אני מאמין בביאת המשיח

בני עדות המזרח ניקו וצבעו את הבית ואף קנו משחקים לילדים, בלוב רכבו על חמורים, הכורדים העניקו לתשעה באב שם מיוחד ובקהילות רבות נהגו לבקר בבתי עלמין

שוטר בריטי מפקח על היהודים בכותל
שוטר בריטי מפקח על היהודים בכותל
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

תשעה באב, מוגדר כיום הקשה ביותר ביהדות, בו נחרבו שני בתי מקדש. אין מנהגי אבלות קשים כל כך כמנהגי תשעה באב. ידוע כי "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו נחרב בימיו", ההבנה הפשוטה לאמירה זו היא כי בדור שלא נבנה בו בית-המקדש, כנראה קיים אותו פגם שהיה בדור שנחרב בו.

למרות האבל, יש הסוברים כי המשיח נולד דווקא בתשעה באב ואף הגאולה תתרחש ביום זה, ולכן יש הרואים ביום זה לצד האבלות והמנהגים, דווקא יום שממנו תצמח הישועה ולוקחים זאת אל השורה המעשית.

לדוגמא, ידוע שבני עדות המזרח נוהגים דווקא ביום זה מאחרי חצות לנקות את בתיהם וכמו כן גם חלק מעדות אשכנז. אך מה שפחות ידוע הוא, שמאותה הגישה וההבנה, ישנם עוד קהילות ברחבי העולם שעושים דברים שלכאורה נראים תמוהים, כיוון שזה נראה כשמחה, אך זה דווקא נובע מאופטימיות ואמונה חזקה שכבר באותו היום יגיע המשיח ויגאל אותנו.

שוחחנו עם אסתר שקלים, מרצה, משוררת וחוקרת קהילות ישראל, שמספרת על עוד קהילות שלוקחות את האמונה העזה הזו בבורא עולם לפן המעשי, ועל עוד מנהגים הנהוגים דווקא בתשעה באב: "בעירק, תימן, באפגניסטן ובוכרה ופרס קוראים על חנה ושבעת בניה", היא פותחת במנהג ייחודי ומעניין זה, וממשיכה ומסבירה כי "לא קוראים לזה בשם 'חנה ושבעת בניה', זה השם האשכנזי. בפרס קראו לזה שבעת האחים ובעירק שם נוסף בערבית. בעיקרון את חנה ושבעת בניה לא קוראים בחנוכה, זה מנהג רק של האשכנזים".

ומדוע דווקא בעיתוי הזה? שקלים מסבירה: "כתוב מפני חטאינו גלינו מארצנו. אז מתי הוא יחזיר אותנו? כשנדבק בו באמת וכשנתמסר אליו לגמרי, אז מביאים את חנה כמי שהייתה מוכנה למסור אפילו את שבעת בניה, ובכך להגיד שאנחנו מוכנים אפילו למסור את נפשנו".

שקלים גם מספרת באלו גלויות נהגו לכבס, לסייד את הבית ולקנות כלים חדשים דווקא ביום זה. "בצפון אפריקה – בכל הקהילות בצפון אפריקה, נהגו לשטוף את הבית, כלומר ממש לצחצח את הבית ולסייד. פעם לא היו צובעים, פעם היו מסיידים ולא היה כמו היום כל מיני צבעים", היא אומרת ומספרת כי למרות חוסר האמצעים, בעבר היו מסיידים, מכבסים (החל מחצות), קנו כלים חדשים וגזרו חליפות, ממש כמו הכנה לחג גדול שהנה כבר יופיע.

"את העבודה הזו לא היו עושים גברים, בזמנו היו עושות את זה הנשים ממש בצום". היא מסבירה ולמעשה מבהירה עד כמה מנהג זה היה מושרש, עד כדי כך שנשים חלשות בצום לא היו מוותרות על התחושה שהנה כבר מאות שנים של צער ואבל מסתיימות ונהפכות לשמחה. "מה שמעניין, שבמרוקו היו נותנים דמי איכה לילדים, ממש כמו שנותנים בפורים, כדי שילכו ויקנו לעצמם צעצועים ומחלקים להם גם צעצועים ממש בשמחה, כי 'הנה כבר המשיח בא'".

אנחנו מנסים עדיין להבין אם אין איזה שהוא קונפליקט בין האבל הקיים לבין התקווה והאמונה הגדולה וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם. ושקלים מסבירה שלהיפך, דווקא נקודה זו היא הפתרון לאותו קונפליקט. כי לצד האמונה המושרשת כבר אלפיים שנה בעם ישראל, אפשר אפילו ללמוד מהפסיכולוגיה המודרנית: "השיטות הפסיכולוגיות המודרניות, מאמינות שמחשבה יוצרת מציאות, מדברים על דמיון מודרך, אומרים שאדם שרוצה להשיג משהו, שידמיין כאילו זה קורה, אתה מכיר את זה שאומרים תדמיין שזה קורה? זה מגיע מתוך מחשבה שדמיון יוצר מציאות ואותו דבר כאן. אתה לא רק מדמיין שמגיע המשיח, ומה קורה שמגיע המשיח? הרי הוא צריך להגיע אליך הביתה… אז אתה מצחצח ומנקה ומכין חליפה.

