הדלת לכניסת הבית הייתה צבועה בצבע חום עתיק. הם היו עייפים, והם טעו בדרך. הדלת שלפניהם גרמה להם להתלבטות קלה.
"נדפוק?" שאל דניאל הורן את אשתו. היא הנהנה בראשה לחיוב, העייפות הכריעה אותה.
את הדלת פתחה אישה בעלת סבר פנים טובות. "אפשר לעזור?" שאלה.
"כן", השיב דניאל, "אנחנו מישראל, באנו עם קבוצה לטייל באזור ואיבדנו אותם. אפשר לקבל שתייה ולהשתמש בטלפון? הסלולרי שלנו אינו זמין משום מה".
האישה המשיכה להאיר להם פנים. "ודאי", ענתה וסימנה להם לבוא אחריה. הם נכנסו לסלון הבית, והיא רצה להביא להם מים וטלפון.
בכניסה לבית הבחין דניאל בצלב גדול ותמיהה התעוררה בליבו. לא בגלל הצלב, המצוי בבתיהם של נוצרים, אלא בגלל שני סמלי יהדות – מגן דוד ובית מזוזה עתיק – ששכנו אחר כבוד על המדף.
הם שתו לרוויה, יצרו קשר עם הקבוצה, והמדריך הבטיח לבוא לאסוף אותם. "תרגישו בבית", אמרה המארחת, "אתם יכולים להמתין למדריך כאן".
ההמתנה הובילה לשיחה, ודניאל ניצל את ההזדמנות. "מה זה?" שאל והצביע על הממצאים שהפתיעו אותו. "אני לא יודעת", השיבה בעלת הבית בחיוך רחב, "זה עובר אצלנו בירושה מדור לדור. סבתא שלי סיפרה לי, שאמא שלה שמרה את זה מכל משמר".
תוך כדי דבריה הרימה בעלת הבית את הפריטים, התבוננה בהם בעיון ובשתיקה, ואז הוסיפה: "זה נמצא אצלי מהיום שנישאתי. סבתי, אותה הערכתי תמיד, ביקשה ממני שאבטיח לה להשאיר את החפצים הללו במקום גלוי ונראה לעין כל עוד אני בחיים, ואני נתתי לה את הבטחתי".
השיחה הלכה והתפתחה, ומסתבר כי אותה אישה נוצרייה שענתה לשם מרתה לא הייתה מעורה כלל בחיי היהודים. "היא הביטה בי בפליאה", מספר דניאל, "מחפשת את הזקן ואת הפאות; משמעות המילה 'יהודי' הייתה בעיניה לבוש חיצוני בלבד".
***
"סיפרתי לה עלינו, על ארץ ישראל, וקצת על היהדות", נזכר דניאל, והוא מסדר את הכיפה שעל ראשו.
"אשתי לחצה עלי שנצא לטיול בספרד", הוא אומר כמתנצל ומוסיף: "כנראה היינו צריכים להרחיק לכת עד לשם כדי למצוא את עצמנו כאן". ואשתו מחרה אחריו: "אכן, השגחה פרטית, השגחה פרטית".
הסיפור כולו החל לפני מספר שנים. דניאל עבד בחברת הסעות מבוקר עד ערב, ואשתו ענת עבדה כפקידה בביטוח לאומי.
"היינו נשואים מספר שנים ועדיין לא זכינו לילדים. פנינו לרופאים מומחים בתחום, והתשובה הייתה חד משמעית: אין לכם שום בעיה! סבלנות! ואז החלו הלחצים מצד האשה. אשתי לחצה עלי שנצא לטייל בספרד 'לפרק מתחים'. צערה נגע לליבי והסכמתי. לא הבנתי מה לנו ולספרד, אבל ענת התעקשה. וכך נרשמנו במשרד תיירות יחד עם קבוצה מסודרת, עלינו על מטוס, וכמה ימים לאחר מכן מצאנו את עצמנו בביתה של מרתה, לאחר שאיבדנו קשר עם החבורה".
***
לפני שנפרדו ממרתה לשלום, לאחר אותה שיחה שהתפתחה ביניהם, זרק לעברה דניאל: "אולי את יהודייה?" מרתה לא הבינה על מה הוא מדבר. היא? יהודייה? מה פתאום! היא שלחה בו מבט תמה.
