סיפור מטלטל: היא עזבה את ה'בית' ללא הילדה

ניכור הורי
ניכור הורי

"את עוזבת את הבית?"

"כן".

את לא מבינה, את בסכנה, חייך בסכנה גדולה".

"אתה לא מבין, מי שבסכנה זה אתה, אתה וכל הסובבים אותנו שעדיין לא גילו את האמת".

היא עמדה מולו, עיניה רושפות באור מוזר, הוא נבהל, קיווה שיצליח להחזיר אותה לשפיות, אבל הפעם מול המבט המפחיד הזה, המרוחק כל כך הבין שהוא איבד אותה.

הוא לא ידע את נפשו, על הקיר תמונה שלהם מיום הנישואין, זוג צעיר שהעתיד עוד לפניהם, הוא הביט בתמונה ובה חליפות, ולא האמין לשוני. איך זה קרה?

"אני הולכת", חזרה ואמרה בעקשנות.

"לכי, אבל את לא לוקחת את סוזי, סוזי נשארת איתי, אם תרצי תוכלי לבקר אותה", אמר לה והתכוון לכל מילה.

"אני אמא שלה", ענתה לו.

"ואני אבא שלה". השיב לה ונעמד בכניסה לחדרה של בתם התינוקת, בת השנה.

"אתה עוד תתחרט", קראה לעברו בזעם ונשארה בבית.

בדבר אחד היא צדקה, הוא התחרט, במשך שנים החרטה לוותה אותו, התחרט על כי האמין לה שבועיים לאחר מכן, "קנה" את ההצגה שלה, של האישה שחזרה הביתה, ולא הבין במוחו הצעיר, כי היא טוותה תכנית, וכי יום ההולדת אותו חגגו לסוזי בת השנה תהיה הפעם האחרונה בה יראה אותה, את בתו.

​***​

העץ הרחב מטיל את ענפיו הירוקים למרחוק, צל נעים מפיג את חומו המעיק של הקיץ, אני יושבת מול שתי נשים, אחיות למחצה, הצחוק שלהן הוא אותו הצחוק, דבורה מחייכת לעברה של סוזי, הן מוציאות את האלבום הישן מהתיק, ומתחילות לדפדף.

"לעולם לא אשכח את אותו היום בקיבוץ", אומרת דבורה ושולחת מבט לעבר אחותה המבוגרת יותר.

"ישבתי במטבח, אמא רקחה את הריבות המפורסמות שלה, כל חברות הקיבוץ היו עומדות בתור כדי לקבל ממנה את המרקחות הביתיות הטעימות כל כך, ואז נשמעה דפיקה בדלת, בפתח עמדה בחורה זרה,

"איך קוראים לך?" היא שאלה אותי.

"דבורה", עניתי לה.

"שם יפה, שם יפה", הבחורה הזרה אמרה לי, ואני רק ילדה בת ארבע, לא מבינה דבר".

"אמא", קראתי לאמי שמהרה אל הדלת.

"אני מחפשת את אריק", אמרה הבחורה כשמבטא אמריקאי כבד מתלווה אל דיבורה.

"תכנסי בבקשה", הזמינה אותה אמי להיכנס, "את בוודאי מתכוונת לאריה, בעלי שינה את שמו לאריה לאחר שהתיישב כאן בקיבוץ".

הן מחייכות אחת לעבר השנייה, הזיכרון עבורן מתוק. באותו היום דבורה קבלה במתנה אחות גדולה.

"חצי אחות", סוזי מתקנת אותי.

"לא נכון, אחות!" מתעקשת דבורה, והן שוב צוחקות, וצחוקן מתגלגל והודף את השרב הכבד שחדר לארצנו.

"הנה תראי, זה אבא שלנו, אריה", הן שולפות את תמונתו, "הוא היה שילוב של הונגרי, אמריקאי, ישראלי, שילוב נדיר אין ספק, הן מסכימות.

ואולי דווקא השילוב הזה גרם לו להיות אחד האנשים המיוחדים ביותר שהכירו.

"לאבא מעולם לא היה כסף ובכל זאת תמיד השוויץ לכולם, "התחלתי לעשות את המיליון השני", כששאלו אותו בתדהמה, "מה, אתה מיליונר? היה משיב, כן, אם המיליון הראשון לא הצלחתי, לכן אני מתחיל לעשות את המיליון השני"…..

זכר אביהם מחזיר אותם לילדותו שנים אחורנית, אל מחוז הולדתו, שם החל את חייו שהתפתלו והסתעפו למקומות אליהם לא רצה להגיע.

