צריך ללמוד לקח מפרשת הסוטה

הרב-אלבז-1
הרב-אלבז-1
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל (ה, יב) פרשת סוטה היא פרשה עגומה מאד. חיים שהתחילו באושר ובשמחה הגיעו לידי משבר חמור. מה קרה לכל האהבה והאחווה השלום וְהָרֵעוּת שהיו בין השניים?

חז"ל משיבים על כך תשובה נוראה (ברכות סג ע"א): "למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות? לומר לך: כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן – סוף נצרך לכהן על ידי אשתו! שנאמר 'וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ' וסמיך ליה 'אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ' וכתיב 'וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן'".

עלינו ללמוד מכאן מוסר השכל, שלא לעכב את נתינת כספי המעשרות לצדקה! אל לנו להתפתות לעצת היצר שמנסה לשכנע: 'עבדת כל כך קשה. התאמצת. מדוע שתיתן מפרי עמלך למי שלא טרח ויגע?…' חס וחלילה! חז"ל דברו בצורה נחרצת על הסוף המר של "מי שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנם לכהן".

חמדת ישראל, מרן הרב חיד"א, רבי יוסף חיים דוד אזולאי זצ"ל, הגיע לליוורנו שבאיטליה לאסוף כספים לעניי ארץ ישראל, ללומדי התורה ולישיבות הקדושות. אנשי המקום, שהכירו בגדולתו העצומה בתורה, ביקשו ממנו שיישאר, וישמש להם לרב, והוא אכן נעתר לבקשתם ונשאר שם.

יום אחד הופיע לפניו כהן, וסיפר לו שאשתו מתרועעת עם זרים, ואף לאחר שהתרה בה מספר פעמים שלא תיסתר אתם היא אינה שומעת לו וממשיכה במעשיה הנלוזים. הוא הוסיף והסביר כי היא מנצלת את מעמדה, בהיותה בת למשפחה מכובדת מאד, כדי לזלזל בצורה בוטה בהתראותיו.

הרב חיד"א הורה לו למסור לאשתו כי הוא קורא לה לביתו, שכן אסור לו להמשיך לחיות אתה ועליו לתת לה גט. כשהגיעה האישה לפניו, הוציא הרב ספר תורה שהיה בביתו, והחל לקרוא בפניה את פרשת סוטה. כשסיים אמר לה: "בעלך צריך לגרשך, ולאחר שתקבלי את גטך – תישארי אישה חשובה כמו שהיית עד כה". אך האישה החציפה פניה, ודיברה בעזות: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו"?

החיד"א היה גר בקומה שנייה של הבניין, וכשהאשה יצאה מביתו, והחלה לרדת במדרגות, היא הרגישה את בטנה צבה, ולא סיימה לרדת וירכיה החלו נופלים, והיא מתה במיתה קשה ומשונה. מרן הרב חיד"א הפך להיות ה"כהן" המשביע את האשה, ביתו הפך להיות כ"בית המקדש", ולאחר שסיים את הקריאה בתורה, התקיים באשה מקרא מלא: "וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ".

כְּשֶׁאַחֶיהָ ובני משפחתה, שהיו כאמור נִכְבְּדֵי עַם, ראו את הפלא הגדול הזה, הבינו את גודל קדושתו של החיד"א והם צִפּוּ את המדרגות העולות לביתו בזהב, כיאה וכנאה למקום הקודש.

בספר "זיכרון ירושלים" מספר שהוא זכה להיות במקום הזה, וראה את המדרגות הללו שהן עדיין מצופות זהב. והנה, כל הפרשה הזאת, פרשת סוטה, היא דבר פלא. האשה הרי יודעת את האמת. מדוע היא לוקחת סיכון כל כך גדול? מדוע שלא תודה על האמת, תתוודה, תתחרט, ולא תמות במיתה כל כך קשה ומשונה? חז"ל אף אומרים (הובאו דבריהם ברש"י ה, יח) ש"מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי ליגעה ותיטרף דעתה וְתּוֹדֶה", אך היא היתה ממשיכה להיאחז במלוא העוצמה בַּשֶּׁקֶר, אף שהיתה מודעת לְסוֹפָהּ המר!

נורא נוראות!  הכבוד, הגאווה, לא נותנים לה להודות! לא בכדי אמרו חז"ל (אבות ד, כא): "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם".

