עבר הווה ועתיד בעולמם של ליטאים

בית המדרש של ישיבת סלבודקה, ביתו של הגאון מוילנה, טירתו של יצרן העור היהודי שנמלט מהקומוניסטים, חרש העץ היהודי שזכה במדליה והאגם הטלזאי רווי הדם

שברי מצבות שהקומוניסטים לקחו למדגרות
שברי מצבות שהקומוניסטים לקחו למדגרות

לאבס ריטס (בוקר טוב). אוויר קריר הצליף בפנינו בבית הנתיבות בעיר וילנה. תושבים אוחזים בפרחים, המתינו על מנת לקדם בברכה – אך לא אותנו.

מסע לא פשוט המנסה לקפל בתוכו עבר לעומת הווה ועתיד לוט בערפל. וילנה, קובנה ועיירות ליטאיות שלוות נוספות אשר טלטלנו אותם בבעטה איומה מחלומן היפה. לו רק יכולנו לשער, מה מצפה לנו בימים הבאים…

שיטוט בוילנה, רחוב הזגגים, רחוב הקצבים, ולאחר רחוב היהודים – הנך מגיע לרחוב המכונה "גאונו" על שם הגאון מווילנה. שם ניצב לו הבית קשיש ומאפיר, בעל קומה אחת. ביתו של הגאון מווילנה, שגדולתו התפשטה ונודעה גם בקרב גויי הארץ.

מיצג היסטורי הדור ובולט בדמותו של הגאון ניצב בסמוך. כך החליטה כנראה ממשלת ליטא להנציח את דמותו אשר חצתה גבולות של עמים, ישנו אף בול דואר מיוחד אשר נושא את דמותו. האם במודע התעלמו הליטאים, מהעובדה שהגאון היה אוסר להציב תבליט בדמותו של אדם כלשהוא?

אני חולפת על פני "שער סטורמה" אותו שער ארור אשר כל יהודי בחולפו לפניו, היה נדרש להסיר את כובעו. היו כאלה שהתחכמו ועל מנת להימנע מהאקט המשפיל היו חולפים בקפיצה ומדלגים על פני השער.

באחד מפתחי הרחוב לא קשה להבחין בשלט באותיות עבריות, בשפה האידיש על חנותו של יהודי בשם אברהם. בכותל אבנים נוסף ניתן להבחין במגן דוד חקוק באבן – כאן ניצב ארון קודש של אחד מבתי הכנסת בגטו, רק המגן דוד נותר כמו תלאי כמו מגן על קיר צהבהב.

אישה מבוגרת מכובדת למראה הבחינה בנו וניגשה אלינו. צליל קולה רעד בהתרגשות כאשר החלה לשפוך לאוזנינו המהופנטות את סיפורה הקטן והאישי.

"לפני השואה נולדתי למשפחה לא יהודית בת עשרה ילדים ואמי לפתע מתה בחטף", פתחה והשתהתה מעט. "את כל הילדים פיזרו בין משפחות ואני היחידה שנמסרתי למשפחה יהודית שגידלה אותי ודאגה לי כמו לבת. איני יודעת מה היה גורלה של אותה משפחה". דמעות עמדו בזויות עיניה, מסרבות להיפרד. ואנו נשארנו מהורהרים.

אימה בסלבודקה

סלבודקה, בסך הכול פרבר לא עשיר בעיר קובנה. התקבצנו בכיכר קטנה עגולה ומרוצפת. הבטנו מטה על האבנים האדומות. כאן, עמדו המוני יהודים צפופים על פקלאותיהם בקיץ 1941. כאן, דחסו את היהודים ההמומים בבתי העץ הדלים המטים לפול. כשבחוץ אימה מצמררת שולטת ומלאכי מוות שורקים כדורים ובפנים הרעב התמידי בבטן מכרסם.

"הכול נסוב סביב שק תפוחי האדמה", משתף פרופסור ישראל רוזנסון – דור שני לשואה הנושא על שכמו את תרמיל הרעב.

ליטאי מגושם עבר בסמוך אלינו, ונעצר על עמדו. מבטו היה מוזר ומאיים. כך ודאי היה נראה האיכר העממי איוואן אשר בא לבית המרזח של היהודי מידי יום ראשון כדי לשתות לשכרה, ולאחר מכן ניגש לפריץ, ומעליל על מושקה היהודון עלילה.