אריה פריש, אריק, נולד בהונגריה,  הוא גדל בכפר בהונגריה שסופח במהלך המלחמה לסלובקיה.

כפר יפייפיה, שגדלו בו החמניות, הוריו נהלו מאפיה ביתית, ומדי יום שישי עמדו אנשים בתור כדי לטעום מהחלות המיוחדות שלהם, ביתם היה פתוח לרווחה, מידי שבת ישבו על שולחן השבת אנשים קשיי יום שהפרוטה לא היתה מצוייה בכיסם והם מצאו ארוחת שבת חמה בביתם של המשפחה הנדיבה.

הוריו שמרו תורה ומצוות וניסו להנחיל את מסורת אבותיהם גם לחמשת ילדיהם.

לולא המלחמה האיומה שקטעה את השלווה באזור, הם היו ממשיכים במעשי החסד שלהם שנים רבות.

"אבא שלי לא דיבר הרבה על משפחתו, כאב לו לדבר עליהם, העבר העיק עליו", האישה מולי מלטפת את התמונה בידה הקמוטה מעט. "אבא שלי", היא חוזרת ומגלגלת את המלים בלשונה, יש להם משמעות כפולה עבורה,

שנים לא ידעה על קיומו של אותו אבא, לאחר שפגשה אותו, הספיקה להנות ממנו שנים מועטות לפני שהמוות הפריד ביניהם ,בדיוק כפי שניסה להפריד אותה מהחיים שנים רבות קודם לכן.

אבל בל נקדים את המאוחר, וכדאי שנעשה סדר בסיפור הזה שיש בו מן הכל, עצב, עצב גדול בתחילתו., וקורטוב של אושר בסופו.

אריה כאמור גדל בהונגריה ולפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה בין ברי המזל שזכו לצאת משם, הוא עדיין לא היה מודע למזלו הטוב, הוא היגר  לאמריקה במטרה אחת, להצליח.

הוא אהב את חיי הכפר אבל חלם על העולם הגדול, הוריו לא עצרו בעדו, "אתה רוצה לך, יהי אלוקים בעזרך", הם בכו, כאבו את צער הפרידה, הוא הבטיח להם שהוא עוד יצליח וישלח להביא אותם משם.

"אנחנו לא רוצים לעזוב, טוב לנו כאן, כאן נולדנו וכאן נסיים את חיינו", אמרה אמו בצחוק, ולא ידעה כי הנבואה דברה מגרונה.

והוא הגיע לאמריקה, בחור הונגרי שהשפה האנגלית ממנו והלאה.. אבל הרצון להצליח בוער בעצמותיו.

היא ניסתה לחטט ולגלות עוד מעברו, אבל התוצאות שלה לא הרחיקו לכת.

היא כן יודעת שבאמריקה זנח את הדת במשך הזמן, ולאחר שגילה כי כל משפחתו נכחדה התרחק עוד יותר מקיום המצוות. הוא מעולם לא הגיע להצלחה לה ציפה, קודם עבד בניקיון, במלצרות, בתפירה, לאט לאט רכש את השפה האנגלית והצליח ללמוד מקצוע: שרטט.

ואז הכיר את אשתו, בחורה אמריקאית נחמדה ממשפחה יהודיה שקבלה אותו בזרועות פתוחות,

החיים החלו לחייך אליו, כך חשב לתומו, עדיין מתגעגע לריח החלות בבית הוריו שאינם.

כשהציעו לזוג  לעבור לטקסס לנהל חווה אורגנית לא סרבו, הם דווקא התלהבו, ראו בעיני רוחם עתיד.

"נרוויח ונבנה לנו חיים של רווחה", התרגש הבחור ההונגרי שלמרות האנגלית השגורה בפיו, מבטאו הזר,  עדיין הסגיר את מוצאו.

והם הגיעו לחווה בטקסס, שם התחילו לנהל את המקום, למוצרים האורגניים היה אז ביקוש גדול.

אחת הקונות הקבועות היתה אישה שהגיעה בקביעות פעם בשבוע, משהו בה לא מצא חן בעיניו של אריק אבל הכמויות אותן רכשה השכיחו ממנו את החשדות.

דיבורה היה מתקתק מדי לטעמו, מן תמימות נחשית התלווה אליה, פעמון האזהרה נדלק פעמים רבות, רק כשצלצל הבין כי טעה כשהתעלם.

"אמא שלי חשה כנראה בדידות באותה תקופה", מנסה סוזי להסביר את השתלשלות הסיפור המצמרר.

