מפץ אשכנזי • טורו של אבי גרינצייג

ב'דגל התורה' מאיימים בריצה נפרדת מ'אגודת ישראל', אך גם זאת נעשה בשני קולות • ההתנהלות התמוהה מול דייטש, המתמטיקה של ירושלים ושיא המפלגות שעומד להישבר

יוסי דייטש ומזכירות אגודת ישראל (2)
יוסי דייטש ומזכירות אגודת ישראל (2)

יום יבוא וסוציולוג לענייני חרדים ישים את אצבעו על הבחירות המקומיות 2018 כנקודת מפנה, רגע של שינוי בפוליטיקה החרדית, שנגזר מתהליך עמוק יותר בחברה החרדית כולה.

עד כה, התמודד הציבור החרדי לכל היותר עם 3 מפלגות רלוונטיות (כאלה שחצו את אחוז החסימה) שרצו בנפרד, וגם זה אירע במקרים חריגים (הפילוג ההיסטורי בין דגל ואגודה, כמו גם הבחירות המקומיות האחרונות בהן רצה 'עץ' לצד יהדות התורה וש"ס). לא עוד.

בבחירות הקרובות תתמודדנה בוודאות במגוון ערים ש"ס, יחד וגם עץ, זאת לצד שלל רשימות תושבים מקומיות. אלא שאם עד כה נדמה היה שלפחות יהדות התורה תישאר מאוחדת, הגיעה הנהלת דגל התורה ביום רביעי האחרון וטרפה את כל הקלפים.

בהכרזה דרמטית, שיועדה לשם שינוי לציטוט בעיתון הבית למחרת (והיו בישיבת ההנהלה הסוערת עוד כמה וכמה ציטוטים שמצאו את דרכם לידי כתב התאגיד עקיבא וייס ובהן מטעמים פרי קולו של יו"ר התנועה, משה גפני), הוצהר כי דגל התורה בוחנת את האפשרות של ריצה נפרדת מאגודת ישראל "למען השלום". ההסבר לכך אליבא ד'דגל' כפול: ריצה נפרדת תייתר מחלוקות פנימיות מוקדמות על חלוקת כיסאות וכופתאות, ומנגד, תדרבן כל סיעה למקסם קולות בקלפי.

מה הוביל את דגל התורה להכרזה דרמטית כל כך, שמאז ימי יד אליהו לא נשמעה במחוזותינו? התשובה לכך אינה חד משמעית, וגם גובה הלהבות ורצינות המהלך תלויים למדי בזהות הדובר.

אחד מחברי הכנסת של התנועה מסביר ל'קו עיתונות' כי "כלו כל הקיצין. אנחנו צריכים לרוץ כל היום ולתקן שגיאות של אגודה, לחלץ את מוזס ואייכלר מבורות שנדמה שהם נופלים אליהם בכוונת מכוון, ואחרי כל המאבקים ההכרחיים הללו לטובת כלל הציבור, אנחנו עוד צריכים לנהל מלחמות בבית פנימה כדי לשמור על נתח הגיוני מהעוגה למצביעים הליטאיים. הגיע הזמן לשים לזה סוף".

מנגד, בכיר אחר בתנועה נשמע מפויס ועדין יותר. לטענתו, מדובר בשלב זה רק באיום לשם איום, "אגודה בשנתיים האחרונות מתנהלת בסוגיות רגישות באופן חד צדדי, כך באיומים הקואליציוניים התכופים של ליצמן, וכך בסוגיות השבת, הכותל, הגיוס ועוד. האמירה של הליכה נפרדת נועדה להרתיע את מי שצריך ולהחזיר את אגודת ישראל לממדיה הטבעיים".

אז האם 'דגל' אכן תרוץ בנפרד מ'אגודה'? קשה לדעת, אבל לא בטוח שהרעיון רע.

הצדק עם דייטש

החלק המשעשע, שלא לומר עצוב, מגיע כשבוחנים את הסיפור שהוביל לישיבה הסוערת של הנהלת דגל, הלא הוא הכרזת מזכירות אגודת ישראל וח"י קשישיה על מועמדותו של יוסי דייטש לראשות העיר ירושלים, או אז מגלים כי דווקא כאן הצדק (באופן יחסי, כמובן) עם אגודת ישראל.

בסיעה החסידית מנהלים מרדף שווא כבר קרוב לחצי שנה אחרי דגל התורה, בבקשה לקבל מענה לשתי שאלות – האחת, האם דגל תתמוך במועמדות חרדי לראשות העיר, והשנייה, האם לאותו חרדי קוראים יוסי דייטש.

באופן מתסכל ומעט מתנשא, בחרו בדגל להתעלם באלגנטיות מהפניות החוזרות ונשנות, לנהל מו"מ עם מועמדים חילוניים ולפרקים אף להשתעשע באפשרות של הרצת נציג הסיעה, מ"מ ראש העיר יצחק פינדרוס.