ויליאם – מדריך המסע – יהודי אשר נולד בליטא ונראה בהופעתו כליטאי מקומי, נגש אליו בצד וניסה לברר מה רצונו. פזלנו בחלחלה אל הברנש המקומי אשר נפנף את ידיו בעצבנות יתרה לכל עבר. איוון או יוהן או לא משנה שמו, לא התאמץ לחנוק את בכיו, סוף סוף נקלעה לדרכו קבוצת יהודים אך אין באפשרותו לבצע את זממו…!

ישיבת סלבודקה

רחובות הגטו אינם קודרים. קליפות תפוחי אדמה לא נאכלות על ידי מזי רעב. גדרות תיל בין הגטו הגדול לגטו הקטן הוסרו ולא נודע מקומן. בתי עץ בני קומה אחת, גדרות עץ צבועות ועציצים ופרחים בחלונות. למעשה, גם כיום מדובר באזור המאוכלס בדלי אמצעים.

נעצרנו מול בית עץ אחד, צנוע ושמם אך רחב בהיקפו, זה הוא משכנה הראשון של ישיבת סלבודקה. כאן, תחת שרביטו של המשגיח רבי נתן צבי פינקל ה"סבא מסלבודקא", התעלו הנשמות, כאן, שיטת המוסר של רבי ישראל סלנטר פעמה בלבבות.

שנת 1915. רוחות ההשכלה נושבות ברחבי ליטא וסוחפות. צעירים החלו לדבר בעברית בלבד. בגימנסיות אשר נבנו בווילנה או בקובנה, הס היה מלהזכיר מילה ביידיש. כנגדם, קמו להם חברי ה"בונד" אשר להיפך, שוחחו ביידיש בלבד ואסרו על חבריהם לשוחח בעברית… אלה האחרונים הפנו עורף לתורה ולמצוות ופסחו על שני הסעיפים.

ניתן להזכיר את פרופסור אהרון ברק שופט בית המשפט העליון אשר אף הוא יוצא גטו קובנה. אמו הבריחה אותו בעלת תינוק מבעד לגדר הגטו אל מכרה ליטאית אשר הצילה את חייו.

בשנות ההשכלה הסוערות, מצאו להם הבחורים דווקא כאן מקום מבטחים. לימים בית העץ היה צר מלהכיל את כל התלמידים, ועל כן השיג הסבא מסלבודקא תרומה לבניין אבן גדול אשר נבנה ברחוב הסמוך. בנין זה נודע כבנין הישיבה החדש. ברחוב הסמוך עומד אותו בנין האבן מתנשא לגובה ומרשים, אך רק שבועיים בלבד הוא זכה לאכלס את בחורי הישיבה.

מיד לאחר שהושלמה בנית הבניין, פלשו הסובייטים לליטא. היה זה בשנת 1939 והסובייטיים אשר כידוע התנגדו לכל דת שהיא, שלחו מיד את נציגיהם לנעול את דלתות הישיבה על מסגר ובריח.

קצין וקצינה הגיעו לישיבה ובידם צו פינוי. רגע לפני עומדם לצאת הסבה הקצינה את פניה, אל עבר הבחורים הנדהמים וסננה להם חטופות, לא ברוסית כי אם ביידיש: "אם אבי היה יודע מה אני עושה כעת, היה משבר את מפרקתי".

בגטו סלבודקא תפסה אותנו אימה מאיכר נבער. בעיירה ז'אז'מארי לעומת זאת התרגשנו והתאהבנו בישישה ליטאית בלה וחסרת פרוטה. ישישה זאת שומרת ומגנה על בית הכנסת העשוי עץ – יש לציין – אחד מתוך חמשה בתי כנסת עשויים מעץ אשר ניצלו גם מהנאצים ולאחריהם מהקומוניסטים.

"ילדה קטנה הייתי באותה תקופה של המלחמה", סיפרה לנו את זיכרונותיה מאז. "אך רק את זאת אזכור – את השכנים היהודים שהיו בעלי קשרי מסחר עם אבי ולפתע באו הנאצים ושלחו אותם. רק מאוחר יותר הבנתי שלעולם לא אראה אותם שוב".

מרכז הקראים

האם הקראים נחשבים כיהודים? שאלה זו הטרידה את הנאצים ימ"ש. טרקאי, עיר הבירה העתיקה של ליטא, הינה עיירה יפהפייה. אגמים קורצים וברקע הרחוק משקיף מבצר זקן מימי הביניים. נוף יפה בהחלט לא חסר בליטא.

