הכירו: היו"ר יולי אדלשטיין, מאחורי הסורגים

לאחר ש'הנקמה היהודית' צלחה במלואה ומסורב העלייה שנכלא אך ורק בשל פעילותו למען היהדות ומדינת ישראל עומד בראש כנסת ישראל, הוא שב לאותן התחנות במשלחת כבוד שמוכיחה יותר מתמיד כי אין דבר העומד בפני הרצון

יולי אדלשטיין בכלא הסובייטי
יולי אדלשטיין בכלא הסובייטי
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

הסיפור שלפניכם אינו עוסק ב'עוד' משלחת פרלמנטרית, אלא בהיסטוריה של ממש, הטומנת בתוכה לא מעט גילויים היסטוריים מרשימים, לצד עדויות מרשימות מהמאבק היהודי והעברי בצל השלטון הסובייטי הקומוניסטי.

הייתה זו מחווה מיוחדת מטעם הפדרציה הרוסית, יש שיאמרו כי אף מדובר בצעד של הבעת רצון לשיתוף פעולה מדיני על רקע המלחמה העקובה מדם בסוריה הסמוכה, בה לוקחת חלק עיקרי הפדרציה הרוסית, במסגרתה הוזמנה משלחת יו"ר הכנסת לביקור ארוך שארך כשלושה ימים במוסקבה בירת רוסיה.

במהלך הביקור שבר יו"ר הכנסת שיא היסטורי כאשר נאם בבית הנבחרים העליון של רוסיה. כבוד שעד לביקור זה הוענק אך ורק עבור ראשי מדינות. בנוסף כלל הביקור לא מעט פגישות מדיניות, כמו זו עם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב ועם מקבילתו הרוסית ולנטינה מטווינקו. אך כל זה היה כאין וכאפס לעומת הסיור שערך אדלשטיין בתחנות חייו ברוסיה הסובייטית.

תחת אבטחה כבדה ולאחר אישורים מיוחדים, שאף הם הונפקו לראשונה מאז נפילת מסך הברזל, סייר אדלשטיין, שרבים מכם נחשפים לראשונה לסיפור חייו האמיץ והנועז, בארבע התחנות המשמעותיות שלו בחייו כנער רוסי, 'סרובניק' שפעל להפצת היהדות ועידוד העלייה לישראל, אז לפני למעלה משלושים שנה. הביקור אגב, התקיים בדיוק שלושים שנה לאחר ששוחרר מהגולאג הסיבירי ועלה לישראל.

כעת, לאחר ש'הנקמה היהודית' צלחה במלואה ומסורב העלייה שנכלא אך ורק בשל פעילותו למען היהדות ומדינת ישראל עומד בראש כנסת ישראל, הוא שב לאותן התחנות במשלחת כבוד שמוכיחה יותר מתמיד כי אין דבר העומד בפני הרצון. "אתה דוגמה לאחרים, שכל אחד צריך לקחת את עצמו לידיים ולעשות בו את מה שהוא רוצה ולא מה שאנשים אחרים רוצים שהוא יעשה", אמרה לו נשיאת בית המשפט בתחנה השלישית, בית המשפט שעדיין פעיל עד ליום הזה.

תחנה ראשונה: בית הכנסת בארכיפובה

כאן, בבית הכנסת שברבות השנים הפך ל'עוד' בית כנסת במוסקבה, לאחר שפעילותה הענפה של קהילת חב"ד בראשות הרב בערל לזר, בנתה מחדש את האימפריה היהודית ברוסיה, השוכנת בשכונת 'מרינה רושצ'א', ציין יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין את 'תחנת חייו' הראשונה.

באותה התקופה היה בית הכנסת הזה, השוכן ברחוב ארכיפובה בעיר ועל שמה הוא נקרא, מרכז הפעילות היהודית בעיר. פעילות, שכידוע לא יכלה לכלול יותר מדי סממנים יהודיים, אם בכלל.

מעבר למסך הברזל, נהגו להתכנס באולם הקטן בבית הכנסת מסורבי עלייה, פעילים ציונים, יהודים מכל העולם שביקשו לסייע ואף שליחים שנשלחו ל'שליחות' מיוחדת על ידי האדמו"רים מחבד וסאטמר בכדי למנוע את כיבוי הניצוץ היהודי אי-שם ברוסיה הקרה והמושלגת.

אך מכיוון שהיה זה מקום מפגש תדיר ומוכר של השליחים והפעילים היהודיים לא וויתרו השלטונות הסובייטים על המודיעין שבמקום – שהפך למתחם שבאורח קבע היה תחת עינם הפקוחה של השלטונות. מה שדרש כמובן זהירות יתרה.

