סוריה: לא בוטחים באיראן לשת"פ

כותבים באופוזיציה הסורית על קריאת שר החוץ האיראני, לשיתוף פעולה בין מדינות האזור: איראן שורש המשברים באזור, לא ניתן לבטוח בה

נשיא סוריה בשאר אל אסאד
נשיא סוריה בשאר אל אסאד

ב- 20.3.2018 פרסם היומון הקטרי היו"ל בלונדון אל-ערבי אל-ג'דיד, בצעד יוצא דופן, מאמר של שר החוץ האיראני, מוחמד ג'ואד זריף, בשפה הערבית, ובו מסרים פייסניים למדינות האזור. במאמר טען זריף כי המשך מרוץ החימוש בקרב מדינות המזרח התיכון וחוסר האמון ביניהן עלולים לחולל מאבקים הרי אסון באזור ולהגדיל לאין שיעור את הוצאותיהן הביטחוניות. זריף קרא להידברות עם מדינות האזור שתלווה גם בצעדים בוני אמון כמו חיזוק התקשורת בין העמים, עידוד התיירות ושיתוף הפעולה בתחומים המשותפים ובפרט בתחומי הכלכלה והמסחר.

מאמרו של זריף זכה למאמרי תגובה רבים שפורסמו אף הם ביומון אל-ערבי אל-ג'דיד, בעיקר מצד כותבים סורים תומכי האופוזיציה שהיומון נוהג לתת להם במה. רב הכותבים, ובראשם עורך היומון, העיתונאי הסורי בשיר אל-בכר, דחו את דברי זריף וטענו כי בהציגו את איראן כשוחרת שלום, הוא מתעלם מכך שהיא המדינה המאיימת על ביטחון האזור, אף יותר מישראל, והאחראית למלחמות, למשברים ולעימותים בו ואחראית למותם ולעקירתם של המוני העם הסורי. עיתונאי סורי אחד נקט לשון מתונה יותר, כשהעלה את האפשרות שמאמרו של זריף מעיד על כוונה אמיתית של איראן לשנות את מדיניותה.

דוח זה יסקור את מאמרו של זריף ואת מאמרי התגובה של הכותבים הסורים.

שר החוץ האיראני, זריף: הידברות ושת"פ בין מדינות האזור ימנעו הידרדרות למאבקים הרסניים

כאמור במאמר שפרסם שר החוץ האיראני זריף בשפה הערבית ביומון הקטרי אל-ערבי אל-ג'דיד היוצא לאור בלונדון הוא טען כי למרות התבוסה שנחל דאעש בעיראק ובסוריה, המזרח התיכון עדיין סובל מטרור וקיצוניות ורחוק מהיציבות הביטחונית המיוחלת, שאליה יש לחתור. הוא כתב: "התבוסה המבישה שנחל דאעש בשנה האחרונה שמה קץ לתכנית המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה וחיסלה באופן רציני את זרם הקיצוניות והאלימות שגרר את האזור שלנו לאחת מהתקופות ההיסטוריות שנגרמו בהן הכי הרבה נזק וחורבן. למרות זאת, פעילויות הטרור והקיצוניות עדיין שרירות וקיימות ומהוות איום על האזור ועל העולם, בהתחשב ברשתותיה הפרוסות בהיקף נרחב בכל ארצות העולם. לפיכך, מניעת התרחבות שטח [הפעילות] של הקיצוניות תופסת את המקום הראשון בסדר העדיפויות.

אמנם כבר התגברנו בשטח על קריאת התיגר של המדינה האסלאמית המזויפת בעיראק ובסוריה, אלא שמרחק רב מפריד עדיין ביננו לבין המצב הביטחוני היציב שאליו אנו שואפים. בתקופה היסטורית זו אנו ויתר השחקנים האזוריים מתמודדים עם שלושה אתגרים עיקריים: הבנה נכונה של המצב הנוכחי, גיבוש עמדה משותפת לגבי המצב הרצוי באזור וגיבוש דרכי פעולה שיבטיחו את השגתו…

לפיכך, יש להפסיק לנקוט דרכי פעולה הרסניות, כדי להגיע להבנה שעיקרה הוא שאנחנו המוסלמים יכולים להשיג יציבות, ביטחון, שלום וצמיחה כלכלית באזורנו ועלינו לחתור לכך.

