כוחה של תאוות הכבוד

הרב-אלבז-1
הרב-אלבז-1
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (יג, ב) פרשת המרגלים, פרשת רבת לקח היא, ועלינו להתבונן בה בשימת לב. הפסוק מתאר לנו את המרגלים ואומר: "וישלח אותם משה… כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג, ג). ופירש רש"י: "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו".

המרגלים היו כולם אנשים צדיקים וברי מעלה, ובשעה שנשלחו – כשרים היו, אך לשליחותם – יצאו במחשבה רעה. כך דרשו רבותינו על המילים "וילכו ויבואו" (שם, כו): "מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).

מדוע הלכו המרגלים בעצה רעה? הלא הכתוב מעיד בהם שכשרים היו. מה גרם להם לקיים את דבר ה' אשר אמר אל משה מתוך מחשבה רעה? המפרשים עוסקים בשאלה זו ומשיבים עליה בכמה וכמה דרכים. דבריו של הזוהר הקדוש (ח"ג דף קנח) בעניין, מבהילים ממש, וזו לשונו:

"אמרו [המרגלים]: אי ייעלון ישראל לארעא, נתעבר אנן מלהוי רישין וימני משה רישין אחרנין" – אם ייכנסו ישראל לארץ, יעבירו אותנו מלהיות ראשים [נשיאים] וימנה משה ראשים אחרים. "דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין אבל בארעא לא נזכי" – במדבר זכינו להיות ראשי ישראל, אבל בארץ  ישראל לא נזכה לכך.

הסיבה שגרמה לנשיאים להוציא את דיבת הארץ היתה, אם כן, תאוות הכבוד שהתעוררה בהם כשהתקרבו לארץ ישראל וידעו כי בבואם אליה יסתיים תפקידם כנשיאים, ויתמנו אחרים תחתיהם.  כיון שהיתה להם נגיעה אישית, לא יכלו לראות את הארץ במבט נקי. נגיעתם עיוותה את מראה עיניהם וגרמה לכל ישראל בכייה לדורות.

כבר בתחילת פרשתנו אומר רש"י: "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". וכיצד זה לא לקחו מוסר? לאחר שהבנו את שורש חטאם של המרגלים, נבין גם את התשובה לשאלה זו: כאשר אדם נגוע, הוא אינו יכול לקבל מוסר. הנגיעה מרחיקה ממנו כל מה שרואה, שומע ולומד, ומונעת ממנו להפיק לקח ולראות את הקשר להנהגתו האישית.

למי כֻּוְּנוּ דברי המוסר?

בעניין זה, נביא מעשה נפלא אשר ילמדנו עד כמה אוטמת הנגיעה את האוזן ואת הלב משמוע דברי מוסר: מרן ראש הישיבה, האר"ז בלבנון, רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת עץ חיים ומחבר הספר "אבן האזל" על הרמב"ם, גאון עולם וצדיק נשגב, נכנס פעם להתפלל תפילת ערבית בבית כנסת, ונקלע לדרשתו של הצדיק הירושלמי שֶׁל הַצַּדִּיק הַיְרוּשַׁלְמִי, אוהבן של ישראל, לבו לב הארי – רבי אריה לוין זצ"ל, צדיק ענק רוח, חמיו של עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, אשר דרש שם בין מנחה לערבית.

בדרשתו, עורר רבי אריה את השומעים להיזהר בכבוד האשה ולהקפיד שלא לצערה חלילה, "שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה" (בבא מציעא נט ע"א). ומדוע דיבר על כך? כי אשה אחת, רעייתו של אחד ממתפללי בית הכנסת, באה לפניו וסיפרה בכאב כי בעלה לומד תורה ומקפיד על ההלכה, אולם בבית פוגע בה ומזלזל בכבודה כאחד הריקים.  הבעל ישב בדרשה, אך פניו העידו כי הדברים חולפים על ידו ואינם מותירים בו שום רושם.

לאחר שהסתיימה תפילת ערבית, ניגש רבי איסר זלמן לרבי אריה והודה לו על דרשתו המעוררת. "עוררת אותי להתבונן בעניין חשוב זה, והנה זקוק אני לחיזוק גדול. בדבריך כיוונת אלי… בעזרת ה', אקח לקח ומוסר"… רבי איסר זלמן, שמידותיו זכות ומזוקקות היו, והלוואי שינהגו כל ישראל בביתם כפי שנהג הוא בביתו, הרגיש כאילו מוכיחים אותו באופן אישי, ואילו אותו אדם שאליו כוונו הדברים – כלל לא חש שהדברים נוגעים אליו, כאילו עליו ממש נאמרו דברי חז"ל: "מכבדה יותר מגופו"… זה כוחה הנורא של נגיעה – גורמת לאדם להרגיש כי צדיק וישר הוא, ומרחיקה ממנו כל דבר מוסר ותוכחה!