"יום אחד עברתי כאן ברחוב ושמתי לב לקבוצת אנשים שמתעדים את כל מי שיורד מבית הכנסת", מספר אדלשטיין על אותם המעקבים שנערכו בגזרת בית הכנסת. אדלשטיין, שכבר היה מסורב עלייה, מה שלא השאיר ממנו הרבה מה להפסיד, החליט לעשות מעשה ולהתקדם אל עבר אותם הבלשים ובכך להפחיד אותם. "הם הסתכלו עלינו די בתדהמה והמשיכו לצלם כל מי שניגש לבית הכנסת", משחזר אדלשטיין.

סיבה נוספת למעקב ההדוק סביב בית הכנסת הייתה נעוצה בפעילות בית הכנסת, שלא התאפיין אך ורק בתפילות שבת וחג והוא כלל גם מפגשים רבים של הפעילים שסיגלו לעצמם קודים להעברת מידע חשאי על שיעורי עברית ותורה אסורים.

'פסטיבל' שמחת תורה

"ברוסיה של אז ידעו כולם כי אין שיחת טלפון בין שתי אנשים. בכל שיחה היו לפחות שלושה אנשים", משחזר אדלשטיין, כשהוא מתכוון כמובן לציתות של סוכני הק.ג.ב. ובהיעדר כל יכולת להעברת מסרים על שיעורים קרובים או על כל פעילות יהודית, נהגו הפעילים לכנס את היהודים בתקופות שונות בשנה ל'פסטיבל' ושם מצאו דרכים שונות לקיים את הפעילות היהודית, מחוץ לעין הפקוחה של מלתעות השלטון הסובייטי.

כך למשל, נהגו יהודי מוסקבה לצאת בכל חול המועד סוכות למקום שכונה 'אוברשקי'. לאחר נסיעה בת כחצי שעה ברכבת פרברים נהגו חברי הקהילה היהודית להיכנס אל עמקי היער ל'פסטיבל' ושם, בחסות האפלה, להעביר את המסרים היהודיים והעבריים. היה זה אירוע מרכזי ביותר בעבור יהודי מוסקבה שהשתתפו בו אלפי אנשים. "באיזשהו שלב זה נמאס לשלטונות ואלה החלו להתנכל לפסטיבל", מספר אדלשטיין.

בתחילה היה זה טרקטור ענק שהוצב במקום על ידי השלטונות בצורה שהאגזוז ניצב אל חזית הקהל. המנוע הופעל והעשן המיתמר והמזהם לא נתן למשתתפים מנוח. בוריס צ'רנובלסקי, חבר הקהילה היהודית שהשתתף באירוע, החליט שאי אפשר לשתוק וכיבה את המנוע של הטרקטור. אנשי הק.ג.ב. שכבר הכירו את המקום ואף נכחו בו, עצרו אותו מיידית באשמת "התפרעות במקום ציבורי" והוא נזרק לשנה מאחורי סורג ובריח.

בשנה שלאחריה התברר לפעילים כי השלטון הסובייטי החליט למגר את התופעה מכל וכל ועל מנת לצלוח את המשימה ביטלו את תחנת רכבת הפרברים ב'אוברשקי'.

כעת, עמדו הפעילים, ביניהם אדלשטיין הצעיר, בפני דילמה רצינית. הכיצד יוכלו להמשיך בהעברת המסרים? "היו בינינו קודים סודיים", אומר אדלשטיין ל'כל הזמן', "אבל זה היה רק בקרב אנשי ההנהגה. לא יכולנו להסתכן בכך שהקודים ייחשפו במידה וייעצר אחד מפשוטי העם".

עד שאחד מבני החבורה העלה רעיון נועז. "בשמחת תורה מגיעים יהודים רבים לשמוח ולרקוד כאן במגרש ממול בית הכנסת. נפעל מכאן". כמובן שאין צורך להסביר עד כמה הרעיון היה הזוי ביותר ובלתי מתקבל על הדעת. זאת, מכיוון שהמקום שרץ בסוכני מעקב סובייטיים מסביב לשעון. אך הלה המשיך ואמר "מי שינחה את האירוע יהיה ה'סרובניק' יולי אדלשטיין".

אדלשטיין, שנכח אף הוא באותה פגישה גורלית, מאחר ולקח חלק פעיל בפעילות, השתומם עוד יותר. "מאיפה אני יודע לדבר?" טען והמשיך "אף פעם לא הנחיתי אירועים ואני לא מבין בזה".

אך הלה לא נבהל והסביר לפרטי פרטים את התוכנית החדשה לקיום הפעילות היהודית מתחת לאפם של השלטונות, אך הדגיש: "אנחנו זקוקים דווקא לך, יולי, שתנחה את האירוע". מתברר כי המארגנים פחדו שעם התכנסות הקהל לחגיגות שמחת תורה, שהפכו לפסטיבל בכדי להימנע מהסתבכות עם השלטונות, יעלה הניצוץ היהודי והמנחה יתלהב ויעודד עלייה לישראל ולימודים עבריים. לכן, נבחר דווקא אדלשטיין, שזוהה כבר אז כמבוגר אחראי בעל יכולת מנהיגות, למשימה המורכבת של הנחיית האירוע, תוך שרבוב ההודעות והמידע בין דבריו, בצורה חכמה שתמנע את השתלטות הסוכנים על האירוע.

