העושים והמתלוננים // טורו של חבר המועצה

בכל מקום יש שני סוגים של בני אדם – אלו שעושים, ולפעמים גם טועים, ואלו שמתעסקים בתלונות וחיפוש בעיות • לקראת הבחירות המוניציפאליות אפשר כבר לעקוב ולגלות, מי שייך לאיזו קטגוריה

בן ציון נורדמן
בן ציון נורדמן
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

בפרשת השבוע – פרשת פנחס – אנו עדים לחילופי הנהגה אצל כלל ישראל במדבר, דור דעה, יוצאי מצרים. כפי שעסקנו בטור הקודם במה שמסופר בפרשה הקודמת, על הגזירה הנוראה שניחתה עליהם, כאשר נגזר על משה למות במדבר והוא לא יכניס אותם לארץ ישראל.
בפרשה זו מתארת התורה את העמדת המנהיג הבא, זה שיביא אותם אל ארץ חמדה טובה ורחבה.

משה הרועה הנאמן דואג לעתידו של כלל ישראל גם בדור שיבוא אחריו, וכך הוא מבקש בשביל צאן מרעיתו: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות איש על העדה", כדי שחלילה לא יישארו כלל ישראל "כצאן אשר אין להם רועה".

הקב"ה ברחמיו נענה לבקשת הרועה הנאמן, והוא מצווה את משה למנות תחתיו את תלמידו יהושע בן נון, יהושע הוא זה שזוכה לקבל את שרביט ההנהגה מאת משה רבינו, הוא מקבל ממנו 'סמיכה', והוא ינהיג את ספינת ישראל אל חוף מבטחים.

ונשאלת השאלה? במה זכה יהושע יותר מכל זקני ישראל, ואף מבניו של משה רבינו בכבודו ובעצמו, להיות מנהיגם של ישראל?

ננסה ללמוד על משמעות הדברים מדברי החומש במקום אחר, (שמות לג, יא) "יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל", מבארים חז"ל שיהושע היה מסדר את הספסלים בבית מדרשו של משה. הנה מעלה מיוחדת זו שהייתה בו מלמדת אותנו יסוד נכבד, יהושע שהיה תלמידו המובהק של משה, אשר זמנו היה יקר בעיניו לאין ערוך, ובכל אופן הוא לא חיכה שאחרים יעשו זאת, לא התלונן חלילה מדוע לא כל אחד מסדר לעצמו את הספסל, הוא פשוט נרתם בעצמו אל העשייה המבורכת, הוא קם בעצמו וביצע את עבודת קודש זו, ללא היסוס, כדי להרבות תורה בישראל, הוא רואה בכך זכות, להכין את התנאים הנצרכים לכך שמשה רבינו יכול ללמד תורה לכלל ישראל בצורה הראויה ביותר.

וכאן בפרשתנו אנו לומדים כי הזכות להנהיג את כלל ישראל ניתנת דווקא בידיו של מי שנרתם אל העשייה החיובית הזו בגופו, זה שאינו חוסך מעצמו שום מאמץ, ותורם מאונו ממרצו ומזמנו היקר לטובת כלל ישראל.

***

מניסיוני בשדה החינוך והעשייה, ניתן לקטלג ולומר כי העולם נחלק לשניים: המרוצים והעושים. העושים, גם אם יש עליהם תלונה, ועל מי אין? אבל בכל זאת הם עם העיניים קדימה, מי שלא עושה לא טועה, ולכן הם לא אמורים להתרגש מכל אמירה. הם בהחלט בקטגוריה של העושים.
ויש את אלו מהיציע: נותני העצות, המתלוננים. זה לא טוב וזה לא טוב. אם אתה מפרסם על הופעה והמקום מפוצץ ואין מקום לזוז – למה פרסמת. אתה לא מפרסם – למה לא סיפרת?

בשבוע האחרון הבאתי לחדרה מיזם חדשני ומעורר ענין. מיד באו המתלוננים ושאלו: למה אתה לא מקדם קודם את המיזמים שיש בעיר? וכשאתה לא מביא אומרים לך – רק בחדרה אין מיזמים מבחוץ.

אנחנו בעונת טרום בחירות מוניציפליות, ואפשר בהחלט כבר לראות מי היה שקוע בעשיה במשך חמש השנים האחרונות ומי בטרוניה בהשגות, בשאילתות ובקושיות.

אין ספק שתמיד יש מקום לביקורת, לבחינה מחודשת, אבל אישית אני מעדיף ומזדהה עם העושים, האופטימיים, הפועלים, גם כשלפעמים הם טועים. 'מי שלא עושה לא טועה', אומר העולם, והוא לא טועה…

החבר'ה המתלוננים לא מבסוטים ותמיד ימצאו על מה לבכות ולקונן. אבל מה שלמדנו מדברי חכמים הוא שבכייה של חינם בסוף גורמת לכך שהבכייה לא תהיה על חינם והיא הופכת לבכייה אמיתית, עם סיבה.

וכל כך למה?

הסבירו גדולי הדורות כי בשמים גומלים לאדם "מידה כנגד מידה", אדם שמח גומלים לו שמחה, ואדם עצוב גומלים לו עצבות. ויש בזה גם היבט עמוק יותר: כשאדם שמח – אף שקשה לו – אומרים בשמיים, הוא שמח? אפילו שלא טוב לו? בוא נשמח אותו יותר, שיהיה לו באמת על מה לשמוח.

וכנגד זה, אדם עצוב ונרגן, אפילו שטוב לו, אומרים בשמים: למה הוא עצוב? לא טוב לו? כנראה שהוא עדיין לא יודע מה זה לא טוב…

נזכור היטב, אדם מתלונן לא מגיע הרחק, הוא אוכל את הלב ולא יצליח להעפיל לשום מקום, ואילו אדם שמח ומרוצה, תמיד ימצא את חצי הכוס המלאה, וחייו יהיו מאושרים וטובים יותר. בידינו הדבר.

יחד שבטי ישראל

בן ציון (בנצי) נורדמן

השארת תגובה