אז כהיום האחריות כולה הייתה שלה, אבל את האשמה היא הפילה על החרדים. מי שהתייצב מולה באומץ היה הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז. בראיון שהעניק באכסניה זו לפני כשמונה שנים (וממנו נלקחו הציטוטים המובאים בראשית הדברים) הוא יצא למרד גלוי במנהיגותה הכושלת של לבני וביקר קשות את ניסיונה לקושש קולות באמצעות ריב ומדון שהיא זורה בקרב פלגי העם. את הלקח לבני לא למדה ונותר רק לקוות שאחריתה תהיה כראשיתה. לא חסרים אנשים ישרים והגונים במפלגת העבודה ולפיכך, מעניין לא פחות להמתין ולראות מי יהיה השאול מופז החדש של המפלגה – זה שיעמיד את הגברת במקומה ויקרא תיגר על קמפיין ההסתה.

צבועים מהיסוד

מתוך עשרה קבין של ציניות שירדו לעולם הפוליטי – נטל נתניהו תשעה. את העשירי הוא שתה בקשית לשותפיו הנאמנים. אלא שבכל מה שנוגע להתקוממות הדרוזית נגד חוק הלאום, נתניהו יכול לטעון בצדק שבא בידיים נקיות. האיש שהואשם לא פעם בהססנות ובפחדנות – יצא מגדרו כדי להגן על האחים הדרוזים שמעבר לגדר והעביר מסרים חד-משמעיים שהביאו להצלתם. הדרוזים שנמצאים מהעבר הסורי של הגבול חבים את הישרדותם לראש-הממשלה ששבר את המדיניות הישראלית של אי-התערבות, כדי להגן על חייהם.

בהפגנת ההמונים במוצ"ש האחרון הדרוזים שימשו רק תפאורה. כשהמפגינים הישראלים כיוונו את חיצי הזעם לעבר ראש-הממשלה, המשתתפים הדרוזים בקהל לא השתתפו בחגיגה. הם נזהרו מלקרוא בוז, נשמרו מלקרוא להתפטרותו של ראש הממשלה. הם שימשו כתפאורה של המחנה הלבן ולרגעים הזכירו את היחס הפטרוני לעצורים בני עדות המזרח מהפריפריה, בהפגנות הפלג הירושלמי. טוב להשתמש בשירותיהם הטובים כעצורים וכמפגינים, עד לרגע שזה מגיע לקריטריון הקבלה לישיבות ולאוניברסיטאות של השבט הלבן.

במישור החוקתי דומה שהצדק המלא עם ראש הממשלה. לו היה מישהו קצת יותר יצירתי בסביבתו, נתניהו היה יכול להכריז שהוא מקבל את ההצעה לשנות את חוק יסוד הלאום, ובתנאי שיתוקן לצידו גם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בחוק יסוד: הלאום יוכללו ערכי המדינה הדמוקרטית ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יתווסף הערך של מדינה יהודית. הצעה מהסוג הזה, הייתה שומטת את הכיכר מתחת לרגלי המפגינים. הכוונות האמיתיות היו נחשפות, המטרות היו מובהרות.

חוק יסוד: הלאום מאפשר בסך הכל לגוורדיה החדשה של שופטים שאיילת שקד מצליחה למנות בערכאות השונות – למצוא אסמכתא חוקתית כדי לפסוק בהתאם להשקפת עולמם. אם עד היום, שופטים כמו אליקים רובינשטיין נאלצו לקושש סימוכין כדי לבסס את הכרעותיהם הרי שמעתה ואילך, תיאורטית לפחות, יימצא להם מקור בחוק יסוד: הלאום.

הניסיון להוביל קמפיין ציבורי שיחייב את הממשלה לתקן בדיעבד את חוק יסוד: הלאום ולהוסיף לו את הערכים הכלולים בחוקי היסוד משנות התשעים – נועד לסרס את החוק שרק תמול שלשום בא לעולם. אם במקביל לתוספות הזכויות האזרחיות לחוק יסוד: הלאום לא תשונה אות אחת מחוקי היסוד האזרחיים שחוקקו בשנות התשעים – המשמעות תהיה שהערך של מדינה יהודית נחות מהערכים האחרים.

אם נתניהו רק היה משיב: 'כן, אבל', ומביע נכונות לתקן את כל חוקי היסוד במקביל – היינו רואים את כל הנשמות הטובות דורשי טובת העדה הדרוזית כביכול, מחליפים צבעים כזיקית ומחפשים יעדים חדשים להסתה, כלבני ביום היבחרה.

לישועה ולארכה

ראש חודש אלול הבא עלינו לטובה בסוף שבוע זה, אינו רק המועד שבו בני הישיבות שבים וחובשים את ספסלי בית המדרש ובני עדות המזרח מתחילים לומר סליחות. בהתאם להחלטת מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, זהו גם המועד שבו חברי הכנסת של אגודה נצטוו לפרוש מהממשלה במידה ושופטי הבג"ץ לא יעניקו ארכה לתיקון חוק הגיוס.

אלא שהבג"צניקים, כפי שנכתב כאן ביום מתן ההחלטה, לא נוהגים לפעול בהתאם להחלטות המועצות. לא החסידית, לא הליטאית וגם לא זו של חכמי ש"ס. הפגרה שלהם לא מסתיימת באלול, אלא תמה בספטמבר, כשבוע לפני ראש-השנה.

אי לכך ובהתאם לזאת ומחשש פן הבג"ץ יתעכב מלומר את דברו, נשמעו בראשית השבוע קולות רעננים באגודת ישראל שפירשו את החלטת המועצת כמתן היתר להמתין עד השליש הראשון של חודש אלול. אחד מהחברים אף השמיע פרשנות מקלה עוד יותר שלפיה משמעותו של חודש אלול הינה חודש הרחמים והסליחות – ולפיכך ניתן לחכות עם הודעת הפרישה עד למועד תחילת אמירת הסליחות (לפי נוסח אשכנז).

מלאכתם של צדיקים נעשית על ידי אחרים וכאילו כדי לסתום פיות משטינים ומלעיזים התפרסמה ביום שלישי בערב, החלטת בג"ץ למתן ארכה בת ארבעה חודשים לתיקון חוק הגיוס. רגע לפני שנדרשו חכמי הפוליטיקה לנפק הסברים מפותלים, הוציא בג"ץ לליצמן ולחברים את הערמונים מהאש – שעל הדלקתה הורחב כאן בפתיח הטור.

אלוקינו ואלוקי אבותינו חדש עלינו את החודש הזה, לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולארכה.

השארת תגובה