שרה פכטר וחלום קטן שהתגשם

הכנסת ספר תורה בזיטומיר, צילום מ. ירושלמי (36)
הכנסת ספר תורה בזיטומיר, צילום מ. ירושלמי (36)
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

לרבים מאתנו חלום קטן, לעיתים הוא מתגשם, ופעמים הוא נשאר בגדר חלום. במקרים רבים החלום תלוי ברצון. האמרה: "אין דבר העומד בפני הרצון"… מקבלת משמעות כפולה מול סיפורו של ד"ר עומר גולדשטיין. כשאני כותבת על חלומות שהתגשמו, כאילו הגשמתי חלום קטן שלי. כאילו אני שותפה להגשמה.

שלושה אנשים מול שולחן אחד, התמונות רצות, ההתרגשות באוויר. 59 שנה לא התקיים מניין בבית הכנסת היהודי הישן באיבראה, עיירה קטנה באיטליה. והנה השנה התקיים מניין לראשונה מזה עשרות שנים. התמונות רצות, ספר תורה, יהודים שחבשו כיפות לראשיהם, דמעות התרגשות שהתערבבו בדמעות על עבר שנכחד.

אפשר אולי לצלם את השולחנות הערוכים מבעוד יום לפני הדלקת נרות, אפשר גם לצלם את היהודים ביום שישי בבית הכנסת. אבל אי אפשר לצלם את התחושה שעמדה באוויר, גם לא את הרהורי החרטה שתקפו חלק מהמשתתפים. ובטח שלא את דפיקות הלב שפעמו בליבות המארגנים.

"לא מדובר בדרמה חובקת עולם, כן מדובר במעשה שאין ספק שהשאיר את חותמו, בנקודה שאולי נגעה במקום עמוק יותר", מדגיש ד"ר גולדשטיין, רופא גסטרו במקצועו בבית החולים רוטשילד.

אז נכון שכדבריו "אולי לא מדובר בדרמה חובקת עולם", אבל אין ספק שמדובר בסיפור אנושי שיכול להרטיט לב יהודי.

" כילד גדלתי באיבראה, עיירה איטלקית עתיקה", מתחיל ד"ר גולדשטיין לשחזר את סיפור המעשה. "ההורים שלי חילונים לגמרי, הסבים שלי היו חילונים אדוקים, ובכל זאת ההורים שלי הבינו כי הם מגדלים משפחה יהודית. וניסו לשמר סממנים יהודים לתת לנו מעט מסורת, הם דאגו לחוג את החגים בטורינו הסמוכה, שם מתנהלת קהילה יהודית מכובדת, נסענו לשם גם בשבתות, הכל כדברי הורי, כדי לתת לנו טעם יהודי בנשמה.

גדלתי בין נוצרים, אבל השתתפתי באופן קבוע בפעילויות של "השומר הצעיר". שלא כמו בארץ, באיטליה היה הארגון מקורב לבית הכנסת. תמיד ידעתי שאני יהודי, גם בבית הספר ידעו, והמורה היתה פונה אלי מידי יום ראשון בזמן שהם נשאו תפילה נוצרית, היא הייתה אומרת לי: "בזמן שחבריך מתפללים, אתה תחשוב על הדברים שלך", וכך בשונה מחבריו הנוצרים עומר קיבל את התודעה כי הוא יהודי.

בגיל 11 הוריו חזרו לארץ ואת טקס בר המצווה שלו הוא חגג בישראל, באותה תקופה הוא חש קרוב מאד ליהדות, "התקרבתי ליהדות אמנם לא ברמה שאתם מכירים, רציתי להבין ולדעת. בגיל 14 הורי חזרו לאיטליה לאיבראה, ואני שמרתי לא לאכול טרף. באיטליה אפילו בלחם אפשר למצוא שומן חזיר, אני לא אכלתי, שמרתי על אוכל עד כמה שידעתי, והיה ברור לי שאני צריך לחזור לארץ".

הוא חזר לארץ בנה כאן את ביתו ומשפחתו, סיים את לימודי הרפואה שלו וכיום עובד כרופא. חלום ישן שקינן בנפשו הפך עם הזמן לרצון עז בו שיתף את חברו, משה ויידברג מבעלי מפעל השוקולד המפורסם "השחר העולה".

