מזל טוב!! פצועת פיגוע האוטובוס – התארסה

כשהגעתי בפעם הראשונה, לא היה לה זמן לדבר אתי, מכונות התפירה עבדו בקצב מסחרר, גלילי בדים היו פזורים בכל מקום. והיא, מוריאל, מסתובבת בין כולן, זורקת פקודות, מעירה הערות, פורמת אם יש צורך • שרה פכטר

חופה צילום פרחי אלינור
חופה צילום פרחי אלינור

קול פיצוץ עז ולאחר מכן שניה של שקט, שקט שנרמס תחת זעקות שבר, זעקות כאב. "אמא, אני נשרפת".

אמא לא שמעה אותה, היא שכבה במרחק של עשרות מטרים מעולפת. אחרי המשפט הזה צללה אל זרועותיו של כאב איום אין סופי, ומתוך הערפל שמעה את המשפט שילווה אותה עוד ימים רבים: "תעזבו אותה, תמשיכו הלאה, אין לה סיכוי".

אין לה סיכוי? הם טעו, טעו ובגדול!

כשהגעתי בפעם הראשונה, לא היה לה זמן לדבר אתי, מכונות התפירה עבדו בקצב מסחרר, גלילי בדים היו פזורים בכל מקום. והיא, מוריאל, מסתובבת בין כולן, זורקת פקודות, מעירה הערות, פורמת אם יש צורך.

"הכלה צריכה להגיע בכל רגע", היא מתנצלת. אפשר להבחין בכך. המכונות עובדות בקצב מסחרר, חולצה מוכנה עוברת מיד ליד ומגיעה אל שולחן הגיהוץ. אחרי הגיהוץ הבגד נתלה על קולב, מצטרף לקולקציה שמחכה לכלה היתומה.

האולם הקטן שוקק חיים, התופרות עובדות מתוך שמחה, זו לא רק המשכורת שמדרבנת אותן. הידיעה שהן מלבישות כלה עניה מכף רגל ועד ראש מפיחה בהן רוח חיים מיוחדת.

נפרדתי ממוריאל תוך שהיא מתנצלת: "סליחה, ממש סליחה, פשוט הכלה הקדימה את בואה היום, תבואי שוב".

עוד זמן רב לאחר שעזבתי את המתפרה צפה במוחי אותה תמונה של נשים ירושלמיות רכונות על מכונות התפירה, תחת ניצוחה של מוריאל, מעצבת האופנה מפריז לשעבר.

***
הפעם השנייה שפגשתי את מוריאל הייתה בנסיבות אחרות לחלוטין.

שמחת האירוסין הציפה את האולם הירושלמי. בתה של מוריאל ישבה על הכסא, מוקפת נשים נרגשות. זהו יום גדול בחייה, יום אירוסיה. האושר חיפה על הצלקות שעיטרו את פניה.

מוריאל הסתובבה בין כולם, כשדמעות אושר והודיה זורמות מעיניה ללא הרף. האולם הקטן היה גדוש אורחים, קרובי משפחה, חברים ועוד הרבה אנשים טובים שהיו שותפים להם בדרך הקשה.

אפילו הרופא, הפרופסור הגדול שאינו מגיע בדרך כלל לאירועים משפחתיים של מטופליו, חש חובה להופיע, לברך את הכלה ואת הוריה.

"אמונה ובטחון, זה שם המשחק", אמר ולחץ את ידי האב בחום.

"זה לא משחק, זאת האמת", מחתה מוריאל דמעה סוררת נוספת שברחה מן העין.

ודווקא אז, בעיצומה של שמחת האירוסין, התפנתה אלי מוריאל. "הנה, זה הסיפור כולו, הדרך לאירוסין עברה במתפרה", אמרה והחלה לספר בשטף…

***
הסיפור כולו החל לפני עשר שנים. מוריאל הייתה אז בתחילת דרכה כמעצבת בגדים בפריז, עיר האורות. "המזל האיר לי פנים", היא משחזרת, "הכנתי ליין שלם של בגדי ערב, והבגדים פשוט 'נחטפו' מן המדפים, המשכתי מהצלחה להצלחה, כובשת עוד ועוד ספקים וחנויות".