ואותה אישה חשה בכך ונצלה את מצוקתה של אמי, אני נולדתי אז, ואמא שלי התמודדה עם תינוקת קטנה כשהיא רחוקה ממשפחתה, היא היתה זקוקה ליד תומכת ומלים חמות, ואותה אישה העניקה לה אותן בשפע, לאחר שנולדתי היא החלה להגיע עם חבילות של בגדים מהממים לתינוקת, ספרי הדרכה כיצד לגדל תינוקות, ואמא שלי נשבתה בקסמה לא הבינה שאותה אישה מובילה אותה אל תהום, ממנה לא חוזרים.

היא נשבתה בכת מסוכנת, בראשה עמד אדם שסחף אחריו מאות אנשים, בחודשים הראשונים היא עוד הסתירה מבעלה את השתתפותה בכת, עד שיום אחד החליטה שהיא מצטרפת אליהם, ולא היה בידו לעצור.

אריק לא ידע את נפשו מרוב צער כשגילה כי אשתו הערימה עליו, חשב שהצליח לשכנע אותה, הוא לא הבין איך אשתו נפלה במלכודת, אמריקה של אז היתה שטופה בכתות, ואנשים נהרו אליהם בהמוניהם.

הצער הטריף אותו, שוב חייו נהפכו למפולת של אפר.

הוא איבד משפחה ועכשיו איבד משפחה נוספת בפעם השנייה בחייו.

גם כשהצליח לאתר את מקום הכת, לא נתנו לו להיכנס ובטח שלא לפגוש את אשתו ובתו.

"זה היה נורא", סיפר להם לימים בדמעות. ולא יסף.

לאחר מסע שלם של תחנונים הוא נפגש איתה שוב, אז הבין סופית כי איבד את אשתו, היא לא היתה אותה בחורה איתה התחתן, אלא אישה שטופת מח שהאמינה באדם העומד בראש הכת.

לאחר שקיבל את האישור הסופי לכך הבין כי דרכיהם צריכות להיפרד, עליו לזנוח את עברו, ושוב להתחיל מחדש.

"את יהודיה", ולרגע נזכר שגם הוא יהודי, הוא דיבר אליה שוב ושוב, ניסה לנגן לה על המצפון וכבר לא היה מצפון.

הוא ביקש להישאר בקשר עם סוזי, פחד שבתו תישאר במקום המטורף הזה, אבל המציאות הוכיחה אחרת. בתו נלקחה ממנו בדיוק כפי שמשפחתו נלקח ממנו.

הוא עזב את טקסס, כששמע לאחר מכן  כי העימותים של השוטרים הכריעו את הכף, ראשי הכת נעצרו, והכת התפזרה, שנתיים לאחר שאשתו עזבה את הבית,  עקבותיה שלה ושל  הבת נעלמו ואינם.

"הוא פנה  לרשויות, בכה, התחנן שיעזרו לו לאתר אותה, הוא לא הצליח".

שלא כמו היום, מזכירה לנו סוזי, עוד לא היו פלאפונים ובטח שלא רשת תקשורת, באמריקה הגדולה היה קל להיטמע ולהעלם.

קורין מעולם לא חזרה לעצמה לגמרי, היא המשיכה לנדוד בין כתות, מעולם לא מצאה שלווה בנפשה.

לעומתה אריק הבין שעליו לחזור לשורשיו, הוא יהודי ומקומו בארץ ישראל, הוא עלה לישראל והתנדב באחד הקיבוצים, שם גם הכירו לו את אשתו השניה לה נישא. נולדו להם ארבעה ילדים, דבורה הקטנה היתה אושר בפני עצמו.

"את בת הזקונים שלי", סנט בי לאורך שנים. היא נזכרת.

ואז כשסוזי הופיעה יום אחד בדלת, החיים שלו השתנו. השתנו לטובה. אותו קו חיים שנרדם שנים קודם לכן, התעורר.

סוזי שגדלה אצל אמה קורין, היא זוכרת בעיקר ילדות מבולבלת,, סוזי לא זוכרת את ימי שנותיה הראשונות כמאושרות, את סביה וסבתה היא מכירה רק מהסיפורים, את הדיוקן שלהם  היא מציירת מהזיכרונות הכאובים שליוו את אביה עד יומו האחרון.

הן נדדו ממקום למקום, כשקורין הבינה שהיא לא תצליח להסתיר את האמת מסוזי שגדלה למרות הנסיבות העגומות לנערה שמחה וסקרנית , היא ישבה איתה לשיחה, הראתה לה תמונות וספרה לה בקול קצת מתרגש על עברה,  סוזי גלתה  שבעצם יש לה אבא שמסתובב אי שם בעולם והיא חייבת למצוא אותו.

