הרבי סירב להתיר לחסיד ללמוד

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים

משה רבינו לנוכח התקהלות קורח ועדתו המערערים על הכהונה וטוענים: "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים…ומדוע תתנשאו על קהל ה'". משיב בתשובתו הראשונה: "וידבר אל קורח ואל כל עדתו … בוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקרוב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" (במדבר ט"ז ה'). רש"י מביא את דברי המדרש "עתה עת שכרות הוא לנו ולא נכון להראות לפניו. והוא היה מתכוון לדחותם שמא יחזרו בהם".

אם היו שואלים אותנו מה נכון לעשות מול בעלי המחלוקת, היינו מציעים לסתור מיידית את הטענות, ולאחר מכן אם ימשיכו לחלוק יבהיר ה' את בחירתו במשה ואהרון על ידי נס. מדוע משה רבינו מגלגל מיד את טענותיהם אל ה' ולא מתמודד עמם לבד?

ואכן כדברי רש"י אנו מוצאים שמשה רבינו השיב בתשובה ברורה. וכך אמר להם על פי המדרש: אמר להם משה: גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בוקר לערב , כך תוכלו לבטל את זו. שכמו שיש לזמן משמעות, יש את ממשלת היום ויש את ממשלת הלילה, כך לכל דבר יש גבול ומקום מיוחד. בוקר ויודע ה', אומר משה רבינו, ומזכיר לנו כי ה' עשה לכל דבר איזה גבול ומקום מיוחד בשבילו, כך כל הנקהלים על משה צריכים לזכור את התפקידים שלהם ולא לבקש תפקידים אחרים.

המחלוקת שלכם והטענה הנוראה: למה תתנשאו? כל העדה כולם קדושים, זהו טיעון שווא. לכל אחד יש את השליחות שלו, וזה לא נכון שכל אחד יכול להיות הכל. כמו שה' קבע איך דמותנו ומראנו, ומאיזה משפחה נהיה. באיזה מקום בעולם ניוולד, ובאיזו תקופה נחיה. כך קבע גם מה יהיה התפקיד של כל אחד. ולכל אחד מיועד העניין המיוחד לו. ועל פי זה מבאר רש"י את תשובתו המיידית של משה רבינו, שקרח אינו יכול להיות במצב ובדרגתו של משה. לכל אחד יש את השליחות והתפקיד שלו.

אמרו על החסיד ר' יחזקאל פייגין שהיה בעל לב ברזל, שכן מעולם לא הניח לרגשותיו להשתלט עליו, גם כשהמצב היה קשה ובלתי-נסבל. ובכל-זאת, שלוש פעמים – כך מספרים – לא החזיק מעמד ופרץ בבכי. הפעם הראשונה הייתה בעת פטירת רבו, כ"ק אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש זי"ע. הפעם השנייה הייתה כמחצית השנה לאחר מכן, בימים-הנוראים של שנת תרפ"א.

זמן-מה קודם לכן ביקש כ"ק אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש זי"ע, שמילא את מקום אביו, להטיל על ר' יחזקאל תפקיד 'משפיע' בישיבת תומכי-תמימים, שפעלה באותם ימים בעיר רוסטוב, מקום מגוריו של הרבי. ר' יחזקאל ניסה להתחמק מהתפקיד בטענה שהוא אינו מתאים לתפקיד ושאינו יכול לשאת על שכמו אחריות כבדה כל-כך, כמתחייב ממי שממונה על הדרכתם וחינוכם של תלמידי הישיבה. "הישאר כאן לחודש החגים ולאחר מכן נשוב ונדון בדבר", אמר לו הרבי.

היה זה תפילת מנחה של היום הקדוש. הרבי קיבל את העלייה השלישית. בזמן שקרא את 'מפטיר יונה' עמד ר' יחזקאל בקרבת-מקום לרבי. והנה, פתאום החל לחוש כי הרבי 'מדבר' אליו. הנה הרבי קורא ו'מתאר' כיצד יונה הנביא מקבל תפקיד מלמעלה להודיע לתושבי נינווה על חורבנה הצפוי – והוא מסרב לקבל עליו את האחריות. הוא חושש פן נבואתו תעורר את הגויים לחזור בתשובה, ובגלל זה יחול קטרוג על עם-ישראל.

