אמא, תמיד צודקת // געגועי הבת

במלאת שלושים לפטירת ליליאנה גולדהירש בת היינריך-חיים וזלדה עה"ש, שנולדה במחנה ריכוז, התייתמה מהוריה וגדלה בבית יתומים בבוקרשט, ולאחר מכן עלתה לישראל וזכתה להקים משפחה. בתה הרבנית חדוה לוריא כותבת מתוך הלב, על אמא מיוחדת, על הרצון לחיות למרות כל הקושי. על הגילויים בימי השבעה, וגם מי היתה החברה הכי טובה של אמא?

ציור של ליליאנה גולדהירש
ציור של ליליאנה גולדהירש
>> בעל עסק? לחץ כאן וקבל אתר לעסק שייראה מליון דולר!

אמא הטובה איננה. כמה קשה לחשוב עליה בלשון עבר.

להיפרד? אין אפילו אפשרות לדמיין. אני לא נפרדת ממך אמא יקרה שלי. אני רק יושבת עכשיו וחושבת על אותם הרגעים שבהם התקשרת ולא יכולתי לענות, על השיחות שקיצרתי בהן, כי הייתי עסוקה או ממהרת. על הפעמים שהיה לי קשה לקבל את דעתך ורציתי רק שתקבלי אותי כמו שאני.

בגיל 18 נישאתי ויצאתי מהבית. הרגשתי בוגרת כמו שמרגישים בגיל הזה ורציתי לעשות הכל לבד. אני אסתדר לבד, אתארגן לבד, אל תעזרו לי בכלום, אפילו לא בתשלום שכר הדירה.

בשבעה, כשישבתי שם בבית, אמרתי לעצמי 'לאן הלכת אז? איך חשבת שאת יכולה לבד?', הרי כל כולי עשויה מאמא שלי. איך שאני חושבת, מדברת, לבושה. אמנם אני ב'עטיפה אחרת', אבל כולי – היא. מרוב המחשבות הרגשתי כל כך קטנה. כששאלו אותי מה אני רוצה לאכול, זה פשוט לא עניין אותי. לא אוכל, לא שינה. להירדם? אי אפשר בכלל להירדם בצער הזה. התחברתי לצער גלות השכינה.

כמה צער. בהלוויה ביקשתי סליחה מאמא. סליחה על הרגעים שלא עניתי, סליחה על זמנים שיכולתי, או הייתי צריכה לבוא, לבוא ולא באתי. עכשיו אני מבינה, אמא תמיד צודקת. אוי, לו רק להשיב ניתן את כל הרגעים האלו..

ישבתי על המזרן בסלון, הזכרונות עולים וצפים. תמונות ילדות שלי. בחזרה הזאת הביתה למדתי כל כך הרבה. וכל כך התגעגעתי. הרגשתי את הבור שנפער לי בלב והתמלא מיד בגעגוע.

געגועים לאמא המיוחדת שלי. לאישה ששרדה וצלחה כל כך הרבה אתגרים, ותמיד נשארה שמחה. היתה לה שמחת חיים מכל דבר. מעוגה שאפתה, משמלה שעיצבה, מכל יצירה שלה. היא היתה מציירת, גם כשראייתה התדרדרה, היא המשיכה מתוך החושך, ציור מתוך הלב.

השמחה שלה כיסתה על כל הסבל, ועד הרגע שהיא התאשפזה, בחודש האחרון, לא ידענו כמה היא סבלה. כמה כואב לה. היא פשוט לא סיפרה. לא הבנו עד כמה ראייתה היתה גרועה, ושהיא למעשה רואה רק צללים. בחודש הקשה הזה, היא גם לא ראתה את דמעותיי, למראה סבלה. סבל נוראי.

היא לא הצליחה לישון בלילות, מרוב כאב. היא לא היתה יכולה לזוז לבד. עזרנו לה להסתובב, להישען, להתרומם, להוריד, להרים, חיפשה כל רגע תנוחה אחרת ולא מצאה מנוחה לנפשה. אבל גם אז, בסבל הנורא הזה, היא לא איבדה את חוש ההומור שלה. אף פעם לא ניצחו אותו. לא מחנה הריכוז והמלחמות, לא היתמות משני הוריה, מגיל כל כך רך ולא בית היתומים. תמיד חייכה והמשיכה לעבר היום הבא.