ממש בכניסה לבית הכנסת, על במה מאולתרת, עמד אדלשטיין שהיה מנחה האירוע והקהל עמד למרגלות הבמה והחל לשיר. אלא שעד מהרה התברר שהחשש שהאירוע ייקטע על ידי השלטונות אכן התגשם. לאחר מספר דקות התעשתו השוטרים שהיו בין הקהל והחלו לפזר בכוח את האירוע.

בכדי למנוע את מעצרו של אדלשטיין, הוצבו 'בטלנים' שהתיישבו לצדו על הבמה המאולתרת ובעוד הוא בורח עיכבו אותם 'בטלנים' את השוטרים, שנדרשו להמתין שאלה יזוזו בכדי שיתאפשר המעבר. בנוסף, על מנת לטשטש את עקבותיו, החליף אדלשטיין במהירות כובע על מנת שלא יזוהה על ידי השוטרים, זינק לתוך הקהל ונבלע בזריזות בתוכו על מנת שלא ייעצר.

"אבל הפעם כבר היה מאוחר מדי". מתברר כי אותו האירוע, שנערך מתחת לאפם של עשרות סוכנים חשאיים שהסתובבו בין הקהל, העלה את חמתם ואלה לא נשארו חייבים. "היו לפני זה מעצרים, חיפושים ועיכובים", אומר אדלשטיין ל'כל הזמן', "אבל מעולם לא היה זה יותר מיממה".

התחנה השנייה: בית מגוריו

השיירה הממלכתית שליוותה את מי שרק לפני שלושה עשורים נכלא אך ורק בשל פעילותו היהודית והציונית, דילגה על פני פקקי הענק שהשתרכו להן בכבישי העיר הפקוקה בעולם ונעצרה בשכונה פסטורלת ורגועה עד שנעצרה ברחוב Leningradsky prospect 33/6/505.

במבט מרחוק ואולי אפילו מקרוב, מדובר ב'עוד' בניין מגורים השוכן לו אי-שם בבירת רוסיה, בין מספר 'בלוקים' של בניינים רבי כניסות. אך כל זה השתנה כשיו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, המבקר במקום לראשונה מאז עלה ארצה, הפנה את מבטו לעבר "חלון התצפית" שבקומה החמישית.

המדובר הוא בדירה בה חיו בני הזוג יולי וטניה (ז"ל) אדלשטיין בימים שקדמו לאותה הפשיטה והחיפוש הדרמטי שהוביל למאסרו.

בליל שבת, בסוף אוגוסט 1984, שעות ספורות לפני כניסת השבת, הגיעו לדירה שוטרים במדים אזרחיים ודרשו לערוך בה חיפוש. "הוא בא אליי ואמר שהוא שוטר המעקב שלי", משחזר אדלשטיין ל'כל הזמן'. "אבל אני הספקתי כבר להכיר את שוטרי המעקב ואמרתי לו שאני יודע שהוא משקר והוא לא שוטר המעקב שלי", מה שכמובן לא מנע את הפשיטה הבלתי-נשכחת.

מאחר והיה זה מקום מגוריהם של בני הזוג אדלשטיין, לקחה דירה זו חלק נכבד בפעילות היהודית והציונית. כך למשל, היו מגיעים לדירה מעת לעת 'תיירים' שנשלחו על ידי האדמו"רים מחבד ומסאטמר ובידם ספרי לימוד ותכנים שגורל המחזיק בהם היה ידוע.

בעוד החיפוש מתנהל, הגיעו לבית שני 'תיירים' יהודים משבדיה ובידם שני תיקים עמוסים בספרי לימוד. אך אלה, לא קלטו כי מדובר למעשה בחיפוש של השלטונות, מאחר והמחפשים לא לבשו מדים. "צעקתי לעברם באנגלית: הם כולם סוכני ק.ג.ב. אני יולי אדלשטיין, אל תיכנסו, תברחו!" משחזר אדלשטיין ל'כל הזמן' את הדקות הדרמטיות.

לאחר כשעתיים הופתע אדלשטיין לגלות כי שני ה'תיירים' מנסים להיכנס לבית, בעוד החיפוש מתנהל, הפעם ללא התיקים. "למחרת שאלתי אותם בבית הכנסת: מה, השתגעתם? לא שמעתם אותי צועק שזה חיפוש?" אך אלה השיבו לו כי הם באו לסייע לו בכדי שלא ייעצר. "כאלה היו אותם שליחים. יהודים בעלי גבורה עילאית ורצון עז כל כך להגברת הפעילות היהודית, שאי אפשר לתאר", משחזר אדלשטיין.