"בצפון אפריקה, לא רק שדמיינו כי הנה המשיח מגיע, הם ממש המחיזו אותה, זה שלב הרבה יותר גבוה. ואם אתה שואל אותי איך החזיקו 2000 שנה בגלות, זה בגלל שאיך אפשר לאבד את זה שאנחנו יודעים שמחר משיח מגיע ואנחנו מדמיינים את זה ואף ממחישים את זה"…

התחושה המדהימה הזו, קשורה במעט גם למנהג הקודם עליו דיברנו של חנה ושבעת בניה – שם אנחנו מציירים כאילו אנחנו אלה שמוכנים למסור את נפשנו למען הקדוש ברוך הוא, ולמעשה כאמור אנחנו מכריזים כי הנה חזרנו בתשובה ומצפים שמתוך הכרה במסירות הנפש, אנחנו גם ניישם וזה מה שיביא בוודאי את הגאולה. שקלים מוסיפה ואומרת שיש הסוברים שמתי תגיע הגאולה דווקא מתוך "עוד ישמע בהרי יהודה", זאת אומרת שדווקא מתוך השמחה וההכרה שאנו ממש בפתח הגאולה כל הזמן, זה מה שיביא את הגאולה.

וכאן אנחנו עוברים דווקא לשם התענית ומסתבר שישנה קהילה המכנה את תשעה באב 'יום הצימאון הגדול'. "מדובר בכורדים שנהגו לקרוא לתשעה באב יום הצימאון הגדול ולשבעה עשר בתמוז נהגו לקרוא יום הצימאון הקטן. הסיבה לכך, כי תשעה באב הוא ממש כבר בקיץ ואנו צמים כבר מהערב והצימאון הקטן הוא רק מהבוקר. כלומר בשבעה עשר בתמוז עוד ניתן לשתות לפנות בוקר, בשונה מתשעה באב, ובכורדיסטן זאת הייתה תקופה מאוד חמה".

והנה מנהג שנוגע דווקא לקהילה מארצות אשכנז – ללכת לבקר בבית עלמין ביום תשעה באב. זה מנהג שגם נהוג בצפון אפריקה ומקורו טמון באבל, וכפי שמסבירה שקלים: "הרעיון לחבר בין האבל הפרטי לאבל הלאומי. מתאבלים גם על בית המקדש וגם על האנשים הפרטיים. הרי החיבור נוצר גם בניחום אבלים – כאשר אנו מגיעים לנחם אבל אנו אומרים לאבלים 'המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים'".

כאן אנו שוב חוזרים לעניין ההדמיה של ביאת המשיח. על פי שקלים, חוקרת קהילות ישראל, הצעירים היהודים בלוב נהגו לרכב על חמורים בתשעה באב כחלק מהאמונה כי המשיח יגיע על חמור, ומנהג זה מסמל אקט דומה וממחיש למעשה את הסיטואציה בה נראה את הגואל רכוב על חמור מגיע לבשר לנו על הגאולה.

אנו נוגעים בנקודה מעט יותר נהוגה ושייכת לקהילות רבות, והיא המתייחסת לשמות הילדים הנולדים בתשעה באב או בסמוך, ונותנים להם שמות המוזכרים בהם נחמה. כאן מגיעה אנקדוטה קטנה שמחדשת לנו אסתר שקלים: "מנחם בגין ז"ל נולד בשבת נחמו ועל כן קראו לו מנחם", שמות נוספים ומקובלים בהקשר זה הם נחום, נחמיה, נחמה, גאולה ועוד.

לסיום מזכירה שקלים את המנהגים הידועים יותר בקהילות ישראל כמו מאכלים עגולים בסעודה מפסקת, ולשים אפר על המצח, וכאן היא מזכירה שנהוג להזכיר כי אפר מלשון פאר והתקווה שאפר יהפוך לפאר.

מלבד זאת, ישנם מקומות בהם עד היום לומדים מסכת 'טהרות' בתשעה באב בצהרים, ואף ישנו כולל כזה המיוחד לתשעה באב, מתוך הבנה ותקווה שעלינו להיות מוכנים לביאת המשיח.

לצד המנהגים המקסימים האלו, אולי ניתן להזכיר דווקא את הסיפור העתיק ביותר והאופטימי מתקופת הגמרא, כשהאמירה האמונית החזקה ביותר בעקבות החורבן, יצאה מפיו של ר' עקיבא: "שוב פעם היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להם: לכך אני מצחק, דכתיב: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן ברכיהו', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה – אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה…

"עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו".

מי ייתן ונזכה כולנו להרגיש בצער ולהפנים אותו אל ליבנו לצד אמונה מובהקת שהמשיח יגיע ושנזכה לראות בשוב ה' לציון במהרה בימינו. אמן.

השארת תגובה