"'נו, גם יהודיות יודעות לעצב בגדים, הא?' אמר לי ג'ורג', מעצב, ובעל חנות בגדים שהחל לקנות ממני סחורה".

העקיצה של ג'ורג' הזכירה למוריאל שהיא יהודיה, בת לעם היהודי, ושליהודים יש ארץ משלהם, ארץ ישראל. "מה דעתך שאסע בקיץ הקרוב לישראל, לנסות לשווק את הסחורה שלי שם?", שאלה את אלי, בעלה.

אלי הגיב בחיוב, ומוריאל הציעה לצרף לנסיעה גם את אלינור, בתם היחידה בת התשע. גם ההצעה הזאת מצא חן בעיניו של אלי. "כן, למה לא?", אמר, "שתלמד קצת על ארץ הקודש, קחי אותה גם לכותל ולמקומות הקדושים".

***
"התרגשנו מאוד לקראת הנסיעה", היא מספרת, "ארזנו מזוודות, נפרדנו מסבא וסבתא, ואני הכנתי תיק עם דוגמאות של הקולקציות שלי. הכל היה מבטיח כל כך".

אבל ההבטחה התנפצה אל סלע הטרור, קערת החיים התהפכה על פיה, כפי שמוריאל לא יכולה הייתה לדמיין אפילו בחלומותיה השחורים ביותר.

עד היום, כשמוריאל מדברת על כך היא עוצמת עיניים בחרדה, מנסה להסיט את המראות, לשכוח את האירוע הנורא ההוא ששיבש את האושר הגדול שלה.

אותו בוקר היה יום נאה. מוריאל ובתה הסתובבו ברחובות תל אביב, בין מפעלי הטקסטיל הרבים. "לאחר שהגענו לארץ", היא מסבירה, "ערכתי מספר פגישות עם אנשים בתחום העיצוב והטקסטיל, נסעתי לתל אביב עם הבת שלי, לחפש בדים יפים שיתאימו לי".

"רציתי לעצור מונית", היא נזכרת, "הייתה זו דווקא אלינור שביקשה לעלות על האוטובוס שבדיוק הגיע לתחנה".

היום היא כבר לא מייסרת את עצמה על ההחלטה הטראגית ההיא. היום היא יודעת היטב, שכך נגזר מלמעלה. דקות אחדות לאחר מכן נשמע הפיצוץ האדיר שקרע את חייה לשנים, החיים עד הפיצוץ, והחיים לאחר הפיצוץ.

תיק העבודות היקר שהחזיקה מוריאל נעלם, ככל הנראה הועף מידיה ונשרף בפיצוץ. בכל מקרה, מוריאל לא חיפשה אחריו. באותן דקות יקרות הייתה עסוקה מוריאל בחיפוש אחר הנפש היקרה לה ביותר בעולם, היא חיפשה בהיסטריה מטורפת את בתה היחידה, אלינור.

קולה של אלינור הגיע אליה כמו מתוך חלום שחור: "אמא, אני נשרפת!", "אמא, אני נשרפת!"

זה היה הדבר האחרון ששמעה מוריאל. מתוך הזעקה הנוראה הזו היא התמוטטה לעילפון כבד, במרחק עשרות מטרים מבתה יחידתה.

כשהתעוררה, כעבור כמה רגעים, שמעה מתוך הערפל את המשפט שילווה אותה עוד ימים רבים: "תעזבו אותה, תמשיכו הלאה, אין לה סיכוי".

משהו בליבה צרח לה, שהמשפט הזה מכוון כלפי הבת שלה, דווקא כלפיה. היא קמה בכוחות לא לה וגררה את עצמה לאלינור, לנפש היקרה לה מכל…

***

הכוויות של אלינור היו בדרגה גבוהה ביותר. היא סבלה מתשעים אחוזי כוויות, והרופאים היו בטוחים שימיה ספורים.