והיא מצאה, הלכה בעקבות שביבי המידע שקבלה מקורין, עד שהגיעה לכאן לקיבוץ ועמדה מול דלת ביתו,

כשהילדה הקטנה פתחה את הדלת היא שאלה אותה במעט העברית שרכשה לשמה, תחושת הבטן שלה אמרה לה כי אין ספק היא הגיעה למקום הנכון.

הפגישה היתה מרגשת, אריה לא ידע את נפשו מאושר,  כאילו החלק המת בלבו קם לתחייה.

סוזי הראתה לו את תמונתה כתינוקת.

"כן, זאת את, אני מזהה את התינוקת הקטנה שלי", ידיו רעדו.

"אמא שלך קבלה אותי בזרועות פתוחות", סוזי מחייכת לעברה של דבורה והיא בתמורה מחזירה לה חיוך.

"כן, אמא שלי היה לה לב רחב שהתחיל ולא נגמר", סוזי מאשרת.

תלאותיו של אריה לא הסתיימו, בשלב כלשהו החליט לעזוב את הקיבוץ.

"התלאות בחייו גרמו לו לאי שקט", אומרת סוזי, גם היא חוותה אי שקט, אבל מסוג אחר.

"ראיתי את המפגש עם אבא כהשגחה משמיים ממש, והחלטתי שאני מחפשת את השמיים שהפגישו אותנו".

סוזי חזרה בתשובה, תהליך מהיר וקצר, "מיד כשפגשתי באמת שמקורה בתורה הבנתי כי הגעתי למקור שלי".כשעמדה מתחת לחופה עם בחור חוזר בתשובה כמוה, פרץ אביה בבכי.

"אני עזבתי את הדת, ואני חזרת אליה". התרגש.

לאורך כל תקופת החזרה בתשובה של סוזי, נפתח אביה וסיפר להם על הוריו ששמרו על קלה כבחמורה, על החיים שם בכפר בהונגריה.

סוזי המשיכה את השושלת, היא זנחה את עברה והשקיעה אל כל כולה בעצים שצמחו מן השורשים.

הילדים שלה.

סוזי המשיכה לשמור על קשר עם אמה קורין, "הדחקתי את רגשות הכעס, את המחשבות השליליות, ניסיתי לדון אותה לכף זכות, ראיתי בה נפש אומללה שנשבתה כמו רבים בכת, כשאמא הזדקנה ולא חשה בטוב, הצעתי לה את ביתי, בעלי תמך בהחלטה שלי, "כיבוד הורים", והיא הגיעה, אישה מבוגרת מרוקנת, עייפה מהחיים, היא התגוררה איתנו מספר שנים, היו לה רגעים של אושר, היו לה רגעים של בלבול וכעס, היא דעכה לאיטה, בימים האחרונים לחייה היא קראה מספר התהילים, לדעתי היא נפטרה בתשובה שלימה, אני זוכרת את המשפט שאמרה לי שבוע לפני פטירתה: "העולם הזה שייך רק לצעירים".

דבורה מביטה בסוזי בהערכה, ההתמודדות שלה כללה, בניית גשר בין עבר להווה, בין כעס למחילה, בין רצון לתקווה.

"לאורך השנים עבדתי וגם גידלתי את ילדי, אחד מהבנים שלי", סוזי מספרת בגאווה בלתי מוסתרת. "סיים את הש"ס שלוש פעמים", היא יודעת כי חזרתה למקור היא בזכות סביה וסבתה מהונגריה.

"הם נרצחו על קידוש ה'", היא אומרת, ויודעת שזכותם הגנה עליה והחזירה אותה ואת ילדיה למקורות.

דבורה מחייכת, היא לא מתחברת לרגשות הגאווה של סוזי, דבורה סיימה צבא גם היא הקימה משפחתה, לצערה התאלמנה בגיל צעיר, והיא נותרה לגדל את שני בניה לבדה, היא מתגוררת באזור הגליל, בעוד סוזי השתקעה בירושלים.

"אנחנו שומרות על קשר הדוק, למרות אורח חיינו השונה", היא מדווחת. "אבל הילדים שלנו כמעט ולא נפגשים".

אביהם נפטר לפני מספר שנים, סוזי בכתה ימים ארוכים.

"הרגשתי שלא הספקנו מספיק", היא מתגעגעת אליו. "את יודעת, אני נתקלת פעמים רבות במשפטים כמו, "נו, בטח שהיא תמיד מחייכת, היא אמריקאית היא לא עברה כור היתוך ישראלי",

ואז אני צוחקת, אולי לא עברתי כור היתוך ישראלי, לכור ההיתוך שעברתי אין ארץ מוצא.

השארת תגובה