הקנאות האמיתית היא קודם כל כלפי עצמו

צוריאל קריספל
צוריאל קריספל
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (כה, יא-יב)

כתב בספר מסילת ישרים (פרק יט) וז"ל: "הקנאה היא ענף מאהבת ה', שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו ית' נעשית וכבודו מתרבה וכו', וזה פשוט כי מי שאוהב את חברו אי אפשר לו לסבול שיראה שמכים את חברו או מחרפים אותו, ובוודאי שיצא לעזרתו, גם מי שאוהב את שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו ח"ו ושיעברו על מצוותיו", עכ"ל.

והנה, הגם שכבר ציוותה התורה: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז), דהיינו, שיהיה אכפת לו לאדם וידאג לכך שגם חבריו ישמרו את המצוות וילכו בדרכי ה' – מידת הקנאות היא יותר מכך ויש לה משמעות נוספת, שאם רואה שעוברים על רצונו יתברך, לא יוכל להתאפק ולהחריש ויתעורר בהתלהבות יתירה, ולבו אש להבה, וימחה בחוזקה ובתוקף גדול על חילול שמו יתברך, וישפוך כאש חמתו על אויבי ה', גם אם יהיה זה בצורה חריגה ולא בדרך מקובלת.

כמובן צריך לזה זהירות רבה, שהמחאה תהיה במקום הנכון, בזמן הנכון ובמידה הנכונה, שלא יצא מהקנאה חילול ה' ח"ו, אלא רק ריבוי כבוד שמים וקידוש ה'.

לאמיתו של דבר, אין הקנאה לשמו ית' משמשת דווקא בינו לבין זולתו, אלא גם בינו ובין עצמו, כאשר רואה שהיצר הרע מתגבר עליו ומכשילו באיזו עבירה, יעורר קנאה על עצמו בעוז ובתעצומות, ויגער ביצר הרע ויעשה סייג וגדר לעצמו שלא יעבור על זה עוד.

לדוגמא, מה שמספרים חז"ל (שבת קנ, ע"ב), מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרצה בתוך שדהו, וכשראה כך החליט בלבו לגדור אותה, אחר נזכר שיום שבת היום, ונמנע אותו חסיד ולא גדרה לעולם.

הנה לנו מעשה קנאות בין האדם לעצמו, כשראה שנכשל והקל בכבוד שבת קודש, קנס את עצמו שלא יגדור את שדהו אף אם יפסיד הפסד גדול, ובזה הראה את חרדתו הגדולה לקדושת השבת וכבוד שמים.

דוגמא נוספת, מה שמספרים על בחור תלמיד חכם אחד בישיבת וולוז'ין, שבתוך סעודתו נשאל ע"י חברו הלכה אחת, והוא לא ידע, וכל כך חרה לו הדבר עד שקם באמצע הסעודה ורץ לבית המדרש וישב ולמד בהתמדה עצומה במשך שבע שנים, עד שנהיה ת"ח גדול ומופלג מאוד.

הנה לנו עוד דוגמא לקנאות במה שהרגיש בעצמו הקלה בכבוד שמים, ולא התקררה דעתו עד שעשה מעשה גדול ומוגזם – בינו לבין עצמו, בקנאותו לשם ה'.

כך צריך להרגיש ולעשות כל מי שאהבת ה' בוערת בקרבו, ובעיקר בינו ובין לבו, על כל הקלה שמרגיש בנפשו בכבוד הקב"ה ותורתו, וכבוד שמים ירבה ויביא, כפנחס ואליהו הנביא.

האמור לעיל בעניין הקנאות שבין האדם לעצמו, מציב למעשה מראה לכל מי שמתעורר לקנאות על מעשי זולתו, מעשה  המהווה פגיעה בכבוד ה' יתברך, יתבונן האדם קודם כל בעצמו פנימה ויבדוק היטב עד כמה חרד הוא בינו לבין עצמו לכבודו יתברך, וכמה הוא מיישם קודם כל את הקנאות כלפי עצמו הוא, ועל מעשיו הוא, ורק אז יוכל לקנא קנאת ה' כלפי מעשי זולתו, בתנאים, במקום ובזמן הנכון כדי לקדש שם שמים באמת.

בריאות הנפש והגוף באים על האדם מכח השלום

הרי ידוע לנו שהקב"ה שונא זימה, אם כן, כאשר נכשלו בני ישראל בבנות מדין, היה באותו הרגע כביכול כעס גדול, ושנאה ופירוד בין הקב"ה לעמו אהובו, ואם ח"ו היה שבט שמעון כלה ברגע ההוא של הרוגז, היה חסר שבט שלם מישראל, והיו כל ישראל אובדים לעולמי עולמים, שהרי אי אפשר לישראל שיהיו פחות משנים עשר שבטים.

אם כן, כמה גדולה היא זכותו של פנחס, שהרי ע"י קנאתו עשה שלום והחזיר את האהבה וקירבת הלב בין ישראל לאביהם שבשמים כמקדם, ועל כן מידה כנגד מידה, זכה הוא עצמו לברכה של שלום, וזה שזכה לכהונת עולם, להקריב קרבנות לריח ניחוח אשה לה', שעולה לפני הקב"ה לנחת רוח, ואז הקב"ה רוצה בעמו ישראל ומשפיע להם ברכה וחיים.

וזכה גם למתנה בשלום גם לו לעצמו, שזכה לאורך ימים ושנות חיים עד סוף העולם, לחיות עד אין תכלית, וכמו שאמרו חז"ל במדרש כאן (ילקו"ש רמז תשעא), "פנחס הוא אליהו".

ופירוש העניין מבאר הספורנו, שכל המחלות ונזקי הגוף, בנוי ממה שהגוף בנוי מכוחות שונים והפוכים זה מזה, ואם קורה חלילה  שיסודות הגוף  וכוחותיו אינם במיזוג הנכון, שאחד מתגבר או נחלש, ואינם פועלים ביחד באיזון הנכון ובהרמוניה מושלמת, הגוף נחלה, ואף מפסיק לפעול, אבל פנחס שקיבל ברכת שלום, כל כוחותיו השלימו זה עם זה בצירוף מושלם, וממילא חי הוא לעולם.

נמצינו למדים הלכה גדולה למעשה בשכר רדיפת השלום וגנות המחלוקת, שהשלום הוא סגולה גדולה לבריאות הגוף, ולהיפך, מחלוקת מביאה מחלות וצרות רח"ל, ובפרט בדורנו המחלה הנוראה והארורה רח"ל, שמשתוללים תאי הגוף, ופורצים וגדלים באין סדר ומשטר, ה' ישמרנו ויצילנו, זוהי ממש בת קול של המחלוקת! התפרצות של כל אחד לגבול השני, וכאשר מגיפת המחלוקת וקפידות מתפרצת בבית, בשכונה, בעיר ובמדינה, גם צדיקים החיים כל ימיהם בשלום נפגעים רח"ל, וכמו בזמן פנחס, שהיו בסכנה לא רק החוטאים אלא כל ישראל.

אבל החותם פיו בשעת מריבה, וכל שכן המשכין שלום בין אנשי סביבתו, הרי שמביא חיים ובריאות נפש וגוף על כולם, ויזכה לברכת שלום עד עולם.

צוריאל קריספל

 

השארת תגובה