את החודש הראשון בבית החולים זוכרת מוריאל כחלום רע, סיוט בלהות של אמא לבת יחידה שמוצאת את עצמה נעה בין תקוה קלושה לייאוש משתלט.

"בעלי עלה על המטוס הראשון. אלינור, בתנו היחידה בת התשע, שכבה שם מיוסרת, מעוותת כולה, לא נושמת בכוחות עצמה", היא נזכרת וקולה נשבר. "הרופאים הביטו בי ברחמים, חשבו שהם סופרים יחד אתי את הימים שנותרו לה לחיות".

במשך ימים ולילות ישבה מוריאל מחוץ לחדר של בתה במחלקה לטיפול נמרץ. היא הייתה נראית נורא, חוסר השינה, הדמעות והחרדות איימו למוטט אותה. "לפתע נגשה אלי אישה עם שביס והציעה לי את עזרתה", מספרת מוריאל, "היא אמרה לי שהיא מתנדבת והציעה בפשטות: לכי לישון, תצברי כוח, בינתיים אשב אני ליד הבת שלך".

מוריאל סירבה. היא לא הייתה מסוגלת למחשבה שהיא עוזבת את מיטתה של בתה, ולו לרגע. המתנדבת כיבדה את החלטתה, אולם לא נסוגה. כעבור שעתיים חזרה והביאה עמה אוכל חם ושתיה. מוריאל הביטה בה בהכרת הטוב. רחוקה מארצה וממשפחתה, חיממה מחווה זו את ליבה כמדורה בוערת ביער מושלג.

"התחלנו לדבר", היא נזכרת, "והאישה עם השביס חיזקה אותי. 'הרופאים אומרים שאין סיכוי', בכיתי והיא הגיבה: 'שטויות, יש אלוקים בשמיים, אמונה ובטחון, תאמיני באלוקים! הוא יושיע אותך!"

המפגש החם והמלים המחזקות הזריקו למוריאל כוח איתנים, שלא הכירה מעודה. "קיבלתי כוחות חדשים", היא מספרת, "וכאשר הגיע בעלי נאמתי לו ולי על אמונה ועל בטחון. לא הבנתי אז אמונה מהי, אך הרגשתי את האמונה לופתת אותי מכל הכיוונים".

***

אותה אישה המשיכה לבקר את מוריאל, להתעניין בשלום אלינור, לחזק ולעודד, והעידוד פעל את פעולתו. גם כשהפרופסור הגדול סירב להמשיך לטפל בה, בטענה שאין לה סיכוי, הם לא התייאשו.

"הצענו סכום כסף גדול לרופא מן השורה", היא מספרת, "התחננו בפניו שיעשה כל מאמץ, והבטחנו שלא נחסוך בכסף". ואכן, הם לא חסכו בכסף. תשעה חודשים הם שהו בבית החולי, כשבחייהם חלה תפנית חדה.

"איבדנו את כל עתידנו", מספרת מוריאל, "בעלי פוטר מעבודתו, הליין החדש שלי נקטע ולא המשיך, ואנו נאלצנו לפתוח את כל החסכונות שלנו. אבל קיבלנו את החיים של אלינור שלנו בחזרה, במתנה גמורה", נוצצות עיניה.

"כנגד כל הסיכויים חזרה אלינור לחיים", היא מספרת, "היא עברה עשרות ניתוחים, ולאחר שיצאה מכלל סכנה ניסו לשחזר לה את צורת הפנים שהושחתה כליל. ההצלחה הייתה חלקית בלבד. אלינור נותרה עם פנים מצולקות".

"קשה לתאר את הכאב הנורא הזה", נושכת מוריאל שפתיים, "אלינור, בתנו היחידה, בבת עינינו, הייתה ילדה מרשימה ויפה. לאחר הפיגוע הנורא והשיקום הארוך לא נותר הרבה מיופייה הקודם".