"הקהילה היהודית באיבריאה הולכת ומאבדת קשר, היא לא פעילה, פעם בשנה הם נפגשים ביום כיפור בבית הקברות שם נערך מניין ותפילה, אני רוצה לערוך שבת אמיתית בעיירה, ושבית הכנסת יזכה למניין ולתפילה אמיתית", כך אמר לחברו.

הוא גם נזכר כי בהיותו ילד, פרץ ויכוח בין האנשים. לגבי זהותם של בתי הכנסת שבעיירה. בית הכנסת הקטן היה פעיל בחלקו, וראש הקהילה אמר כי לפני 59 שנה התקיים בו מניין כהלכתו וספר התורה שנמצא בארון הקודש הוא בן 250 שנה. לעומת זאת בית הכנסת החדש יותר נבנה בשנת 1885 וישנו סימן שאלה גדול לגבי קיום התפילות בו, הוא אמנם מפואר וגדול, אך בשנות השמונים לא היה להם כסף להחזיק אותו,

תושבי המקום ביקשו למכור את הבניין. "אין דבר כזה", התעקש הרב מטורינו ששמע את הרעיון. "ואז פרץ הוויכוח. התושבים טענו כי מעולם לא התפללו במבנה שיועד לבית הכנסת וממילא אין לו תוקף של בית כנסת".

נוצרה הפשרה שקרמה עור וגידים: בית הכנסת הגדול והחדש עבר לידי העירייה, אין בו ספר תורה וכיום הוא משמש כאולם הרצאות. בית הכנסת הקטן שייך בעצם לטורינו, הקהילה שם פעילה והיא מתחזקת אותו.

"הקהילה באיביאה גוססת", בביקוריו במקום, חזה ד"ר גולדשטיין בגסיסה במו עיניו. "המבנה של בית הכנסת ישן, ועלה בי רעיון, מעין צורך פנימי לעשות משהו ואפילו חד פעמי. בכל זאת חייתי במקום, ובכל הזדמנות אני מבקר שם", הוא מגולל את ראשיתו של המהלך. כאמור, הוא שיתף את חברו משה ויידברג.

"נכון", משה מאשר. וידברג שומר על מסורת, וקשור בנימי נפשו ליהדות אירופה. אבא שלו הוא ניצול שואה ומכאן הרגישות. "לאחר שד"ר גולדשטיין שיתף אותי בחלום הקטן שלו, סיפרתי עליו לדוד שלי, הוא דמות ידועה מאד באנגליה, יהודי בעל משפחה ענפה. דוד שלי נדבק בהתלהבות שלי וביקש לממן את כל העסק.

"אנחנו ניסע לשם ונעשה שם שבת", הוא חתם את השיחה. וידענו שאנחנו הולכים להפוך את החלום למציאות. זה לא קרה מיד. היו עיכובים.

"כשהתקשרתי לראש הקהילה הוא הביע שמחה על עצם הרעיון , אבל אמר שעכשיו זה לא הזמן, גילויי אנטישמיות והמצב בארץ, המלחמה בעזה, רק יגבירו את השנאה בין היהודים לנוצרים, נחכה עד יעבור זעם", הוא ביקש. כך חלפו להם מספר שנים, ושוב שיחת טלפון ושוב תיאומים חובקי עולם. והפור נפל השנה. שבת פרשת שלח.

הצלע השלישית מצטרפת אל המסע. ברוך שטרן מורה דרך במקצועו. "נכון", גם הוא מאשר בחיוך רחב. הוא חלק בלתי נפרד מהמסע המרגש הזה. "קיבלתי את הפנייה של הד"ר ונכנסתי במהירות לסיפור, היה עלינו להאכיל קבוצה גדולה של אנשים, יצרתי קשר עם קייטרינג "עונג שבת" בניהולו של ר' משה פרנצויס בשוויץ. בעברי הכשרתי מלונות בשוויץ והכרתי את העבודה מקרוב".

