לכתוב שני מכתבים בשני ידים בו זמנית

רבי משה דוד, סיפר שפעם אחת קרא לו אביו ואמר לו שייקח סכום של כסף וייתן לעני פלוני שנמצא במצוקה, והוסיף ואמר שחשוב מאוד לעשות את החסד והצדקה הזו עכשיו

הרב-אלבז-1
הרב-אלבז-1
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ (ויקרא כה, ב-ג). טעם מצוות השמיטה הוא כדי שהאדם יחוש וירגיש את נפש העני, נפש הזולת, אפילו אם הוא עשיר גדול בעל שדות תפוחים אגסים ומטעי ענבים, אסור לו לקחת כמות גדולה של פירות לביתו, אלא רשאי לקחת מעט וכדרך שלוקחים העניים מן ההפקר (דהיינו כמות הנצרכת לו ולבני ביתו לתקופה מועטת, כמה ימים – יעוי' ברמב"ם פ"ד מהלכות שמיטה הכ"ד ובחזו"א סימן כ"ו סדר שביעית אות ב'). ומצד שני העניים יכולים להיכנס לשדותיו ולקחת מפירותיו ואינו יכול למנוע בידם, כיון שהפירות הפקר.

ובעבר גם לא היה יכול לקנות פירות כרגילותו (וכיום שמייבאים פירות מחו"ל יכול לקנות, ואין בזה סחורה בפירות שביעית), אלא צריך לקחת מהשדות של אחרים כמו כל שאר העניים, וכל זאת כדי שירגיש את נפש העני, יחוש איך הוא מרגיש וירגיש בצערו, וכך בשנות הרווחה וההצלחה יפריש מכספו וייתן לעניים הנצרכים (יעוי' בחפץ חיים החדש על התורה).

הגרי"ז מבריסק, הגאון רבי יצחק זאב מבריסק זצוק"ל, היה גאון עולם ובעל מידות נאצלות. בנו של הגרי"ז, רבי משה דוד, סיפר שפעם אחת קרא לו אביו ואמר לו שייקח סכום של כסף וייתן לעני פלוני שנמצא במצוקה, והוסיף ואמר שחשוב מאוד לעשות את החסד והצדקה הזו עכשיו, הבן, רבי משה דוד היה באמצע פיענוח סוגיה קשה בגמרא, ולכן שאל את אביו אם הדבר דחוף שצריך לעשותו דווקא עכשיו, או שיכול להידחות כמה שעות עד שיסיים את הסוגיה הקשה.

שמע אביו את שאלתו, והשיב לו תשובה בסיפור על הגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי, היה גאון אדיר, בעל שו"ת אחיעזר, מספרים עליו שיכול היה לכתוב שני מכתבים בשתי ידיו בו זמנית בשני מקצועות שונים בתורה, כמו כן יכול היה לכתוב מכתב ובו זמנית להאזין לאנשים המדברים עמו.

כשהחפץ חיים סיים לכתוב את ספרו על שמירת הלשון רצה לקבל הסכמה מרבי חיים עוזר גרודזנסקי שהיה אז גדול הדור, קרא הרב את הספר וראה שיש שם הלכות שבתחילה נראה שקשה ליישמם ושעד אותה עת לא קם תלמיד חכם שיחבר ויסכם הלכות אלו, קרא הרב לשניים מתלמידיו הבכירים והורה להם שינסו את החפץ חיים וידברו עמו על דא ועל הא, ויראו אם אכן הוא מצליח לשמור את לשונו, וכך היה, במשך מספר שעות ניסו שני התלמידים לדובב את החפץ חיים לומר מילה רעה או ביקורת כלפי הזולת, אך החפץ חיים לא אמר מאומה ושמר את לשונו בכל ומכל. כשראה זאת רבי חיים עוזר שהחפץ חיים נאה דורש ונאה מקיים, כתב לו הסכמה לספרו שמירת הלשון.

על כל פנים, סיפר הגרי"ז לבנו, כשרבי חיים עוזר סיים לחבר את ספר השאלות ותשובות אחיעזר, הלך לקבל הסכמה מאחד מגדולי הדור דאז, רבי אליהו חיים מייזל מלודז' זצוק"ל, הרב התפעל רבות מהספר, וכתב הסכמה נלהבת, לפני שנפרד ממנו רבי חיים עוזר לשלום, שאל בדרך חיבה, "מתי נזכה בעזרת ה' לראות את חידושיו של כבודו כתובים על ספר?"