נוכח העובדה שהאזור שלנו מתמודד עם בעיות, כמו טרור, משברים סביבתיים, גידול בשיעורי הגירה וכדומה, הרי שמרוץ החימוש ההרסני ויצירת אווירה של מתח בין המדינות השכנות הם בבחינת העמסת נטל והוצאות נוספים על כתפי עמי האזור. זאת, כאשר ההוצאות הצבאיות של שכנינו באזור המפרץ הפרסי הגיעו לרמות הגבוהות ביותר בעולם ביחס לתמ"ג שלהן. מדיניות זו רק מנציחה את המתח ואת חוסר האמון [בין מדינות האזור] וגורמת לבזבוז המשאבים החיוניים באזור ולגדישת כספותיהם של יצרני הנשק הגזלנים, דבר שיוביל בהכרח להרפתקאות הרות אסון נוספות ולמאבקים הרסניים. לפיכך, לא נותר לנו אלא להתחיל לנקוט מדיניות של בניית אמון ברמת האזור.

נוכח המציאות הקיימת בעולמנו ונוכח הנסיבות הקיימות באזורנו ובפרט במפרץ, הרי שחלף זמנם של האמצעים שננקטו בעבר כדי לגבש בריתות והשפעתם נמוגה. במקביל, השונות הדמוגרפית וההבדלים ביכולות הכלכליות והצבאיות [של מדינות האזור] מעוררים חששות ביטחוניים תמידיים אצל המדינות הקטנות יותר, והניעו אותן להישען על כוחות זרים ולחיות באשליה של קניית ביטחון או ייבואו מחוץ לאזור.

על מדינות האזור ליצור רשת ביטחון ולפעול במשותף לבניית אמון ולחיזוק הביטחון האזורי

הדרך להיחלץ ממעגל הקסמים המסוכן הזה היא ליצור רשת ביטחון בה ייטלו חלק כל מדינות האזור במסגרת דרך פעולה משותפת שתחייב את כולן לעקרונות ולכללים משותפים, כמו: עקרון השוויון בין המדינות; אי פנייה לשימוש באיום או בכוח; פתרון מחלוקות בדרכי שלום; כיבוד האחדות הטריטוריאלית; אי התערבות של מדינה כלשהי בענייניהן הפנימיים של המדינות האחרות וכיבוד זכות ההגדרה העצמית שלהן. הניסיון הזה כבר הצליח באזורים אחרים [בעולם בין מדינות] שחוו שנים של מלחמות ושפיכות דמים ביניהן, למרות שהאינטרסים הפוליטיים והכלכליים המשותפים שלהן היו פחותים בהרבה מאלו של הארצות באזור שלנו. לפיכך, אין לאבד תקווה באשר לסיכויי הצלחת הניסיון הזה באזורנו…

רוב מדינות האזור שוקדות על הפיכת רשת הביטחון לבסיס לשיתוף פעולה, כדי לגבש הסדרי קבע שיחזקו את הביטחון האזורי. על בסיס תפיסה זו, לא ניתן יהיה להגדיר או להבטיח את ביטחונה של מדינה או קבוצת מדינות כלשהי במנותק מביטחונן של יתר [מדינות האזור]. לפיכך, יש לוותר על הצעות הסרק הישנות ולאמץ במקומן מנגנונים שיזהו ואף יְיַצרו תחומים של אינטרסים משותפים, וייטלו חלק בחיזוק הזדמנויות שיתוף הפעולה בין המדינות בעלות האינטרסים המשותפים ובניהול הידברות במקרה של חילוקי דעות בנוגע לאינטרסים הללו.

כדי להגיע ליציבות הביטחונית הדרושה, עלינו לפעול כעת יותר מאי פעם למען הידברות ולנקוט צעדים לבניית האמון וחיזוקו… ממשלותינו צריכות לגבש צורות של הידברות שקטה, יותר מאשר בעבר, כדי להשיג הבנה הדדית וכדי שכל מדינה תתוודע לרעותה. תודות להידברות זו, יתברר שלכולנו יש דאגות, חששות, שאיפות ותקוות דומות במידת מה, ושביכולתנו – מכוח [השכנות] הגיאוגרפית ומכוח הדברים המשותפים שיש לנו בתחומי ההיסטוריה, התרבות והדת – לנצל את ההידברות כדי לטפל בנושאים שמשרתים את האינטרסים של עמינו, באופן פעיל. יש בכוחה של הידברות זו… לשים קץ להאשמות המילוליות ההדדיות ולהצהרות התעמולתיות הבלתי מועילות שבאמצעותן אנו משוחחים בינינו [כיום] דרך כלי התקשורת.

