הקיבוצניק שערך 'חתונה כשרה' לבתו

הרב ראובן אלבז
הרב ראובן אלבז
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָֽד (דברים ד, ו). בפרשה זו נצטווינו באחת המצוות החשובות בתורה שהיא אחת הסמלים והסממנים של האומה היהודית, והיא מצוות קריאת פרשת שמע ישראל בכל יום, בוקר וערב.

במשך כל הדורות קריאת שמע ישראל הצילה ושמרה על העם היהודי היכן שהיה, ולצערנו בימינו קרוב למיליון ילדים יהודים לא יודעים כלל ועיקר מה זה קריאת שמע, וצריך להחזיר בזה עטרה ליושנה וללמד את ילדי ישראל מהי מעלתה וכוחה של קריאת שמע, שאיתה עלו יהודים להיהרג בגרדום ובמשרפות ומסרו נפשם על קדושת ה'.

לפני מספר שנים זכינו לראות במו עינינו מה בכוחה של קריאת שמע לחולל אצל האדם, ומעשה שהיה כך היה, נערת קיבוץ בת למשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות, החליטה ביום בהיר אחד לחזור בתשובה שלימה, ולימים עמדה להתחתן עם בחור ישיבה ירא שמים בתכלית, וביקשה מחתנה לעשות את החתונה בקיבוץ החילוני בה נולדה וגדלה.

אביה היה אחד מראשי הקיבוץ ועשה מאמצים שאנשי הקיבוץ יענו בחיוב לבקשתה, ואכן כך היה, החתונה נערכה ברוב פאר והדר בלב ליבו של הקיבוץ. בין הנוכחים באירוע השתתף אחד מאנשי הקיבוץ הסמוך שניגש לאבי הכלה ושאלו כיצד "יצאו לו פירות באושים כאלו שפזלו והלכו לעולם החרדי", השיב לו אביו באורך רוח שהכל התחיל מכך שאחת מילדות הקיבוץ נסעה לסבתא שלה ושם היא התוועדה לספר תורני בו נכתב סגולה לשמירה לומר קריאת שמע בלילה, ביקש הילדה מסבתא שלה את הסידור ולקחה אותו יחד איתה לקיבוץ.

כשבאה לקיבוץ דיברה עם חברתה (הכלה המדוברת), והשיחה בפניה שיש סגולה גדולה לשמירה, והרי בקיבוץ גרים ששים משפחות וצריך לשמור ולהגן עליהם מכל מיני פגזים וטילים ששולחים האויבים, ולכן יחדיו קיבלו על עצמן כל אחת מהילדות לקרוא בכל לילה לפני השינה שלושים פעם קריאת שמע (ובסה"כ ששים פעם שתיהן יחד), וכך ישמרו יחדיו על אנשי הקיבוץ. וכך צמח הנטע הנפלא הזה.

אפילו ילדות שנולדו בתוך קיבוץ חילוני הרחוק משמירת תורה ומצוות, אפילו הן התעוררו בתשובה בזכות הקריאת שמע, ונפשם היהודית בערה בקרבם באמירת המילים הקדושים הללו.

***

הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל מספר שהוא ברח לפולין בזמן המרדף של הנאצים הארורים, וכשהגיעו הגרמנים לפולין וכבשוה הצליח לברוח ולהסתנן בדרך לא דרך לרכבת הנוסעת לבוכרה.

לעת ערב הגיע עם הרכבת לבוכרה ולא הכיר שם אף אדם, וגם את שפת הבוכרית לא ידע, וחשש הרב שיבחינו בו שאינו מארצם ויסגירוהו למשטרה, אך לפתע ראה אדם שעומד ליד תחנת הרכבת ומצחצח נעליים לאנשים, חשב הרב בליבו ואמר, אם אלך לשאול אותו אם הוא יהודי, הרי שבמידה והוא גוי הוא יבין שאיני מארצם ויסגיר אותי, אך מצד שני יכול להיות שהוא יהודי ויוכל לשמור עלי ולארח אותי בביתו.