הגעתי אליה לבית החולים מתי שיכולתי. גם אחרי הרצאותיי בלילות, ידעתי שאמא לא ישנה. הרגשתי שהיא כמו נר שדועך, שהיא הולכת ונעלמת ורציתי עוד רגעים מאורה. כמה כאב היה בשבועיים האחרונים, בשל זיהום ממנו סבלה אמא, אסור היה להתקרב אליה, רק מרחוק, עם חלוק וכפפות. בשבוע האחרון, היא ביקשה ממני נשיקה, ואמרתי לה שאסור, דאגתי לה. אוי, איזה יסורים, אמא שלי מבקשת נשיקה ואני אינני יכולה.

הדמעות לא חדלו, בכל רגע שהייתי לבד, גם בשבעה. אבל הקב"ה עשה איתנו חסד ושמו ניחום אבלים. כאשר היו אנשים, הרגשתי שמישהו נושא איתי את הכאב, והצלחתי לעצור את הדמעות ולשמוע על אמא שלי. כל כך הרבה נשים הגיעו. וכל אחת מהן אמרה לי שהיא החברה הכי טובה של אמא שלי. היה לה מקום להכיל את כולם.

אמא היתה מלאת חיים, עד הסוף. כמה ימים לפני פטירתה, לפני שהתדרדר המצב, הרופאים שקלו לשחרר אותה הביתה, לטפל כבר לא כל כך היה ניתן… הם שאלו אותה 'מה את רוצה להישאר או לצאת?' ואמא המדהימה שלי השיבה 'אני רוצה לחיות. חיים זה מעל הכל'. שאלתי את עצמי איזה חיים אלו? מעל 8 שנים שהיא לא רואה. סיעודית במצב קשה. הלזה יקרא חיים?

למדתי מזה על קדושת החיים. נר ה' נשמת אדם. כמו שרואים שכאשר הנר כלה, הלהבה עוד מרצדת, רוצה עוד להישאר, כך האדם רוצה להמשיך לחיות. לרופאה קהילתית שביקרה אותה בימים האחרונים, הסבירה אמא כי למרות כל הסבל שהיא עוברת, יותר כואבת לה הפרידה מאיתנו.

היא לא היתה מתלוננת. כשראתה שהסבל שלה מצער אותי, סימנה לי באצבעה להתקרב ואמרה 'אל תבכי, לכל יום יש מחר, את תראי שמחר יהיה עוד יותר טוב. את חזקה. את לוחמת. על כל דבר נלחמת בחיים. תהיי חזקה, את תראי שהכל יהיה בסדר'. והדמעות הציפו אותי… ומציפות אותי גם עכשיו.

צדקת אמא 'הכל בסדר', אבל כמה שאת חסרה לי. כמה קשה המחשבה שאין יותר אמא.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

כל אחד ואחת שיכולים לעשות מעשה טוב לעילוי נשמתה של אמי היקרה, יזכו בחסד של אמת.

התחברות – כלים מעשיים של אמונה לחיים הרמוניים

 

5 תגובות
  1. הרבנית היקרה, ממש התרגשתי לקרוא. את כותבת כלכך יפה והמסרים כלכך יפים ונכונים. שלא תדעו עוד צער ושנזכה כולנו לתחיית המתים ולמשיח צדקנו בקרוב.

  2. מרגש עד דמעות , צריך להעריך את אמא בזמן הנכון, כל רגע וכל יום , כמה שזה נוגע, ותודה רבה לרבנית שנותנת לנו תובנות נכונות ואמיתיות והדרכה אמיתית לחיים באמונה .

  3. דברייך יוצאים מהלב ונכנסו לליבי!!!
    מרגש, מדויק, עוצמתי ואמיתי.
    רק בשורות טובות!!

  4. הצטערתי לשמוע על מות אימך רק היום נודע לי
    כמו תמיד הדברים שכתבת כל כך נכונים ונוגעים ללב.אמן ושנלמד מהם.
    תינחמו מהשמיים.

  5. הרבנית היקרה, משתתפת בצערך, זכתה אימך האצילית להשאיר לנו אותך. ירושה יקרה מפיצה אור יקרות בחשכת הגלות.
    כתבת כל כך נוגה, כל כך נוגע.
    זכתה. זכינו.
    ברוכה תהיי, השם יצליח פועלך למען עמ"י בטוב ובנעימים מתוך שמחה בריאות ובהירות. תודה תודה תודה לך.

השארת תגובה