הנביא עולה על אנייה ומפליג תרשישה, כדי שלא תחול עליו רוח הנבואה בהיותו בחוץ-לארץ, וכך ייפטר מהאחריות שהוטלה עליו. והנה מביא ה' רוח סערה על הים והאנייה עומדת להישבר. רב- החובל פונה לכולם להתפלל ולזעוק לישועה, וגם אל יונה הוא קורא: "מה לך נרדם – קום קרא אל אלוקיך!". ויונה היודע כי "בשלי הסער הזה". מבקש מאנשי האנייה: "שאוני והטילוני אל הים", כי רק כך תינצלו מהסערה.

הרבי ממשיך לקרוא את ההפטרה ור' יחזקאל חש כי מעיו מתהפכים בקרבו. המילים דוקרות ופוצעות אותו, והוא מתקשה לשאת זאת. וכשהגיע הרבי למילים "כי מלפני ה' הוא בורח", שוב לא יכול עוד ר' יחזקאל להתאפק ופרץ בבכי שטלטל את כל גופו. מיותר לציין כי בעקבות החוויה הזו ניאות ר' יחזקאל לשמש 'משפיע' בישיבה.

הפעם השלישית שבה בכה ר' יחזקאל הייתה כעבור שנים. בשנת תרפ"ז – בעיצומם של ימי הרדיפות (שבשיאם נאסר הרבי הריי"צ בעצמו) – נתמנה ר' יחזקאל למזכירו האישי של הרבי. חלק ניכר מהמשא העצום של הקמת 'חדרים' וישיבות, מקוואות ושיעורי תורה במחתרת, נפל על כתפיו. הוא עבד את עבודתו במסירות ובנאמנות, ועשה לילות כימים למילוי המשימות הקדושות שהטיל עליו הרבי.

ר' יחזקאל עבד למעלה מכוחותיו, כמעט ללא אוכל ושינה, ועשה כל זאת ללא כל דרישות וטענות. רק דבר אחד הציק לו מאוד והוא התקשה להשלים עמו: במשך כל היום כולו לא הצליח למצוא אפילו רגע אחד פנוי ללימוד חסידות, קל-וחומר שלא היה מה לדבר על תפילה באריכות. הוא הרגיש שנשמתו 'מתייבשת' והולכת, שהרי בלי לימוד תורה וחסידות איך בכלל אפשר להיות חסיד!

במר-ליבו, נכנס יום אחד אל הרבי ושטח בפניו את אשר על ליבו. הוא התחנן לפני הרבי שיתיר לו להקדיש ולוּ חצי שעה ביום ללימוד חסידות, שכן לולא זאת "החיים אינם חיים".

הרבי הקשיב ברוב קשב לטענותיו ולתחינתו של ר' יחזקאל. ואז הישיר אליו מבט ואמר: "במקום פלוני עדיין אין ישיבה; במקום אלמוני צריך לארגן 'חדר'; ובמקום ההוא מוכרחים לדאוג למקווה", וכך הלאה והלאה. ר' יחזקאל קלט את המסר והבין כי הרבי דוחה את בקשתו. הוא לא החזיק מעמד ופרץ בבכי חסר-מעצורים שנבע מקירות-ליבו. לבכיו של ר' יחזקאל הצטרף גם הרבי. וכך, במשך דקות ארוכות בכו שניהם, הרבי והחסיד יחדיו, בדמעות-שליש.

לאחר מכן פנה אליו הרבי ואמר: "אם אנו נעשה מה ש'מתחשק' לנו, מה יהיה על כל אותן משימות שצריכות להתבצע? האם זה הרצון העליון?".

לכל אחד יש את ייעודו וגבולותיו בהם צריך לפעול, ואל לו לבקש תפקיד אחר. זו הייתה תשובתו הברורה והנחרצת של משה רבינו לקרח ועדתו. אולם את תפקידו עליו לעשות בשלמות ובנחישות.

השארת תגובה