ביום רביעי הם נחתו שם. כמה אירוני, הם נחתו בזמן שאיטליה חגגה את יום העצמאות, בכיכר בעיירה התנוסס לו דגל פלשתין. והנה עוד מספר שעות קול תפילה ישמע ברחובות העיר… קבוצה של עשרים אנשים מלונדון, ועוד כעשרה אנשים מישראל נחתו בעיירה הקטנה.
ד"ר גולדשטיין הביא אתו את אביו ואת אחיו ומספר חברים טובים. משה וידברג הביא עמו חזן ובעל קורא. וברוך שטרן היה אחראי על הלוגיסטיקה.

"אנשי הקהילה שהביעו בתחילה סימן שאלה גדול לגבי כל הסיפור הזה קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. מרבית בני הקהילה הם אנשים מבוגרים, ובחלקם מתבוללים, אפילו בנו של ראש הקהילה היהודית נישא לנוצרייה למגינת לבם של הוריו, גם הבן שאינו מתגורר במקום, כששמע על השבת מיהר להודיע על הצטרפותו".

ביום רביעי הם נחתו בחלקם במלון בסמוך לזמן מנחה. "אחד החברים שלי, מרוקאי מסורתי במקור, הוא מחויב קדיש, אצלו אמירת קדיש על אביו בשנה הראשונה הייתה בדמו, הוא החל לצעוק, נו, מניין, חייבים לארגן מניין, קדיש על אבא", מספר ד"ר גולדשטיין בחיוך רחב.

"שאר החבר'ה טרם הגיעו, הזעקנו יהודים מהקהילה היהודית. הם באו מלווים בנשותיהם, ובאופן טבעי גם הנשים נכנסו לבית הכנסת לעזרת הגברים, אין להם הרי מושג ולו הקלוש בכל הנוגע ליהדות. "צריך להוציא אותן…" הוצאנו את הנשים בעדינות, והסברנו לגברים כיצד לענות לאמירת קדיש…"

ביום שישי התקיימה התפילה הראשונה בבית הכנסת. ההתרגשות הייתה גדולה. עצם העובדה שתפילה אמיתית במניין לא התקיימה שם קרוב לשישים שנה הוסיפה חשיבות למטרה לשמה הגיעו.

מבעוד מועד הם דאגו להביא איתם ספר תורה, ואכן ספר התורה בבית הכנסת היה פסול, ספר התורה שכב שם שנים ללא שימוש ופטריות עובש מחקו חלק מהאותיות.

ביום שישי בבוקר נוצרה התקהלות סביב המלון, המשטרה קפצה על המציאה, בדרך כלל שקט שם בעיירה, הם הגיעו ושתפנו אותם. כך זכינו במשך השבת לליווי משטרתי לבית הכנסת, לבלש ששהה במלון ולשוטרים שחיכו מתחילת התפילה ועד סיומה כדי להחזיר אותנו לשלום.
"תארי לעצמכם, עיירה ציורית עתיקה, ועשרות חובשי כיפה שחורה וחליפות צועדים בה, חלקנו עם טלית, זה מראה מדהים", מנסה ר' ברוך שטרן לצייר את התמונה.

בשבת בבוקר זכו בני הקהילה היהודית לעלות לתורה… עיני כולם התלחלחו בזמן שעזרו להם לברך! "לאירוע הייתה כמובן גם השלכה פוליטית, לא רק משמעות יהודית, מבחינת הדתות הבהרנו להם שיש כאן יהודים זה מאות שנים והם עדיין קיימים", ד"ר גולדשטיין מצביע על נקודה חשובה שהתעוררה במהלך הביקור.

האירוע צוין כמובן בכלי התקשורת. בליל שבת התקיימה סעודה גדולה בה השתתפו אנשי הקהילה היהודית, ראש הקהילה וסגן ראש העיר. "הוא קם לדרוש והוא ידע והכיר את ההיסטוריה היהודית על בוריה, הוא ידע יותר מהיהודים עצמם", מאשר ר' ברוך בחיוך.

הסעודה התחילה, כשהמנה הראשונה הוגשה, גפילטע פיש יהודים שישבו לצדו של ד"ר גולדשטיין זעו בהתרגשות אדירה. "זה גפילטע פיש… כן, גפילטע פיש כמו פעם…", הישישים בני שבעים החלו להעלות זיכרונות ומול הגפילטע פיש החלו לדמוע. מרק העוף, העוף ותפוחי האדמה שעולים קבע על השולחנות שלנו הפכו שם לאטרקציה.