הם יצאו החוצה, ואז הגיע תורה של ענת להפתיע את בעלה. "ובמה אנחנו יהודים?" שאלה.
"הרגשתי כאילו חטפתי מכת ברק", משחזר דניאל. "במה אנחנו יהודים? חזרתי על שאלתה וניסיתי למצוא תשובה הולמת, אך לשווא. הבטתי בעצמי ושאלתי את עצמי: אם אתה יהודי, במה אתה שונה ממרתה? האם מגן דוד הוא הסימן היחיד שמבדיל בינך לבין הנוצרייה המקומית הזו?"
הוא שיתף את ענת אשתו בתחושותיו, והיא מצדה לא היססה לדרבן אותו לברר ולחקור. "אתה צודק", אמרה, "אנחנו לא יודעים מה מחייב אותנו כיהודים, אנחנו חייבים לעצור, לבדוק, ולעשות חושבים".
הם חזרו לארץ, אבל דניאל לא נרגע. הוא החליט לברר על מרתה, על היהודים ועל היהדות. "קראתי על תקופת האינקוויזיציה, וככל שחקרתי והעמקתי התחזק בליבי החשד שמא מרתה שייכת לאותם אנוסים מספרד", הוא אומר.
***
מי הם אותם אנוסים? ובכן, לפני מאות שנים גורשו היהודים מספרד לאחר שסירבו להמיר את דתם. מי שנשאר התנצר, כביכול, אך רבים מבין המתנצרים המשיכו לשמור מצוות בסתר.
בלשי האינקוויזיציה במקום, כמו בספרד ובפורטוגל, המשיכו לחרוש את השווקים בכל אותה תקופה וניסו לתפוס "על חם" את מי שנפשו חשקה דווקא בערב פסח בחסה (עבור מרור) וכדומה…
אולם האנוסים התחבאו היטב. הם הורישו לבניהם את מורשת שמירת המצוות בסתר מתוך פחד, עד שאט אט, עם הדורות המתחלפים, נשארו גם השיבושים חקוקים בליבם של מיליוני צאצאיהם החיים כיום ושומרים על מעט המצוות שקיבלו מאבותיהם, לעיתים בצורה בלתי ברורה ומעוררת תמיהה.
צאצאי האנוסים שבבלמונטה, פורטוגל, אופים עד עצם היום הזה מצות רק בט"ז או בי"ז ניסן, כפי שאפו אבותיהם מצות – לא בערב החג המקורי – מתוך מטרה להטעות את בלשי האינקוויזיציה. בשקט הם שרים את שירי החג. הנשים יוצאות עם בנותיהן למקורות מים, ושם מלמדות אותן את שירי יציאת מצרים וקריעת ים סוף.
הסיפורים על הסבתא, שנמנית ככל הנראה על צאצאי האנוסים, גם אם מדובר באמא של אמא, אינם ערובה לכך שלאורך חמש מאות שנה ויותר המשפחה לא התבוללה באחת החוליות.
צאצאי האנוסים במיורקה, בבלמונטה ובמקומות נוספים, מוחזקים יותר כצאצאי יהודים, שכן הם הקפידו מאוד להינשא רק בתוך המשפחה, ובנוסף נדחו במהלך כל השנים על ידי שכניהם, הנוצרים הקתולים, שאפילו קראו להם בשמות גנאי כמו "צ'ואטוס" (חזירים). כל אלו הבדילו אותם משאר המקומיים. יש ביניהן משפחות עם שמות יהודיים מובהקים שנשמרו לאורך השנים, אך כל אדם משם המבקש להתגייר, צריך להגיע לרב אורתודוקסי.
שאלת השאלות היא, כמה "חוסה", "סילביה" ודומיהם מסתובבים בעולם בלי לדעת על שורשיהם היהודים. "מספר צאצאי האנוסים נתון במחלוקת עזה", טוענת החוקרת הגניאולוגית פרופסור שולמית ח. הלוי שחקרה רבות את הנושא. "אני מסתמכת על האברבנאל שכתב, כי מספרם של יהודי ספרד בעת הגירוש בשנת רנ"ב (1492) היה כמספר יוצאי מצרים, כלומר שש מאות אלף נפש. האברבנאל אומר, שמחציתם של היהודים גלו מספרד, ומחצית מן הגולים – כמאה וחמישים אלף – בחרו להגיע לפורטוגל, שהציעה חופש דת תמורת כופר נפש.