הידברות היא אחד האמצעים החשובים ביותר להבטיח את סילוק אווירת אי האמון, אך לעיתים מתעורר צורך לנקוט אי אלו צעדים [נוספים] לצד ההידברות הישירה, כדי להפיג את הדאגה השוררת. לכן, יש ללוות את ההידברות בצעדים הכרחיים במישור בניית האמון, ובראשם החלפת מידע בתחומים שונים והימנעות ממצבים של אי הבנה ומהתנהגויות שמעוררות מתח… ישנם גורמים נוספים שיש בהם כדי להכשיר את הקרקע באופן שיוביל לגיבוש צעדים מפחיתי לחץ, כמו חיזוק התקשורת בין העמים, עידוד התיירות ושיתוף הפעולה בתחומים המשותפים ובפרט בתחומי הכלכלה והמסחר. [כמו כן,] אפשר להציב בראש סדר היום של כל הידברות נושאים כמו הקמת צוותי עבודה משותפים בתחומים שונים – החל מביטחון גרעיני, דרך ניהול הזיהום הסביבתי ואסונות הטבע, ביקורים צבאיים משותפים, הודעה מראש על קיום תמרונים צבאיים, שקיפות בתחום החימוש, צמצום ההוצאות הצבאיות וכלה באימוץ הסכם אי תוקפנות."

כותבים סורים בתגובה: דברי זריף – התכחשות מוחלטת למעשי איראן, שהפכה סכנה לאזור

תגובות למאמרו של זריף לא איחרו לבוא, בעיקר מצד כותבים סורים המזוהים עם האופוזיציה שהיומון אל-ערבי אל-ג'דיד נוהג לתת להם במה. רוב התגובות תקפו את איראן וטענו כי זריף התעלם במאמרו מתפקידה השלילי של איראן באזור.

עורך אל-ערבי אל-ג'דיד: מאמרו של זריף מליצי ומתחמק; איראן – אחראית עיקרית למשברים באזור

העיתונאי הסורי, בשיר אל-בכר שהוא עורך אל-ערבי אל-ג'דיד כתב: "זכותו של השר זריף לראות את בעיות האזור מהזווית שהוא רוצה, אולם סיכומן במילים 'טרור, משברים סביבתיים, גידול בשיעורי ההגירה והאצת מרוץ החימוש', מעורר תמיהה כאשר זה בא מצד שר החוץ של מדינה שנושאת באחריות העיקרית למלחמות, למשברים ולקריסות שפקדו את האזור ברציפות. [תופעות אלו] החלו מאז ייצוא המהפכה האיראנית ולא פסקו, כנראה, בהתערבותה של איראן כיום בארבע מדינות ערביות: עיראק, סוריה, לבנון ותימן. תשוקתה של איראן להגמוניה גוברת בהתמדה, ולמרות התוצאות הרות האסון, היא ממשיכה בתוכניתה העדתית בכמה מדינות ערביות.

מאמרו של זריף לא מזכיר את המצב בארבע המדינות שההתערבויות והשאיפות האיראניות בהן היוו מרכיב מרכזי במשבריהן. לא יהיה זה בבחינת טפילת אשמת שווא לקבוע שאיראן היא האחראית הראשית למצב בסוריה בגלל שקמה נגד מהפכת העם הסורי ותמכה בנשיא המשטר, בשאר אל-אסד, באמצעות כל היכולות הצבאיות, האנושיות והכלכליות שברשותה… אין זה סוד שאחת ממטרותיה של איראן בסוריה היא טיהור עדתי… הדבר החשוב ביותר במשוואה הזו הוא שהרוב המכריע של הסורים רואים באיראן כוח כובש.

השר דן במאמרו ב'תבוסות המבישות שנחל ארגון דאעש בשנה האחרונה', אך הוא לא התקרב לאמת אלא הסתפק במשפט מליצי בפתח מאמרו, כשהוא נמנע מלעסוק בנושא האחריות ליצירת דאעש והמלחמה שהם תוצאה של התמיכה בעריצות ובעדתיות הפוליטית שפשתה במשטרים שאיראן תומכת בהם. האמת היא שאיראן מוכנה לתמוך בטרור כשהדבר משרת את האינטרס שלה, והיא מוכנה [גם] לבקש להתקבל למועדון 'המאבק בטרור' במערב כאשר זה משרת את האינטרס שלה…

זריף מדבר על 'אשליות של קניית ביטחון או ייבואו מחוץ לאזור'. הוא רוצה להציג את ארצו כאן כאילו היא יונת שלום. הוא פוטר אותה מהאיום על ביטחון האזור בפועל מתוקף החזקתה במאגר נשק עצום שלא כולו מתוצרת מקומית אלא גם מתוצרת רוסית וקוריאנית. זאת בנוסף לנשק שלה בתימן, בסוריה, בלבנון ובעיראק שהביא לשינוי המשוואות הפנימיות במדינות אלו ואפשר את קיומן של מלחמות עדתיות שאיראן ממשיכה להיות המרוויחה היחידה מהן.