כעת ניתן לחשוף כי כבר שבוע קודם תשעה באב, ניתן אור ירוק עקרוני מבתיהם של גדולי ישראל לרעיון של הרצת מועמד חרדי בירושלים, כשעל השולחן ניצבת דווקא מועמדות פינדרוס ככזו שיכולה לנצח.

מי שחסם את הרעיון באופן מוחלט, היו רבני התנועה בירושלים, הגאון רבי דוד כהן והגאון רבי ברוך סולובייצ'יק, שהתייצבו במפתיע לצד מועמדותו של דייטש, ונימוקם עמם – לכל אורך הקדנציה האחרונה עשה דייטש ככל אשר הורינו לו, אין שום סיבה שלא לתמוך בו, קבעו וגם הוסיפו, כי אף אם יש היתכנות לניצחון של מועמד חרדי, מוטב שלא לקחת סיכון למקרה של כישלון ולא להריץ מועמד מתוך דגל התורה גופה.

למעשה, בסיעה הליטאית מתכוונים להתמקד בתחום בו הוכיחו מקסימום יכולת עד עתה – לא להחליט. אי ההחלטה תימשך כמקובל עד לדקה ה90, אז ישבו קברניטי דגל עם המועמדים השונים (ובעיקר עם כל אלה ששמם הפרטי משה ושם משפחתם ליאון), יבחנו את סיכוייהם ויכריזו סופית על תמיכה, לא לפני שיביאו את הדברים בפני גדולי ישראל, כמובן.

חשבון ירושלמי

מי שבאמת מפסיד מכל הסיפור, הוא הציבור החרדי בירושלים, שמתקדם בצעדי ענק לאבד הזדמנות פז נדירה ואולי בלתי חוזרת לכבוש את ראשות עיר הנצח לנצח.

המתמטיקה של ירושלים פשוטה לחלוטין וגם מי שאינו מנהל את תקציבי המדינה בועדת הכספים, יוכל להבינה בקלי קלות.

בבחירות הקודמות, נרשמו 214 אלף קולות כשרים במרוץ לראשות העיר. 111 אלף מתוכם שלחו את ניר ברקת לאייש את הלשכה בכיכר ספרא ל5 שנים נוספות, 95 אלף לא הספיקו למשה ליאון, ו-7,500 קול נשרפו על מועמדותו חסרת הסיכוי והפשר של חיים אפשטיין.

בבחירות הבעל"ט, באדיבות החלטתו התמוהה משהו של שר הפנים אריה דרעי, יזכה עם ישראל ליום שבתון, מה שאמור יחד עם הגידול הטבעי להגדיל את אחוז ההצבעה באופן משוער בכעשרה אחוזים, כך שצפי הגיוני מדבר על 235 אלף קולות כשרים.

בסיבוב שעבר, השיג משה ליאון 7 אלף מצביעים שאינם חרדים במסגרת 'הליכוד ביתנו', כל השאר, 88 אלף במספר, היו יהודים חרדים שמילאו הוראת רבותיהם שאין לערער אחריה ושלשלו את שמו של המועמד האלמוני מגבעתיים דאז לקלפי. בתוספת ריבוי טבעי הגיוני (נאמד בכעשרה אחוז, כ"י) ובהתחשב בכך ששתי הסיעות החסידיות גור ובעלזא צפויות לשוב לגוש החרדי, היה אמור מועמד מוסכם, בין אם מדובר בדייטש ובין אם בפינדרוס, לזכות בלפחות 103 אלף קולות, לא כולל מצביעי 'הפלג' ולפני שכף רגלו דרכה בשכונה חילונית.

כעת, נותר לבחון דבר אחד: האם הקול החילוני יתפצל בין כמה מועמדים. בדגל התורה חוששים בדיוק מתסריט כזה, בו התקשורת הכללית מפעילה מכבש לחצים עצום על המועמדים בעלי הסיכוי הנמוך לפרוש לטובת מועמד מוסכם אחד, שעשוי לזכות בכ130 אלף קול ובראשות העיר.

על פניו, חשש הגיוני, אך מי שמכיר את המועמדים ועוקב אחרי מצבם, מבין שמדובר בחשש נטול ביסוס. לפחות שניים מהם (אלקין וברקוביץ') ואם להתחשב בהצהרות אז ארבעה (גם ליאון ועזריה) ירוצו בכל מצב ובכל מחיר עד הסוף.

אצל אלקין החישוב פשוט, שר בממשלה ובפרט במפלגה כמו הליכוד, לא יכול לאבד את כבודו ולפרוש ממרוץ סוער ומסוקר כל כך ברגע האחרון. לאלקין אין מה להפסיד ומבחינתו מדובר בהימור על כל הקופה.

אבל גם לברקוביץ אין מה להפסיד. לכוח הצעיר של סיעת התעוררות יש שתי אפשרויות פשוטות בקונסטלציה כזו: לפרוש מהמרוץ לטובת קדנציה נוספת בסגנות, שאחריה הוא עשוי להישכח בתהום הנשיה, או לרוץ עד הסוף, למתג את עצמו כמועמד הליברלי-חילוני היחיד שלא 'פזל' לחרדים, ואז להתייצב לסיבוב הבא מוכן וחזק יותר, ממש כפי שעשה בשעתו ניר ברקת אחרי שהפסיד ללופוליאנסקי.