אמר לו הרב, אם הנך רוצה לראות את הספרים שלי, אתה מוזמן לבוא איתי, הכניסו הרב לאחד מחדרי ביתו בו היו מונחים ערימות של דפים בהם רשומים כל ההלוואות שהלווה והתחייבויות שהתחייב עבור יתומים ואלמנות, "אלו הספרים שלי", השיב הרב, השקעתי אותם בגמילות חסדים!

מאז אותה פגישה גם רבי חיים עוזר הרבה חסדים מאוד מאוד, וכשהיו באים אליו תלמידי חכמים כדי לקבל הסכמות לספריהם, היה מדרבן אותם ומראה להם גם פתקים שבהם רשם את הסכומים שהתחייב לטובת אלמנות ויתומים.

סיים הגרי"ז לבנו ואמר דבר עמוק מאוד, "דע לך בני, כשמגיע לפני האדם מעשה חסד שחייב לעשותו והוא מיד סוגר את הספר והולך לעשותו, אזי גם כשהספר סגור נחשב כאילו הוא פתוח. אך אם הוא ממשיך לפתוח את הספר ולא הולך לקיים את מעשה החסד שהוטל עליו, אזי גם כשהספר פתוח זה נחשב כאילו הוא סגור, הלימוד שלו לא לימוד".

וזאת מפני שתורתנו הקדושה מדריכה את האדם לחוש תמיד בצער השני ולעזור לו, תוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָה (משלי לא, כו), תורה שיש עמה חסד (יעוי' בסוכה מט ע"ב(, כשמגיעה לפני האדם מצווה שעל פי גדרי ההלכה מחויב הוא להפסיק מלימודו ולקיימה, מוכרח הוא לסגור את הספר ולהזדרז לקיימה, וכדברי דוד המלך ע"ה חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ (תהילים קיט, ס), מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה (מכילתא בא פרשה ט סימן סג), ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה (אבות פ"ב מ"ד).

***

סיפר מורי ורבי, ראש הישיבה, רבי מאיר דב רובמן זצ"ל, שפעם הלך עם אחד הרבנים שלו, ולפתע האט הרב בדרכו, והחל לצעוד באיטיות רבה. במקום להגיע ליעדו בחמש דקות, צעד כמחצית השעה צעד אחר צעד….

כאשר שאלו התלמיד לסיבת הדבר, הסביר לו: "היהודי הצועד לפנינו הנו תלמיד חכם גדול, וגם הוא צריך להגיע למקום הליכתנו. דא עקא, שפיסח הוא, גורר רגל אחר רגל באיטיות ובקושי רב. אם אלך מהר, אולי יעלה בלבו הרהור צער, בראותו שאחרים צועדים מהר והוא נאלץ לגרור רגליו בקושי רב. אולי יחשוב לרגע: 'ריבנו של עולם, למה אני פיסח?!…' איני רוצה להחליש דעתו, ועל כן מעדיף אני להשתרך בדרכים לאטי, ובלבד שלא תיגרם ליהודי תחושה קלה של צער…"

גם על ה"חזון איש" זצ"ל מסופר, שבאחת הפעמים צעד עם מלווהו במהירות, ולפתע עצר ועמד על מקומו. כאשר העיר מלווהו שמחכים להם, הבהיר לו ה"חזון איש" כי מאחוריהם צועד יהודי מבוגר, ואם יראה אותם צועדים במהירות רבה, עלול הוא לחוש צער ולחשוב עד כמה הזקין הוא, וכמה קשה הליכתו. זה עניין של ביזיון הבריות, וכדי לא לבזותו עדיף שימתינו להם מעט, ובלבד שלא לצער את הזקן… זה עניין של רגישות.

בניו של הגאון הגדול רבי שלמה זלמן אויערבך זצוק"ל סיפרו בדרשות והספדים עליו שהוא לא היה מדרבן אותם בדברי מוסר שיהיו גדולי הדור או צדיקים גדולים, אלא כל דברי המוסר שלו אליהם סבבו סביב המחויבות להרגיש את נפש הזולת, והיה אומר שאדם שלא מרגיש את נפש הזולת, הוא לא אדם, אלא כמו בהמה. ואולי אפילו פחות מכך!

התורה מצווה אותנו ציווים רבים על זהירות מופלגת בכבוד הזולת, ותפקידנו בזה העולם הוא לטפח את המדות האציליות ולזככן, לרכוש ענווה ואהבת הבריות (קטע זה מתוך הספר החדש "משכני אחריך" – במדבר, שעתיד לצאת בקרוב אי"ה).

יהי רצון שנזכה לתקן ולהשלים את עצמנו במידות אציליות ונעלות, ובכך נכין את עצמנו לקראת קבלת התורה הקדושה בחג השבועות ונראה בקרוב בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן.

השארת תגובה