***

כשמוריאל ובעלה הודיעו לבני משפחתם שהם נשארים בארץ ולא חוזרים לצרפת, הייתה התגובה צוננת במיוחד. "הורי כעסו מאוד", היא מספרת, "הם לא הבינו כיצד לאחר שנכדתם נפגעה קשות כאן בארץ, היא גם נשארת לגור שם".

אבל ההחלטה הייתה משותפת להורים ולילדה גם יחד. אלינור ביקשה להישאר לגור בארץ ישראל. אלינור, ילדה בת תשע בלבד, גילתה בגרות מדהימה. היא נזקקה לכוחות עצומים, והוריה עמדו נפעמים למראה ההתמודדות שלה.

"עמדנו נדהמים לנוכח העוצמה שבה", מספרת מוריאל, "עד אז חשבנו שהיא ילדת תפנוקים. לאחר הפיגוע התגלתה לנו אלינור באור אחר. למרות הניתוחים הקשים והכאבים שהיו מנת חלקה באופן קבע, היא עודדה אותנו כל הזמן, חוזרת ואומרת: 'אמא, אני אהיה בסדר, אל תדאגו לי, אני אהיה בסדר'…"

לאחר תשעה חודשי אשפוז שוחררה אלינור לביתה החדש, תקופת שיקום קשה וארוכה לפניה.

"המעבר היה חד", מספרת מוריאל, "וכדי לרכך אותו הסתייעתי באותה מתנדבת מופלאה, רחל רובין שמה". ניכר על מוריאל שהיא מתרגשת כשהיא מזכירה את שמה של אותה אישה יקרה שהפכה לאחות עבורם.

"היא לימדה אותי להתפלל", אומרת מוריאל, "באמצעותה למדתי על הקשר הישיר שיש לכל יהודי עם הריבונו של עולם. הקשר הזה החזיק אותי בכל אותה תקופה, קיבלתי על עצמי לכסות את הראש, לשמור כשרות ושבת, ובעלי הצטרף בשמחה. נאחזנו בכל דרך שאולי תביא ישועה לאלינור שלנו".

***

משפחת רוס התאקלמה בארץ, ההורים ויתרו על קריירות מרשימות, מכרו את דירתם בצרפת וקנו דירה בירושלים. אלי מצא עבודה חלקית, ואת שאר היום הקדיש ללימודי התורה שגילה.

מוריאל לא עבדה. יחד עם תיק העבודות שלה שנשרף, נשרפו כל המחשבות לנסוק קדימה עם קריירה כמעצבת ידועה. אלינור מילאה את כל חייה ואת סדר יומה, מבוקר עד ערב. מבית חולים למרכז השיקום, מטיפול לתרפיה.

"ללא האמונה שהפכה לבת לוויתי הצמודה, לא הייתי שורדת", מצהירה מוריאל ומהדקת את השביס שלראשה.

אלינור נרשמה ללימודים בבית ספר חרדי לבנות. "הם קיבלו אותה בחום, הבינו את מצבה העדין", נזכר מוריאל, "ובכל זאת היו מקרים שבנות נרתעו ממנה, נבהלו מהילדה המצולקת קשות. אני זוכרת יום אחד בו היא חזרה הביתה, התיישבה על הרצפה ופרצה בבכי, היא לא הפסיקה לבכות. 'כולם צוחקים עלי… מפחדים ממני…', השתנקה".

"'את יודעת מה אלינור?' אמרתי לה, 'בואי ניקח את הדמעות האלה שלא יהיו לחינם, נתפלל ביחד ונבקש מאלוקים שיעזור לך גם בעתיד'".