"אבל האפשרות לשהות בפורטוגל עד יעבור זעם, כמחשבתם האופטימית של היהודים, הייתה קצרת מועד. בנו של מלך פורטוגל ביקש להינשא לבת מלך ספרד, והתנאי לנישואין היה צו גירוש של כל יהודי פורטוגל מארצם. מלך פורטוגל הוציא צו גירוש פיקטיבי ליהודי פורטוגל מהקהילה העתיקה ולמגורשי ספרד שזה עתה הגיעו. כולם שמו פעמיהם לנמל הים, אך מלך פורטוגל, שידע כי ארצו לא תחזיק מעמד ללא היהודים, לא הניח לאף אוניה לעגון בנמל. היהודים, שלא הורשו לצאת, הוכרחו להתנצר בעל כורחם, בשמד רנ"ז (1497) הידוע.
"אין לנו מושג מדויק כמה אנוסים בעל כורחם שמרו על מצוות בסתר ולא יצאו מאוחר יותר מספרד או מפורטוגל", טוענת הלוי, "וכמובן איננו יכולים לאמוד ואף לשער את מספר צאצאיהם".
כשגורשו היהודים מספרד בשנת 1493, היו יהודים שנמלטו לפורטוגל. ביניהם היו שלוש משפחות יהודיות שרצו בכל כוחן לשמור על המסורת ועל הדת היהודית. בגלל רצונן העז לשמור על היהדות בכל מחיר הן לא הצטרפו אל היהודים שהשתקעו בערים, אלא חשבו על רעיון אחר. הן השתקעו במקום רחוק יותר, מקום שקט ורחוק מהמולת העיר באזור שנקרא "יער הכוכב".
בני המשפחות הללו בנו את הכפר עבורם, וכמו שאר היהודים נאלצו להסתיר את יהדותם, קראו לעצמם "נוצרים חדשים" והמשיכו לשמור בסתר את מצוות היהדות, עד כמה שהתאפשר להם. אמנם השכנים הנוצרים היו רחוקים וידה הארוכה של האינקוויזיציה לא השיגה אותם, אבל הכל נשאר בהסתר ובמחבוא.
כדי לא להתבולל בין הגויים וכדי לשמור על המסורת, התחתנו שלוש המשפחות היהודיות רק בינן לבין עצמן, כך ששמות המשפחה בכפר כולו הם שלושה – הנריקז, מנדס ואוליווירה. במשך הזמן התרחב הכפר וגדל ושכנים נוספים הגיעו, אבל כמעט לא הפריעו את מנוחתן.
מי ששמר בעיקר על המסורות היו דווקא הנשים, הסבתות והאימהות, הן היו אלה שדאגו שהגחלת לא תכבה גם כעבור מאות שנים. הן חינכו את הילדים ושמרו את השבתות, כי הגברים היו חייבים ללכת לכנסייה, לסחור עם הגויים ולהיראות בפניהם כנוצרים.
לפני כמה שנים הגיעו לבלמונטה כמה רבנים מעמותת "שבי ישראל" ומהרבנות הראשית, והיהודים ה"ישנים" חזרו ונעשו ליהודים "חדשים", כאשר לימדו אותם את כל הדינים והמסורות שנשתכחו מהם.
יהודי צרפתי תרם להם לפני כעשור בית כנסת ומקווה, ובמקום פעיל כיום מוזיאון יהודי ואף חנויות שמוכרות בשר שעבר שחיטה כדת וכדין ומאפיות כשרות. המדהים הוא שיש מסורות מן הימים השחורים והאפלים ההם שעדיין נשמרים באדיקות, מנהגים שהפכו מתוך הרגל לחלק מהמסורת שלהם.
***
עם כל המידע שבידו, טס דניאל בחזרה לספרד, היישר אל ביתה של מרתה. "היא כאילו חיכתה לנו", משחזרת ענת, "היא מאוד התרגשה, והחלה להעלות זכרונות מהעבר, זכרונות שתאמו מאוד את מה שידענו על האנוסים. המפגש שלה אתנו הותיר בה רושם עז.