לא זו בלבד שהאופציה השנייה קורצת לברקוביץ' יותר, גם מתן שכרה בצדה, אפילו במקרה שהדבר יוביל לניצחונו של מועמד חרדי, מאחר והאחרון מטבע הדברים יהיה מנוע מלהשתתף באירועים חילוניים מובהקים (בשונה מאלקין או ליאון), יוכל ברקוביץ להיות במקומות שכאלה מעין 'ראש העיר החילוני' ולצבור נקודות להתמודדות הבאה.

באופן משמעותי, התמיכה החילונית-דתית לאומית מתחלקת כמעט שווה בשווה בין אלקין וברקוביץ', בסקרים שבוחנים אפשרות של התמודדות שניהם בלבד, הפער נותר גבולי תמיד. יש לכך גם הסבר הגיוני פשוט, בעוד אלקין זוכה לתמיכה בקרב חובשי הכיפות הסרוגות וחוגי הימין, ברקוביץ חזק דווקא אצל מצביעי רחביה והסטודנטים.

בעברית פשוטה, מתוך 132 אלף הקולות שנותרו, יש להפחית כ7 אלף מצביעי אפשטיין, השאר, גם במקרה של פרישת ליאון ועזריה, יתחלקו כמעט שווה בשווה בין אלקין וברקוביץ, שיישארו כל אחד עם כ63 אלף קול. רק תנודה דרמטית ובלתי אפשרית של יותר מ40 אלף קול מצד לצד תוביל אחד מהם ליתרון על המועמד החרדי המוסכם. מנגד, זה האחרון יקבל את 103 אלף הקולות שיספיקו לו לנצח בסיבוב הראשון, בו דרושים 40% מסך הקולות הכשרים בלבד.

כאמור, עדיין קיימת האפשרות שדגל וש"ס יחברו לבסוף לדייטש, או אפילו יאלצו את אגודת ישראל לתמוך במועמד חרדי משלהן לראשות העיר, אך מוטב שהדבר יקרה מוקדם ככל שניתן, גם כך מערכת הבחירות כבר נכנסת לישורת האחרונה, ועל המועמד לפתוח בקמפיין ולהיערך ליום הגורלי.

(בשולי הדברים, יש מי שחוזרים על טיעון ההבל "מה יתרום לנו מועמד חרדי? ומה רע בעושה דברנו בן המגזר הכללי? מבלי להיכנס להשלכות הצפויות, ניתן פשוט להשיב להם באותה איוולת, ומה ייתן לנו שר פנים או יו"ר ועדת כספים חרדי? ולמה שם אינכם מסתפקים במועמד חילוני עושה דברנו?)

בלי כפייה

ביום שלישי נערך בבג"ץ דיון בעתירה קנטרנית שיועדה לחייב את המפלגות החרדיות לשלב נשים ברשימה.

כבר בעבר, יזמו כמה חברות כנסת הצעות חוק ברוח זו, המחייבות אחוז מסוים של נשים ברשימת כל מפלגה, במטרה לאלץ את המפלגות החרדיות לעשות זאת.

באופן מוזר למדי, דווקא הרצון לליברליזציית יתר, מוביל בעצם לפגיעה בדמוקרטיה ובמהותה. שהרי לא יתכן שיכריחו אזרח דמוקרטי לבחור דווקא אנשים מסוימים לנציגיו בכנסת.

משול הדבר לחוק שיחייב כל מפלגה להציב ברשימתה אחוז מסוים של חובשי משקפיים, אסירים, או ג'ינג'ים. והרי הכנסת אינה מיועדת לשיקוף מדויק של אוכלוסיית ישראל, אלא לנציגים שיביאו תועלת עבור כלל הציבור.

המפלגות החרדיות מבוססות על הכרעותיהם של גדולי ישראל, הם מחליטים כי פלוני יהיה הנציג הראוי עבורם והם שקובעים את הרכב הרשימות. הצבעה עבורן היא היכולת הדמוקרטית של המצביע החרדי להצהיר כי הוא סומך על החלטות גדולי ישראל.

התערבות בהרכב המפלגה היא מעשה אנטי דמוקרטי בעליל, אדרבה, אם יש מי שחושב שהציבור החרדי מעוניין ברשימה אחרת – יועיל בטובו להתמודד ונראה מה יהיו חלומותיו. אבל בל יכפה עלינו תהליכים באמצעים משפטיים פסולים, שתכליתם פגיעה בדמוקרטיה.

תגובה אחת
  1. אינם חסידי או אוהדי גור. זו נקודה ראשונה.
    אני וכל בני ביתי לא יצביעו ליוסי דייטש. זו נקודה שניה.
    וכל זאת רק בגלל שמאחוריו עומד מאיר פרוש – וזו הנקודה הכי חשובה!

השארת תגובה