בכל יהודי קיימת נשמה

הרב ראובן אלבז
הרב ראובן אלבז
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (א, ב). כתב רש"י ז"ל: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם".

הקב"ה אוהב את עם ישראל. כל נשמה יקרה וחביבה לו, גם נשמתו של מי שהתרחק משמירת תורה ומצוות. לעתים רואים אנשים שהתרחקו מאוד, ונדמה שכבר לא נותר בהם כל זיק של יהדות. אבל האמת לאמתה אינה כן. גם אצלם נשארת תמיד איזושהי נקודה פנימית שאף פעם לא ניתן לצפות אם ומתי היא תתעורר. הקב"ה, ישתבח שמו, אינו מוותר על אף אחד, אוהב כל יהודי באשר הוא, ממתין ומצפה גם לרחוקים שיתעוררו וישובו בתשובה.

משום אהבה זו, אומר רש"י, הקב"ה מונה את ישראל שוב ושוב. אף שבוודאי הוא יודע את מספרם גם מבלי למנותם, "כל באי העולם נסקרין בסקירה אחת" (ראש השנה יח ע"א), מכל מקום הוא מְּצַוֶּה למנותם "מתוך חיבתן".

זאת ועוד, התורה מזהירה מפני מְנִיָּה של בני ישראל (שמות ל, יב): "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם", ואמרו חז"ל (יומא כב ע"ב): "אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר 'וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד'. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר 'לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר'".

דוד המלך שגה בהלכה הזאת – "וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב כד, א), וכתוצאה מכך מתו שבעים אלף איש מבני ישראל במכת דֶּבֶר (שם פסוק טו). ולמרות החומרה שֶׁבַּדָּבָר, הקב"ה כן מוֹנֶה את ישראל, פעם אחר פעם, מפני חיבתן היתירה.

 

במניין בני ישראל טמון ענין עמוק נוסף: חז"ל (ביצה ג ע"ב) לימדונו כלל: "כל דבר שבמניין – לא בטיל", וזאת מפני חשיבותו. לפי זה אפשר לומר שהקב"ה מונה את בני ישראל, כדי להודיע את חשיבותם, וכדי להורות שמפני החשיבות הזאת הם לא יוכלו להתבטל לעולם. גם אם יחיו בין גויים, וילמדו, חלילה, ממעשיהם – הם לא יאבדו ויתבטלו בתוכם, וכמאמר הכתוב (שמואל ב יד, יד): "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח".

אלף זהובים במתנה

ה"בן איש חי" זצ"ל מביא (נפלאים מעשיך מעשה קכ"ה) מעשה ביהודי עשיר שהיה מקורב למלכות. הוא התרחק מאד מן היהדות והגיע, רחמנא ליצלן, לידי כך שחילל שבת בפרהסיה ואכל נבלות וטריפות. הוא נהג לשבת במסיבות של מלכים ורוזנים ושקץ נפשו בכל תועבותיהם. אף מראהו החיצוני היה כגוי גמור לכל דבר.

והנה פעם אחת, בעת שרכב על מרכבתו, עבר שם גוי אחד, וקרא לעברו: "יהודי!"  הוא היה המום. מה לו וליהדות? ואז, קפץ מעל מרכבתו, הוציא מכיסו אלף זהובים ושלשל אותם לידיו של הגוי.

עתה הגיע תורו של הגוי להיות המום… והיהודי הסביר לו: "אני סברתי כי כבר נמחק מֵעָלַי שֵׁם 'יהודי'. הייתי כבר מיואש מן האפשרות להשיב לעצמי את התואר הנעלה הזה. והנה אתה קורא לעברי 'יהודי' – הווי אומר ששם זה לא נמחק מעלי! עוררת בי את הכוחות להתחזק ביהדותי, ועל כך תודתי נתונה לך".

הוא אשר אמר הנביא (הושע ח, י): "גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם", ומפרש על כך רש"י שאף על פי שישראל "התנו אהבים בעכו"ם" – גילו כלפיהם אהבה ונתנו להם אתנן, הקב"ה מבטיח: "עתה אקבצם", וגאולתם בא תבוא בקרוב.

מעשה נוסף אירע בעיר נובהרדוק. חי שם יהודי שהתנהג כגוי גמור לכל דבר. יום אחד עברו קלגסים נוצרים בין הבתים בעיירה, חיפשו אחר יהודים, ואיימו עליהם שאם לא ישתמדו וינשקו את הצלב – יוציאום להריגה במיתה קשה ואכזרית.

כשהגיעו לביתו של אותו יהודי מומר, סירב הלה בכל תוקף לנשק את העבודה הזרה שלהם! "הגעתי עד לשפל המדרגה", אמר, "אך לא עד כדי לנשק את העבודה זרה שלכם"! היהודי הזה חי כמו גוי, אך מת על קידוש השם. הנוצרים המיתו אותו באכזריות נוראה, אך לא הצליחו לְשַׁנּוֹת את דעתו: "את העבודה הזרה לא אנשק"!

חז"ל (סנהדרין מד ע"א) אמרו: "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא". הנקודה הפנימית היהודית של אותו אדם התעוררה לתחיה ברגעי חייו האחרונים, והתגלתה במלוא עוצמתה, יופייה והדרה.

אני זוכר את מלחמת ששת הימים, את הפגזים שהתעופפו מעל לראשינו, ואת הניסים הגלויים שהקב"ה עשה עמנו ברוב רחמיו וחסדיו. לעולם לא אשכח את הלילה בו קיבלנו את הידיעה על כיבוש העיר העתיקה ושחרור הכותל המערבי מידי הצבא הירדני. התמונות שהגיעו מהכותל היו מדהימות: חיילים גיבורים, חסונים, הניחו ידיהם על אבני הכותל ובכו כמו ילדים קטנים. גם אלו שהיו רחוקים לגמרי משמירת תורה ומצוות בכו. כששאלו אותם מה קרה להם, השיבו: "אנחנו מרגישים שיש כאן משהו שֶׁמְּדַבֵּר אתנו"!

ברגע של אמת התעוררה הנקודה הפנימית שבנשמתם והרגישה את אלוקיה! הם הרגישו את השכינה שלא זזה מהכותל המערבי גם לאחר שנחרב בית המקדש (שמות רבה ב, ב). על הכתוב (ויקרא כו, לא): "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" דרשו חז"ל (מגילה כח ע"א): "קדושתן אף כשהן שוממין". הקדושה הזאת היא ש"דיברה" אליהם. זוהי גדולתו של עם ישראל. משום כך הקב"ה אוהב כל אחד מהם, באשר הוא. "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא".

"אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" (שיר השירים א, ו). גם אם רואים על יהודי "מַרְאֶה שחור" – זה לכלוך חיצוני בלבד, לא לכלוך פנימי, מהותי, אמתי. בכל רגע נתון הנקודה הפנימית שלו יכולה להתעורר, לשוב בתשובה שלימה ולהאיר באור יקרות! ("משכני אחריך במדבר עמוד כ"ז ואילך).    

השארת תגובה