קראים, עד כמה שיישמע הדבר מפתיע – חיו בליטא, וחיים בה עד היום! הקראים כידוע שונים מהיהודים במנהגיהם אך גם במראה החיצוני. הקראים מסתמכים על התנ"ך בלבד. חוגגים את החגים מלבד פורים וחנוכה, ותחילת השנה חלה עבורם בחג הפסח. כיום מרכז הקראים הגדול ביותר קיים בארה"ב.

לאורך הרחוב בתי העץ נמוכי הקומה הנראים כלקוחים מפלקט. מחזית הבתים נשקפים כחוק בל יעבור שלושה חלונות, על פי המסורת של הקראים, חלון אחד לכבוד אלוקים, חלון אחד לכבודו של הדוכס "ויטאוטס" אשר הביאם אל העיירה מחצי האי קרים, וחלון אחד לכבוד הקראים עצמם. כיום יש משפחות מעטות של קראים במקום, אך רובם מתבוללים. ישנו גם בית קברות מיוחד עבורם, ולעיתים ניתן להיתקל בלוויה של קראי מקומי.

בזמן השואה היו מקומות בהם נרצחו הקראים יחד עם היהודים, עד אשר החלו הקראים לזעוק כלפי הגרמנים כי אינם למעשה יהודים "מקוריים". הנאצים הטילו על חוקר יהודי בשם קלמנוביץ' לבחון את סוגיית מוצאם. קלמנוביץ' ריחם על הקראים ואף נמלך בדעתו כי בדרך זאת ימצא פתח אף ליהודים להינצל. סופו של דבר, קלמנוביץ' הציג בפני הנאצים ראיות כי הקראים אינם יהודים ומוצאם מהגזע המונגולי-טטרי.

הנאצים קבלו את חוות דעתו של החוקר קלמנוביץ' ולא הרגו את הקראים אך מיהרו לדרוש מהם רשימה שמית של האנשים בקהילתם. הקראים מיהרו להגיש את הרשימות וכך סגרו את שעריהם בפני היהודים אשר קיוו בדרך זאת להימלט מציפורני הנאצים.

הליטאים בשואה

אנו מגיעים לבניין בית היתומים בקובנה. בצידו השמאלי של הבניין ניתן להבחין בפתחיהם של שני המרתפים בבניין. מרתפים אלה רחשו מעשי חסד בתקופת המלחמה על ידי רופא שקט, פיאטריס באורליס.

במרתף אחד נקלטו תינוקות יהודיים ובמקביל במרתף השני היו דואגים להוציאם למשפחות כפריות לאימוץ בעזרת הפרטיזנים. פרטי התינוקות היו נרשמים בפנקסים בצורה מסודרת. והרופא אשר פיקח על המבצע הנרחב זכה לקבל תואר חסיד אומות העולם.

כאן אנו מגיעים לסוגיה מורכבת על שותפות הליטאים במעשי הטבח ביהודים, והדעות חלוקות: ישנם מציגים מספרים רבים של ליטאים חסידי אומות העולם, מן הצד השני יש עדויות לרוב על שיתוף פעולה מקומי של ליטאים עם הגרמנים באופן יחסי גבוה יותר משאר המדינות באירופה, מה שמורה על מעורבות גדולה של הליטאים ושנאה עמוקה כלפי היהודים.

טירה מסתורית

אנו מגיעים לעיירה שוואלי. יש גורסים ששם העיר בא מלשון "שאוליס" שפרשו ירייה שנשמעת באזור כאשר צדים חיות ביער. בעת כניסתנו לעיר נעתקה נשמתנו. לא בשל יריות ציד, אלא דווקא באשמתה של טירת רוזנים קטנה וקסומה אשר עומדת לצד הדרך בשממונה ובדיכאונה.

מסתבר כי הטירה היפה הייתה לא אחרת מאשר טירתו של יהודי בשם חיים פרנקל. יהודי החרד לדבר ה' מתומכי אגודת ישראל אשר החזיק את אחד המפעלים הגדולים ביותר ברוסיה לייצור עורות. סיפורו של המפעל היה סיפור לא יאמן של מפעל קטן אשר גדל והתפרסם ברחבי העולם. עד אשר בתערוכה עולמית בשנת 1905 שהתקיימה בפריז הוענקה למפעל העורות מדליית זהב.