כל בני הקהילה היהודים, הגיעו להתארח על שולחנם במהלך השבת, מלבד יהודי אחד מבוגר שטרח להתקשר ולצעוק עליהם. הוא פחד להגיע, עדיין קומוניסט והיהדות לא הסתדרה לו עם הקומוניזם… "בסדר, בסדר, אל תבוא", אמרנו לו, רק שהוא כנראה הרגיש צורך להגיב הוא לא היה שלם עם החלטתו שלא להגיע…

"בליל שבת כשירדתי ללובי של המלון וראיתי שלושים איש עם כיפות שהם הוציאו מהבוידעם, מסתובבים שמחים ונרגשים, נפל לי פתאום האסימון: עשית משהו!" ד"ר גודלשטיין חי את הפרטים הקטנים מאותה השבת.

בבית הכנסת ארון קודש שחור, המספר את סיפורה של התקופה, בה חוקי ממלכת הנצרות אסרו על בתי הכנסת שיפנו לרחוב. בשנת 1860 הגיע המלך אלברטו והודיע כי הוא מרשה ליהודים להקים בתי כנסת שיפנו לרחוב. אז בנו את בית הכנסת הגדול באיבראה. שנתיים לאחר מכן הוא ירד מכס השלטון וכל ארונות הקודש נצבעו בשחור, שמו חרות על אחד מהם זכר לתקופת תור הזהב…

אברך אחד שהתהלך ביניהם באותה שבת, הוא בן העיירה. נולד לאמא יהודייה ואבא גוי, במשך השנים הוא התקרב ליהדות וחזר בתשובה, הוא למד בישיבה בטורינו הגיע גם הוא להשתתף בשבת.

מקרה אחד שעדיין מלווה את ד"ר גולדשטיין, היה המקרה שארע עם חברו יואל. "לפני כחודש וחצי בזמן שהתחלתי לארגן את הנסיעה ניגש אלי החבר שלי יואל כדי להתייעץ איתי בעניין רפואי", משחזר ד"ר גולדשטיין.

"הוא סיפר לי כי החבר שלו קיבל מכה רצינית בראש ומצבו קשה, אמרתי לו שיגיע לבית החולים ,ואכן הוא הגיע, בבית החולים מצבו הידרדר, הוא החל לגסוס, רק אז הזמינו אמבולנס והעבירו אותו לבית החולים רמב"ם, שם הבהילו אותו לחדר ניתוח, אבל כנראה שהוא הגיע לשם מאוחר מדי, וכשהוצא מחדר הניתוח, הוא היה במצב קשה: לא דיבר ואפילו לא הגיב. הסיפור הזה הטריד אותי, אולי היינו צריכים לשלוח אותו מיד לרמב"ם… משם הוא נשלח אגב לבית לווינשטיין".

בזמן שהתחלתי להתארגן לנסיעה לאיטליה, דיווח לי יואל על מצב החולה. "אולי אתה בא איתנו להתפלל באיטליה", הצעתי לו, והוא הסכים. הוא הצטרף.

כאמור ר' משה דאג להביא חזן ובעל קורא. בבית הכנסת ניגש אלי יואל ואמר לי בהתרגשות אתה יודע מי החזן הזה? מה המקצוע שלו? מי? שאלתי אותו. "זהו הפרמדיק שהציל את החבר שלי, והנה נפגשנו כאן באיטליה…" כשחזרנו לארץ יואל סיפר לי כי החבר שלו החל להגיב, הוא הזיז אצבע ומצבו מעט השתפר.

כולם חזרו עמוסי חוויות, השיחות עם אנשי הקהל, המבטים של התושבים הנוצריים, התגובות מסביב. "תביני, כשעשיתי לבן שלי פדיון הבן, עשו גם לי, גם אני בן בכור", מתרגש ד"ר גולדשטיין, בתור ילד איטלקי לא הייתי עושה את זה, דווקא כילד ישראלי עשיתי את זה.
חילונים שחיים בארץ לא מבינים מה זה אלפיים שנות גלות. צריכים לטוס עד לכפר באיטליה כדי להבין את זה… ואולי גם לקרוא על זה.

השארת תגובה