עלתה בליבו של הרב מחשבה ואמר, אלך בסמוך אליו ואגיד "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", אם הוא יהודי הרי שיבין שגם אני יהודי, ואם הוא גוי, הוא לא יבין את השפה ויעזבני לנפשי.

ואכן כך עשה הרב, ניגש ליד אותו אדם ואמר את פסוק שמע ישראל, ואותו סנדלר השיב בחזרה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!". חיבקו ונישקו הסנדלר ושמח שהגיע למקומו יהודי, הכניסו לביתו והחביאו שם במשך עשרה ימים ונתן לו לאכול ולשתות עד שלבסוף הגיע הרב לארץ ישראל. וכל זאת בזכות הקריאת שמע שקרא.

ונסיים במעשה ההצלה הידוע שלאחר שהביסו צבאות הברית את הנאצים, שמעו הרבנים שלמנזר מסוים נלקחו יהודים רבים כדי להינצל מתחת ידי הנאצים הארורים, ניגשו הרבנים לכומר וביקשו את שמות היהודים שנמצאים שם כדי שיוכלו לקחתם, אך דא עקא שרבים משמות המשפחה של היהודים נמצאים גם אצל הגויים (כגון מילר, פראנק, וכדומה), ולכן לא הסכים הכומר לתנאי זה.

מה עשו הרבנים, כינסו את כל ילדי המנזר לאולם וצעקו שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ולפתע רבים מהילדים קמו מכסאותיהם והשיבו "מאמא, מאמא", וכך ידעו הרבנים מיהו ילד יהודי שלימדה אותו אמו כבר מילדות לומר את הפסוק שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד קודם השינה, הפסוק הזה נקבע בנשמתם, ולימים הצילם מהשמד.

קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא

בתשעה באב לעת ערב מתחילים לומר פסוקי נחמה "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אלוקיכם" (ישעיה מ, א).  ונשאלת השאלה, הרי עדיין לא נבנה בית המקדש ולכאורה היה עלינו להמשיך להתעצב ולבכות על חורבן הבית כמו בכל אותו היום, ואם כן מדוע לעת ערב אומרים אנו פסוקי נחמה?

אלא רבותינו מבארים שעצם הדבר שאנו זוכרים את ציון, זוכרים את ירושלים, זה מה שיבנה את בית קודשנו ותפארתנו, ויחיש גאולתנו, צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ יש לָהּ (מושאל מירמיה ל, יז. וע"ע ראש השנה ל ע"א), ולכן יש לומר פסוקי נחמה לאחר יום שלם שהתאבלנו וזכרנו את חורבן הבית, ואדרבה ההתאבלות על בית המקדש היא זאת שמחישה ומקרבת לנו את הגאולה השלימה בעוד צעד, כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת (ישעיה נו, א).

ידוע המעשה בקיסר צרפת נפוליאון שראה את היהודים יושבים לארץ ובוכים בליל תשעה באב, שלח לרב המקום לשאול מדוע הם מתאבלים, והשיב לו הרב שהם בוכים עקב חורבן בית המקדש, התפלא נפוליאון ואמר, מתי זה קרה? לא שמעתי על זה בחדשות ולא ראיתי שכתבו על כך בעיתונים..

אמר לו הרב שזה לא קרה עכשיו אלא לפני אלף ושמונה מאות שנים (בזמנם, וכעת יותר מאלף תשע מאות וארבעים שנה), התפעל נפוליאון ואמר, "עברו כל כך הרבה שנים ובכל זאת אתם בוכים כאילו זה קרה היום? אם כך בטוחני שבניין זה יבנה שוב". עצם הדבר שעם ישראל צמים ובוכים על חורבן בית המקדש זה הנחמה הגדולה, ובפרט השנה שהרבה יהודים נוספו למעגל הצמים וכל הבתי כנסיות היו מלאים עד אפס מקום.

יהי רצון שנזכה לעבוד את ה' אלוקינו באמת ובתמים ובזכות כך נראה בקרוב בקרוב בנחמת ציון בבניין ירושלים ובביאת גואל צדק, אמן ואמן.

השארת תגובה