חיים פרנקל תרם מהונו למען מפעלי החסד והחינוך בעיר, ואף להקמת "קלויז" בקצה העיר בסמוך לבית החרושת. מפעלו העסיק כמובן הרבה יהודים תושבי המקום עד מלחמת העולם השנייה, אז הולאם המפעל מבעלות משפחת פרנקל וחיים פרנקל ומשפחתו הצליחו לברוח בעור שיניהם לאמריקה. המפעל המשיך בפעילותו וקיים עד היום. בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר הולאם המפעל ועבר לבעלות הגרמנים, הוא ייצר במיוחד עבור קציני האס.אס את מעילי עור הידועים בטיבם בכל רחבי אירופה.

הטירה אשר הציתה את דמיוננו משכה אותנו להיכנס פנימה, אך דא עקא, באותו יום הטירה הייתה סגורה לביקורים. אירוע בהחלט לא היה צפוי, לאחר שהורמו כמה טלפונים לבירור עם העירייה המקומית, ולאחר שהוסבר כי מדובר במשלחת מישראל, החליטה עובדת העירייה אשר היא גם עובדת המוזיאון לבוא ולפתוח את הטירה הבודדה במיוחד עבורנו.

ואכן, לאחר שדלת הטירה ההדורה נפתחה, הבנו מדוע התעקשנו. כל חדר ניער אותנו, והדביק בנו ניחוח היסטורי שונה. התקרה בעלת הפיתוחים המעניינים, הווילאות האדומים שהשתלשלו מהחלונות, השטיח שנפרס על פני ריצפת העץ, אח עם גזרי עצים בתוכה, תמונות שמן המתארות את מושלי המקום בעלות מסגרות בגון הברונזה. כל אלה העניקו לטירה טעם אריסטוקראטי ואשליה נעימה ומבחילה. אשליה של חיים אמתיים שפיכו עד אשר נקטעו באיבם באכזריות בקיץ 41.

שוואלי היא עיר נוספת שתיזכר לדיראון עולם. ראש העיר נבחר בעזרת קולות היהודים, אך כאשר פלשו הגרמנים, ראש העיר הושיט יד מחבקת לנאצים נגד יהודי עירו. היו מספר מועט של אנשים שהתביישו במעשיו של ראש העיר, התאספו בכנסיה וניסו בכל כוחם לעזור ליהודים להינצל. אך הם קבלו רמז חד כי חייהם בסכנה ומומלץ כי יפסיקו בהשתדלותם.

החרש היהודי

חרשות העץ, הוא מקצוע ליטאי עתיק יומין. תושבי ליטא אשר ארצם מלאה יערות עץ פיתחו את אומנות החרשות למלאכת מחשבת. אי שם בעיירה בשם פלונגיאן גר אמן יהודי בשם יעקב בונקה, בן 86. הוא הקים את אחד האתרים של חרשות העץ, ביער בקצה העיירה. העצים עוצבו בידיו האמנות, ומתנשאים לגובה זה כמה שנים בקור ובשלג. עומדים דוממים ומספרים בשפתם של עצי היער את שואת יהודי ליטא.

"הטרגדיה של המשפחה היהודית", הינו עץ אשר הפך לדמות של אישה העומדת על סף הבור מנסה לגונן על ילדיה העומדים מאחוריה וניתן אף להבחין בביתה הלופתת את בובתה רגע לפני הסוף. עץ אחר הפך לדמותו של יהודי חסר אונים, ידיו נתונות באזיקים ומבטו אומר הכול. האנדרטאות מעץ מסמנות את המקום שבו נרצחו אלף שמונה מאות מיהודי העיירה ונקברו על ידי הרוצחים בשלוש בורות.

החרש היהודי חי לבדו כיהודי האחרון של העיירה. ילדיו למרבה הצער כבר התבוללו. מסתבר כי חייו הדלים מלאים מעש והוא גדוש במרץ נעורים. רק אתמול, כך הוא משתף אותנו בגאווה, הכריזו עליו כעל אחד האנשים החשובים ביותר בפלונגי יחד עם חמישה עשר אנשים. את שמו יחרטו על ספסל במרכז העיר ליד המזרקה. כה יעשה לאיש אשר חפצים ביקרו במדינת ליטא!