התיאור של מוריאל מעביר בי צמרמורת. אני רואה אותה בעיני דמיוני יושבת על הרצפה לצד בתה, ושתיהן יחד בוכות ומתפללות. אני מנסה לברר בזהירות אם הדמיון שלי תואם למציאות ומוריאל מאשרת. "כך זה היה בדיוק", היא אומרת. "לימדתי את עצמי ואותה לנתב את הדמעות, שלא יהיו לריק. כבר אז ידעתי שדמעות כאב פורצות הישר אל כסא הכבוד".

מוריאל לא בכתה לחינם. "פחדתי על עתידה של בתי, מי יינשא לבחורה שנראית ככה? אני הכרתי את הנפש שטמונה שם בפנים מתחת לצלקות, אבל האם יימצא הבחור שיהיה מוכן להתעלם מהמראה החיצוני ולהתמקד ביופי הפנימי?"

ושוב הייתה זו רחל שחזקה אותה. "אותו אלוקים שהשאיר אותה בחיים, יביא לה את השידוך הנכון!" קבעה בנחרצות, כשאמונתה היוקדת סוחפת אחריה את מוריאל ואת בתה.

***

ובכל זאת, בליבה של מוריאל קינן הפחד, פחד שאחז אותה כל אימת שחשבה על עתידה של בתה היחידה. עד שיום אחד, אחר הצהריים, מול ספר התהילים שהיה כבר שגור על פיה, גמלה בה ההחלטה. "את מעצבת אופנה, נכון?", אמרה לעצמה, "אז קדימה, קומי ותעשי משהו עם עצמך!"…

ה"משהו" הזה הופיע בדמות מתפרה, לאחר שבמשך שבועות מספר קרם הרעיון עור וגידים.

מוריאל הרגישה שמן השמים מכוונים את צעדיה. היא החליטה לפתוח מתפרה, ולהקדיש מידי חודש קולקציה שלימה לכלה יתומה, כולל שמלת כלה, מכף רגל ועד ראש.

"בליבי התפללתי ששמחתה של הכלה תהפוך למליץ יושר עבור בתי, שתמצא חתן מתאים ותהיה אף היא כלה, שמחה ומאושרת", היא אומרת.

אלינור הפכה לנערה מיוחדת. טובת לב אהובה על כל חברותיה ומורותיה, אך אנשים עדיין נבהלו ממנה. אנשים שלא הכירו ביופייה הפנימי, יופי שהיה חזק מכל הצלקות שבפניה.

"התחלתי במלאכה", מספרת מוריאל, "ובכל שלב בעשייה אמרתי לעצמי: ריבונו של עולם, בכל העשייה הזאת יש לי בקשה אחת, קטנה גדולה. אני מתחננת שבתי תזכה לחתן שהיא ראויה לו…"

ואלינור, שבנסיבות החיים בגרה בטרם עת, נרתמה לפעולה. "ההשגחה הייתה לצידי לאורך כל הדרך, מצאתי אולם גדול שהוא בעצם הקדש, ולכן השכירו לי אותו במחיר הקרן. התופרות שנענו למודעה שפרסמתי התגלו כנשים מיוחדות, כל אחת מהן ששמעה את הסיפור מאחורי המתפרה שאני מקימה התגייסה לעבודה בשמחה ובאושר, ולא רק בשביל המשכורת". וכך יצאה המתפרה לדרך עם הרבה דמעות ועם תפילה אחת גדולה.

מוריאל עמדה בהבטחתה, ובכל חודש תפרה קולקציה שלימה עבור כלה יתומה, והיושב במרומים גמל לה טובה מרובה.

בתוך תקופה קצרה התרחבה המשפחה. לאלינור נולדו אחים, ולא הייתה מאושרת ממנה. ובהגיעה לפרקה נמצא עבורה החתן המיועד, בחור מיוחד, עדין נפש ובעל מידות טובות.

"והנה, הלילה הזה אנחנו נמצאות כאן", מוחה מוריאל מעיניה דמעה של אושר, "יודעות שהתפילה התקבלה…"

תגובה אחת
  1. מרגש…

השארת תגובה