מאמרו של השר זריף נכתב באומנות רבה. אפילו כאשר הוא קורא לדיאלוג בין מדינות האזור, הוא מצמצם זאת לחילופי מידע ביניהן, בזמן שהאזור מצפה מאיראן לדיאלוג על בסיס כיבוד ריבונותם של העמים והמדינות השכנות."

בעל טור סורי: כיצד ניתן לבטוח במדינה שפיקדה על מעשי טבח ועקרה מיליוני אנשים מאדמתם?

עבד אל-רחמן אל-חאג', בעל טור סורי נוסף ביומון הגיב גם כן למאמרו של זריף. במאמרו טען אל-חאג' כי דבריו של זריף מהווים "התכחשות מוחלטת למעשיה של איראן בשטח שאמורים לתת ביטוי לאסטרטגיה שאיראן מתיימרת לייחס לעצמה, אך כל העובדות בשטח סותרות אותה." הוא הוסיף: "כיצד יכולה אסטרטגיה כזו – שמציגה את איראן כמדינה שוחרת שלום [כביכול] – לגרום להבאת עשרות אלפי שכירי חרב להילחם בסוריה לצד משטר אסד, כדי לדכא מהפכה עממית נגד משטרו הדיקטטורי [ובו בזמן] להשיג ביטחון קיבוצי לאזור? איך השר זריף יכול להסביר, לאור אסטרטגיה זו, את עקירת התושבים הסורים המקוריים מבתיהם ויישוב שכירי חרב שיעים מעיראק, מלבנון, מאיראן ומאפגניסטן במקומם, רק מכיוון שהדבר משרת את האינטרסים של ארצו? איך אדון זריף יוכל להסביר, לאור האסטרטגיה האיראנית הזו, את הפצצת האזרחים, כתישת הערים על ראשי תושביהן והפגזת אזרחים בגזים רעילים וחביות נפץ? כיצד יכולה אסטרטגיה כזו – שלדבריו נוגעת לנו, 'אנחנו המוסלמים' כולם – להתקבל על דעתם של המוסלמים? ואיך הוא יכול לאור האסטרטגיה הזו, להסביר כיצד זה שאיראן 'המוסלמית' הרגה ערבים ומוסלמים מקרב שכניה פי כמה וכמה יותר מכפי שהרגה ישראל?…

תמציתה של ההצעה האיראנית שמגיש מר זריף משמעותה בפועל היא שאנחנו נהפוך מדינות שנטשו את האסלאם האמיתי, כמו איראן, לשותפות ב[שמירה על] הביטחון והשלום באזור! זוהי 'נקודת המבט הביטחונית החדשה' שזריף מטיף לה. האם נקודת מבט כזו יכולה להוות פתח ליציבות? מקורות האיום על ביטחון [האזור] נוצרים מליקוי פוליטי הקשור בראש ובראשונה ללגיטימציה של המשטרים [העריצים] ולמניעת העמים מלהגשים את רצונם ואת שאיפותיהם, ואיראן מעורבת יותר מכל אחד אחר במשחק הזה. לא ניתן יהיה להשיג שום ביטחון במסגרת המצב הנוכחי, כל עוד שורשי האיום על הביטחון ועל היציבות לא יילקחו בחשבון באופן מפורש וברור…

יש להתמודד עם העובדה שבמדינה המבוססת על אידיאולוגיה פוליטית-דתית חוצת גבולות, מושגים כמו דיאלוג או ביטחון קולקטיבי לא יכולים להיות בעלי משמעות [אמיתית, ושימוש בהם] נועד רק לחזק את רווחי המדינה הזו. בנוסף לכך, ההיסטוריה של המדינה הזו [איראן] אינה מאפשרת לתת בה אמון, שהוא הפקטור הבסיסי ל[השגת] ביטחון. כיצד אם כן ניתן לבטוח במדינה שקוראת לביטחון [אזורי] לאחר שהיא הנהיגה מלחמות עדתיות ומימנה אותן, יצרה משטרים עדתיים, פיקדה על מעשי טבח ועקרה מיליוני אנשים מאדמתם ותמכה במשטרים עדתיים שהרגו מאות אלפים ממניעים עדתיים?… איראן עם משטרה הנוכחי שבעיני רבים מתושבי האזור, והסורים באופן מיוחד, הפכה להיות מסוכנת יותר מישראל, היא מקור תמידי לאיום על הביטחון באזור. קשה להאמין שהיא יכולה להיות דבר אחר."