יעקב אף קיבל מדליה מכובדת בעבר מידי נשיא ליטא, ובכלל הוא מפורסם כאדם חשוב. יעקב טוען כי הוא אינו יודע עברית. שכחתי. הוא מתנצל. בישראל הוא ביקר בתשנ"ו, היה כחודשיים בירושלים ובתל אביב, וביד ושם הניח עבודות עץ מעשה ידיו. היום בפלונגיאן אין בית כנסת, הוא משיב לשאלתנו. ה"שולהויף" שהיה נהרס על ידי דחפורים ליטאים. עוד סוגיה כואבת.

יעקב עצמו ניצל כאשר ברח לצבא האדום, באזור שלו לא היו יערות ולכן לא הצטרף לפרטיזנים. יעקב נלחם יחד עם אביו ואחיו, אך הוא היחידי ששרד את הקרבות. האם מפקד החזית הליטאית בצבא הסובייטי ומפקד הקוזקים אשר נקרא צ'רחנובסקי היה יהודי? התעניין פרופסור ישראל רוזנסון לשמוע את דעתו, ויעקב השיב בחיוב. מסתבר כי זה לא יותר ממיתוס מעניין, שישנם אנשים שאוהבים להאמין בו.

מעין המבקש חיים

אוטובוס התיירים הגדול מנציח בגלגליו את דרכי ליטא מלאות האנדרטאות. מעיר לעיר ומעיירה לעיירה במשך שבוע ימים. תרבות החדשה-ישנה אהובה-ושנואה. ואנו במטרה אחת, תרמילנו על שכמנו, מגששים אחר פעימות ליבה בתוכה ובתוכנו.

מהערים המודרניות אט אט התחלף לו הנוף בהדרגה ומצאנו את עצמנו בתמונת נוף מעצבנת, ישנה ומהוהה. סוס, בקתה ואיכר אוסף תבואה. רוטינה של שלווה. המאה עשרים ואחת כמו חולפת לידם ואינה מותירה אף רישום משמעותי.

כך נסענו עד בואכה העיר טלז. החלנו פוסעים על יד אגם רוגע, או כך לפחות דמינו לחשוב. אגם, אגם, התואיל לספר לנו כמה מבני עמנו בלעת אל קרבך? הקשיתי, אך טבעות המים רק התרחבו והתכווצו במעגלים, התרחבו והתכווצו.

נודע לנו כי עד היום זכר המראה הנורא, של גופות יהודים צפות על פני האגם, מרתיע את הגויים תושבי העיר מלרחוץ באגם הידוע לשמצה. הצטמררנו.

צעדנו בלאות בין סמטאות הבתים העצובים, שבחלקם נפל הגורל להיות לגטו ליהודי העיירה טלז, בינות לפרחים בצבעי הפסטל שצמחו פרא בשתיקה. היה משהו מוזר באוויר בשקט, בדממה.

גטו טלז לא היה גטו במובן הרגיל, גטו טלז היה גטו של נשים. בטלז נטלו הגרמנים בתכניתם השטנית תחילה את הגברים, עינו אותם ולאחר מכן נרצחו כולם. את הנשים הותירו וריכזו כאן בבתי הגטו ללא אוכל ותנאי מחיה.

ערב ראש השנה שנת תש"ב, נשות הגטו אשר נותרו בדד בלי איש עלובות ומורעבות, החליטו לקיים תפילת ראש השנה בבית המדרש הישן בטלז. תפילת ראש השנה האחרונה בחייהן. כמה חודשים לאחר מכן כבר הוצאו כל הנשים והובלו לבורות שנחפרו בקרבת העיר. שישים וארבע נשים הצליחו לברוח ולהינצל.

לפתע, בלי הודעה מוקדמת, עצר אותנו צעיר מקומי, שחרחר וגבוה. הוא הקיץ אותנו משנת 1941, אך לא ניתק אותנו מתוך תיאורי הגטו לחלוטין.

"שמי מריאן, אני עובד כחוקר בתחנת המשטרה המקומית", הציג את עצמו, "חיכיתי לכם", הוסיף בנימת בדחיפות.

מה כבר עוללנו? נבהלנו, רק שלא הסתבכנו עם המשטרה המקומית.