"מרתה היא אלמנה מבוגרת, בן אחד שלה מתגורר במרחק גדול ממנה ובתה מטיילת בעולם. והיא לבד. הנקודה שעוררנו עזרה לה גם לצאת מהבדידות הנוראה בה חיה עד אז. פתאום היה לה בשביל מה לקום בבוקר, הנושא הטריד אותה ולא נתן לה מנוח.
"היא הקדישה ימים ארוכים למפגשים עם בני משפחה מבוגרים, לברר האם הם זוכרים משהו, ואם כן מה, האם היו לסבתה מנהגים נוספים, האם המגן דוד ובית המזוזה הם סמלי אורח חיים? רמז לדור העתיד? רמז שהם לא שמו לב אליו, התעלמו מקיומו? ואם כן, מה זה אומר לגביה, האם אפשר עוד לתקן?"…
***
האנוסים ניסו לשמור על יהדותם בסתר, ולו גם בדברים הקטנים והפשוטים ביותר. יש לזכור שבמשך מאות בשנים התנופפה חרב הזעם והעינויים של האינקוויזיציה הארורה והאכזרית מעל לראשיהם של הנוצרים החדשים, והפחד מפניה היה איום. החשש מפני הלשנה של השכנים הנוצרים, ולפעמים גם של מכרים יהודיים בעצמם שעונו על ידי האינקוויזיציה, גרם לאנוסים להסתיר עד כמה שאפשר את יהדותם.
ולמרות זאת הצליחו משפחות שלמות להעביר מסר חד וברור לנכד ולנין: אנו יהודים! יהודים נולדנו ויהודים נמות! לפעמים בלתי אפשרי היה להעביר אפילו מנהגים פשוטים, וכל מה שנותר היה להעביר רק את הידיעה עצמה: אנו יהודים! צריך להמשיך את השרשרת…
את האמירה הזאת נהוג היה לעשות ברגע האחרון לחיים, כאשר מוסר הידיעה היה כבר על ערש דווי ומוראה של האינקוויזיציה לא הפחיד עוד. היו כאלה, כמו סבתה של מרתה, שדאגו לשמר פריטים כתזכורת על השייכות לעם היהודי. לפעמים מגיעה התזכורת ליעדה גם כעבור מאות שנים. במקרה של מרתה הייתה זו תזכורת גם לדניאל ולענת…
"עצוב לחשוב", אומר דניאל, "כמה יהודים גרים ממש כאן, בארץ ישראל, ללא איום וללא חשש של גורם כלשהו שאינו מאפשר להם לחיות על פי התורה וההלכה, ובכל זאת הם רחוקים כל כך מכל מה שמייצג את היהדות. הרצון שלהם להידמות לשאר אומות העולם חזק מאוד, והלב פשוט נשבר מעצם המחשבה".
***
דניאל וענת שומרים עד היום על קשר חזק עם מרתה, הם מקפידים להתקשר, להתעדכן ולחזק את ידיה במסע חיפושיה. "קישרנו אותה עם רב שמתמצא בתחום, והיא נמצאת כיום בתהליכי בירור", אומר דניאל, "אני לא יודע אם בגילה היא תוכל לעמוד בשינוי גדול בחייה, אבל מי יודע? אין ספק שעוררנו בה את הנקודה היהודית".
וגם הנקודה היהודית של דניאל ושל ענת התעוררה. הם הצטרפו לסמינר לבעלי תשובה בארץ, ושינו כיוון בחיים. "במשך השנה בה היינו עסוקים בשינוי דרסטי של אורח חיינו, למורת רוחם של ההורים משני הצדדים", מספרת ענת בהתרגשות, "התבשרנו בבשורה משמחת! זכינו לזוג תאומים שממלאים אותנו באושר גדול", היא מצביעה על הבנים שמתרוצצים ברחבי הבית.
"אנחנו מרגישים קשר עמוק לנושא האנוסים, משום שבאיזשהו מקום – היינו גם אנחנו בחזקת אנוסים במשך שנים", היא אומרת ומוסיפה: "הבית שלנו פתוח לרווחה לבעלי תשובה, ואנחנו בקשר הדוק עם רב מאזור ספרד. הוא שולח אלינו אנשים שמתעניינים ביהדות, שמבקשים לבוא לארץ ישראל לבקר באזור, ובשבילנו זה המעט שאנו יכולים לתרום לגל התשובה שזורם כל הזמן".