עלינו ללמוד מכאן מוסר השכל עד כמה יש להתרחק מהגאווה ותאוות הכבוד! אדם יכול לחיות חיים טובים ומאושרים, חיים של ברכה והצלחה, אלא שלעתים מזומנות הכבוד "אוכל" אותו. בגלל גאווה משוקצת הוא מסוגל להרוס במו ידיו את חייו ולרדת אל שפל המדרגה. 

טוב לי תורת פיך

דרך אגב, אספר מעשה נוסף שאירע עם הרב חיד"א, גם הוא אירע בעת שכיתת רגליו לאסוף כספים לעניים וללומדי התורה, והפעם היה זה בצרפת.

בעת שהותו שם, בתו של מלך צרפת חלתה במחלה קשה וקצרה ידם של כל הרופאים מלהושיעה ולמצוא מזור למחלתה. והנה, ספרו למלך על הרב הגדול של היהודים שנמצא במדינה, שתפילותיו וברכותיו פועלות ישועות.

המלך זימן אליו את החיד"א, שבירך את הבת בברכת רפואה שלמה, ואכן – בחסדי שמים – כעבור כמה ימים הבת התרפאה לחלוטין ושבה לאיתנה. המלך שמח, כמובן, שמחה גדולה, וביקש להודות לחיד"א על החסד הגדול שעשה עמו, והורה לו לבקש ככל אשר עולה בדעתו.

החיד"א היה ידוע בזיכרונו המופלג. כל ספר שעיין בו, וְלוּ פעם אחת בלבד, היה זוכרו בעל פה, מבלי שיתעורר כל צורך לעיין בו פעם נוספת! והוא נענה למלך ואמר לו: "אינני חפץ בכסף וזהב. התורה הקדושה יקרה לי מכל כסף וזהב שבעולם. לכן, זאת אבקש: להיכנס אל החדרים הפנימיים, השמורים מכל משמר, שאין לאף אחד רשות להיכנס לתוכם, שם נמצאות הספריות העתיקות, ובהם רבים מכתבי היד של רבותינו הקדמונים, ולעיין בהם".

המלך התפעל מאהבת התורה של החיד"א, אשר בִּכְּרָהּ על פני אלף אלפים דינרי זהב, אבנים טובות ומרגליות, אותם יכול היה לבקש, ונתן לו את הרשות להיכנס. החיד"א נכנס ושינן, ואף העתיק, מאות ואלפי פסקים מתוך אותם כתבי יד של רבותינו הקדמונים.

יזיר עצמו מן היין

הלקח הראשון, אותו למדנו מפרשת סוטה, נלמד מסמיכותה אל הפרשה שלפניה.  לקח נוסף, אותו ניתן ללמוד מפרשת זו הוא מסמיכותה אל הפרשה שלאחריה.

חז"ל אומרים (ברכות סג ע"א): "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".

ליין – מעלות רבות. הכתוב מונה אותן ואומר (תהלים קד, טו): "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ", "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ" (משלי לא, ו), ודרשו מכאן חז"ל  (סנהדרין ע ע"א) על מעלת היין לנחם אבלים. גם הקב"ה שמח בו, כמו שנאמר: "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (שיר השירים א, ב), בהיותו משמש לדברי קדושה רבים: ברכת המזון, קידוש והבדלה, קידושין, ברית מילה. ונאמר עוד (זכריה י, ז): "וְשָׂמַח לִבָּם כְּמוֹ יָיִן". מנגד, יש המשתמשים ביין לדברים שליליים (תהלים סט, יג): "וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר".

כשמאיימים על הסוטה שֶׁתּוֹדֶה, כדי שלא יימחה השם הקדוש על המים, אומרים לה: "בתי! הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה יַלְדוּת עוֹשָׂה, הרבה שכנים הרעים עושים" (משנה סוטה א, ד).

היין עלול להיות ראש וראשון לכל האיסורים, בפרט כששותים אותו מתוך שחוק וקלות ראש, בחברת שכנים רעים.

צריכים שימת לב מיוחדת, וזהירות גדולה כמה לשתות, מתי לשתות והיכן לשתות. גם את הלקח הזה למדנו מפרשת סוטה שנסמכה לפרשת נזיר. (נלקט מהספר החדש "משכני אחריך" במדבר ח"א עמוד ע"ז ואילך, עיי"ש).

השארת תגובה