אך מריאן מיד אמר בעברית – זה מעיין, ובכך הפתיע והרגיע אותנו. הוא הביט במבט אחר. הוא באמת לא היה עוד טיפוס ליטאי, נראה בן טובים כבן שלושים, מסודר בחיים. הליטאית שבפיו זרמה נרגשת כזרנוק מים על אש, בלי מעצורים.

"הסיפור העצוב שלי התחיל בתקופת הנאצים והמשיך אצל הסובייטים – הקומוניסטים. בזמן המלחמה היו יהודים שהתחתנו עם נוצרים, הלכו לכנסיה, החליפו דרכונים. הצליחו ללבוש זהות חדשה. הכול הם עשו רק להימלט. רק לברוח. גם אבא שלי היה ביניהם. התבולל", הואחשף בפנינו את סיפורו הטראגי תוך תנועות ידיים סוערות.

לכאורה אבא שלו הצליח. לכאורה אבא שלו ניצל. לכאורה מריאן צריך להיות מאושר. המצוקה שאפפה אותו, לא הייתה ברורה לנו.

"אני קרוע!" הוא זעק בקול לא גבוה וניתח בפנינו את ליבו, קרוע בין עולמות ודורות. קרוע בין מלחמות רועמות ושלוות. "הדור המבוגר אף ממשיך לפחד. חושש לדבר. חרד מלהזכיר את המוצא היהודי. קשר השתיקה לופת בחוזקה. חונק. חובה עליכם להיות אנשים שמחים, אתם חיים בזהות ברורה כיהודים כשרים ונאמנים!" הוא מוסיף ואומר לנו, מוסר כליות.

"יש לי חבר נוסף כמוני בעיר קלייפדה. (בליטא מדובר כנראה בתופעה) אני לא צריך שמות משפחה", הוא אומר, "כדי לדעת, מספיק לבחון את תווי הפנים. הלוואי", הוא מרשה לעצמו להוסיף בכיסופין, "אולי חבר ייסע לישראל ויביא לי רגב אדמה או כיפה מעיר הקודש ירושלים. אני עצמי יודע, איני שייך לכנסיה, אך גם בבית הכנסת לא יקבלו אותי. לכן אולי גם טרם הרשתי לעצמי להינשא", הוא מתוודה.

מריאן, בן לאב מתבולל, מסיים לקינוח בוורט חסידי: "פעם, בא בחור בן לאב יהודי לרבי. אמר לו הבחור, איני יודע מה לעשות בחיי! אותו רבי היה בעל עסק ליהלומים. הראה לו הרבי תצוגת יהלומים, וביקש כי יבחר יהלום. הבחור בחר את היהלום הגדול והנוצץ ביותר. בחרת את היהלום הכי נוצץ אך חסר כל ערך. השיב לו הרב. תשובה מהדהדת.

מריאן ספק השלים עם ניגודיו, ספק מוסיף להתנגד לשלוותו המדומה. מהמורות והמחנכות בקבוצה, הוא רק הוסיף בתחנון, ספרו לתלמידים את הסיפור שלי!

לאות פרידה, בקשנו ממריאן, אם יאות לעשות עבורנו טובה ולפתוח לנו את בנין הישיבה הנודע, אשר נמצא זה מכבר מאחורי סוגר ובריח, מריאן רק ציפה לבקשה מעין זאת, וכך תוך כמחצית השעה נכנסנו לבניין הישיבה אשר דלתותיו הישנות לא נפתחו זה ימים רבים. הבטנו אל עבר אולמות הלימוד הרחבים ברגשות מעורבים, כאילו מצפים לאלפי הנשמות שיחזרו למלא את השורות המיותמות.

תגובה אחת
  1. שלום רב לך איילה אבן האזל,

    תודה לך על הכתבה המעניינית והמושקעת.
    אני מבקש להביא לידיעך נושא חשוב שבכתבה מוצג באופן לא מדוייק. מרבית היהודים הקראים חיים היום בארץ ישראל.
    (ולא כמו ככתוב בכתבה: "…כיום מרכז הקראים הגדול ביותר קיים בארה"ב". )
    אנחנו מונים כ 40,000 נפש וכ 10,000 נמצאים בחו"ל (מרביתם בארה"ב), מרכז העדה נמצא ברמלה, ויש לנו כ 13 בתי כנסת פעילים בארץ.
    למידע נוסף:
    http://www.karaite.org.il/
    בברכה,

השארת תגובה