כותב סורי: ייתכן שיש רצון איראני אמיתי לשנות את מדיניותה הנוכחית

מנגד, בעל טור סורי נוסף ביומון אל-ערבי אל-ג'דיד, עלי אל-עבדאללה, טען כי רוב הביקורות שהופנו ביומון נגד מאמרו של זריף לא התייחסו לרקע ולתזמון של המאמר ולא הועלו בהן הצעות לפתרון חילוקי הדעות עם איראן, ותהה האם ייתכן שמאמרו של זריף מעיד על כוונה רצינית של המשטר לעשות שינוי. הוא כתב: "מאמרו של זריף לא בא מחלל ריק ולא מעמדת כוח פוליטית, אלא זהו מסר פוליטי שבו רצה הכותב, בהיותו מופקד על הצגת מדיניות החוץ של ארצו, לבלום את ההשלכות של אווירה פוליטית אזורית ובינ"ל אנטי איראנית ולחסום את הדרך בפני צעדים מעשיים שאותותיהם מבשרי הרעות הופיעו לאחרונה – אם באמצעות קידום הקמת ברית אזורית שכוללת מדינות ערביות ואת ישראל שמטרתה לעמוד מול איראן, או באמצעות ההסלמה האמריקאית-ישראלית כפי שהשתקפה בהודעתם של הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, וראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בפגישתם בבית הלבן לאחרונה בדבר הסכמתם בעניין המלחמה נגד איראן או באמצעות תקיפות העמדות האיראניות סמוך לגולן הסורי הכבוש ובאזורים סורים שונים מסביב לדמשק, תדמור וחלב…

המשטר האיראני ניצב מול רגע פוליטי עדין ורגיש בכמה מישורים, החל מהמצב הפנימי שהיו בו כמה גילויים ששיקפו את התגברות ההתנגדות למשטר האסלאמי הקיים, בין אם בחגיגת יום כורש… [כאשר] המפגינים שהתקבצו סביב קברו של כורש בפסארגאדה הסמוכה לעיר שיראז בדרום, קראו סיסמאות לאומיות וביקרו את מדיניות החוץ של המשטר בקריאתם 'לא לעזה ולא ללבנון, [הקרבת] חיי היא למען איראן', או בהפגנות שקיימו האזרחים ביותר ממאה ערים ב- 29-30 בדצמבר 2017 וקריאותיהם נגד מדיניות החוץ של המשטר 'צאו מסוריה וחשבו על המצב שלנו' וקריאתם נגד נשיא הרפובליקה והמנהיג העליון 'מוות לדיקטטור'… או בקמפיין ההתנגדות לכפיית הרעלה שביצעו נשים איראניות בכמה ערים, למרות הדיכוי והמעצרים…

המישור השני הוא מגמה אזורית ובינ"ל שלא יכולה לשאת עוד את המדיניות של איראן ואת התערבותה בענייניהן של מדינות שכנות, בעיקר ערביות. מהלכים דיפלומטיים ופוליטיים נתנו לכך ביטוי, והנושא הוצג במועצת הביטחון ובפרלמנט האירופי לא פעם…

המישור השלישי הוא אולי המסעיר והחם ביותר – נושא תוכנית הגרעין האיראנית… כל זה בצל כישלון המשטר בהתמודדות עם הבעיות הגדלות בתחומי הכלכלה, הפרנסה והשירותים…

האם מאמרו של זריף באל-ערבי אל-ג'דיד, לאור הלחץ והנתונים שהוזכרו לעיל והסיכונים הנשקפים מהם, טומן בחובו כוונה רצינית מצד איראן לשים קץ למדיניותה הנוכחית ולעבור למדינאות [נבונה] שבמסגרתה תמשוך ידה מהתערבות בענייני מדינות שכנות ומהפצת מלחמות בין זרמים דתיים ותתמוך בהסכמה והבנה אזורית. זאת, באופן שיסדוק את חומת הפחד ששרר בעשורים האחרונים מפני הגמוניה גיאו-פוליטית [איראנית במזה"ת] והכשיל את ניסיונות שיתוף הפעולה האזורי. או שמא זהו תמרון שנועד לטרוף את הקלפים, לפגוע בתוכניות היריבים ולהכשילן? ואם אכן תהיה מגמה [איראנית לשינוי מדיניותה] האם יש נכונות אצל הצד הערבי ללכת לקראתה? אנחנו מקווים שכן."

השארת תגובה