כבוד אי אפשר לפרוט בעולם הבא…

שנים ספורות לפני פטירתו של מרן ראש הישיבה, רועה ישראל הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, שנפטר בגיל מאה וארבע שנים, נסע הוא וְיבדלחט"א האדמו"ר מגור שליט"א עם משלחת של כמה ראשי ישיבות, לחזק את העם שבגולה – באמריקה ובצרפת, וגם לאסוף כספים עבור הישיבות והכוללים בארץ ישראל. היה זה כאשר כאן בארץ נגזרו גזרות תקציביות חמורות על עולם התורה; ראשי הישיבות עמדו מול שוקת שבורה ואברכים בעלי משפחות ברוכות ילדים לא יכלו עוד לכלכל את בתיהם.

המסע הצליח מעל ומעבר למשוער, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינת התרומות. בכל מקום שהגיעו אליו הגראי"ל והאדמו"ר, המתינו להם אלפי אנשים שקיבלו אותם בכבוד מלכים ושתו בצמא את דבריהם. ההתעוררות היתה גדולה, ואנשים תרמו ככל יכולתם. דמותו של הגראי"ל, שהיה אז קרוב לגיל מאה, אך נשא על כתפיו את כל עולם התורה והיהדות, תוך שהוא מצוי היטב בכל עניין וסוגיה שעמדו על הפרק, בחדות נדירה וענווה ופשטות שאין לתאר – בה לבדה היה כדי לפתוח את הלבבות.

כששבו לארץ, גילו מלווי הרב שאנשים עזי מצח וחסרי דעת, אשר ראו עצמם כברי פלוגתא לגדול הדור, כתבו כתבי נאצה והדביקו על דלת ביתו. בעוונותינו הרבים, ולצערנו הרב, תמיד היו, ותמיד תהיינה, מחלוקות בעם ישראל. וכבר אמרו רמז לדבר: "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר כו, יא) – הבנים של קרח, המחלוקת, ביזוי תלמידי החכמים, לא מתו! הם ממשיכים תמיד, בכל הדורות… מלוויו של הגראי"ל רצו לקרוע את הכתבים, אך הוא עצר בעדם ואסר עליהם להסירם מן הדלת.

"מכל הכבוד שקיבלתי שם, לא יישאר לי מאומה", אמר הרב שטיינמן למלוויו, "אך מההשפלה הזאת, אני רק מרוויח. אם היה אדם יודע כמה שווה בעולם הבא כל טיפת ביזיון שנחל בעולם הזה, היה קונה את ההשפלה בכסף מלא. הקב"ה שלח לי מתנה נפלאה עד פתח הבית: ביזיונות! אפשרות נדירה להוריד מעלי את הכבוד שקיבלתי בשעתו. את הכבוד אי אפשר לפרוט בעולם הבא. הוא נחשב שם למטבע חסר ערך, אבל ביזיון שווה שם מליונים!"

ובאמת, לאחר אותה נסיעה מפורסמת לארצות הברית, שמטרתה הייתה להרבות בכבוד שמים, הראו לרב שטיינמן תמונות שצילמו במעמדים האדירים שהתקיימו שם, לכבודה של תורה, ותגובתו הייתה: "האם יכול אני לקחת את התמונות האלו לעולם העליון? האם התמונות האלו 'יעבדו' שם? הלוא שם הכל כבר מצולם! ולא רק התמונה, אלא גם מחשבות הלב, וכוונותיו האמתיות, שהיו בזמן שהתמונה צולמה! רק הקב"ה, שהוא בוחן כליות ולב, יכול לדעת עד כמה 'לשם שמים' יש בכל התמונות האלו"

המרגלים הוציאו את דיבתה של הארץ רעה ועיכבו את עם ישראל מלבוא אליה. יתר על כן, התוצאה של חטא המרגלים הייתה נוראה: שש מאות אלף רגלי מעל עשרים שנה, כולם מתו במדבר! ולכל זה גרמה תאוות הכבוד שהתגלתה בהם, וכבר אמרו רבותינו: (אבות ד, כא): "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".

נתבונן בפרשה נוראה זו ונשים על לבנו להתפלל ולהתחנן לפני ה' שירחיקנו מחמדת הכבוד כמטחווי קשת, ונזכה שכל תאוותנו לא תהיה אלא לעובדו, כמו שנאמר: "תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ טוֹב" (משלי יא, כג).

(מתוך "משכני אחריך" במדבר ח"א – עמוד רע"ג ואילך, עיי"ש עוד תוספות בעניין).

השארת תגובה