באותה העת שהו בדירה גם הוריו של אדלשטיין, בני משפחה נוספים ואורחים נוספים שהוזמנו לסעודת השבת היו בדרכם למקום ממש באותם רגעים. הנוכחים נשמו לרווחה לאחר שיורי, אביו של יולי אדלשטיין, הצליח לצאת אל המרפסת ולסמן בחשאי לאורחים כי יסתלקו מהאזור, מבלי שהשוטרים הבחינו בכך.

"החיפוש לא היה אלים אך בהחלט תוקפני", משחזר אדלשטיין ומספר כי הם אף העמידו "שוטר לשמור בכניסה למבנה בכדי שאיש לא יימלט". כך למעשה, יצרו השוטרים אזור תחום וסגור ומנעו כל פעילות שתתרחש אל מול עינם הפקוחה.

לאחר שטניה אדלשטיין ז"ל הדליקה נרות שבת, שלפו השוטרים "ראיה" לכאורה בתוך קופסת גפרורים, חפץ שאדלשטיין לא זיהה ולגביו נטען שהוא "חשוד כסם". לאחר מספר שעות עזבו השוטרים את הדירה אך לכל מי שהיה שם, ברור היה שכאן החל להתגלגל כדור שלג והחשש בלבבות היה כבד.

מספר ימים לאחר מכן, אכן זומן אדלשטיין לתחנת המשטרה, ולאחר זמן מה נעצר ונכלא כעציר בבית המעצר בוטירקה בתא 138, עד למשפטו שהיה בחודש דצמבר – משם נשלח לשלושה שנות מאסר במחנה הכפייה שבגולאג הסיבירי.

אגב, אחד מאותם השליחים ששבו כדי "להציל את אדלשטיין" במהלך הפשיטה, נכח באירוע שנערך לאחרונה בשטוקהולם. אדלשטיין, שסיפר את הסיפור למשתתפים בסעודת ליל השבת הופתע כשאחד הנוכחים בקהל קרא לעברו ואמר לו: " אני הוא השליח הזה".

התחנה השלישית: בית המשפט

במרכז מוסקבה, שוכן לו בית המשפט המחוזי שלא מעט דיונים ופסקי דין התקבלו בו, בהם גם כאלה המנוגדים לכל חוק דמוקרטי, כדוגמת אלה שהתקבלו בתקופת השלטון הסובייטי. לאחר חודשי מעצר ארוכים בבית הכלא "בוטירקה", שם נבקר תכף, הובל אדלשטיין לבית המשפט הזה תחת משמר ומבצע אבטחתי כבד, כאשר מאחוריו נוהרים אלפי תומכים ופעילים שקוראים לשחררו.

היה זה אחד המבצעים המורכבים של סוכני הק.ג.ב. שחששו כי אדלשטיין יצליח להעביר מסרים חשאיים אל המפגינים שהתקבצו במקום. בעקבות החשש הגובר, נחסמו לחלוטין כל דרכי ההגעה לבית המשפט ואף פונו הבניינים הסמוכים לבניין בית המשפט. "השלטונות חששו כי אבקש לצאת לשירותים ומבעד לחלון אעביר מסרים אל פעילים שיעמדו בחלונות הבניינים הסמוכים", מסביר אדלשטיין ל'כל הזמן'.

עד כמה שקשה להאמין, נראה כי גם מאחורי מסך הברזל היו כמה חוקים 'דמוקרטיים' כמו זה שאין לנהל דיון מאחורי דלתיים סגורות וכי על בית המשפט להכניס לדיון את קרוביו ותומכיו של הנאשם. אבל מסתבר שגם לזה מצאו השלטונות 'פתרון'. "האולם היה מלא במתנדבים של המשמר האזרחי וכל התומכים שהספיקו להיכנס אל בניין בית המשפט עוד טרם נחסמה הגישה נאלצו לעמוד במסדרונות מאחר ונטען כי האולם מלא", הוא משחזר.

עד כדי כך הייתה ההמולה במסדרונות בית המשפט, שאפילו עורך דינו של אדלשטיין (כן. היו עורכי דין) לא יכול היה לפסוח על התומכים הרבים שזעקו בקריאות "לשחרר את יולי". אדלשטיין מסביר ל'כל הזמן' כי אמנם היה לו עורך דין אבל היה ידוע כי זה לא ממש יצליח לסנגר עליו. "הוא אמר לי שהוא אמנם לא יכול להשפיע במאום על גזר הדין, שהיה ידוע מראש, אבל יוכל לסייע באשר לתנאים שלי ושאוכל להיפגש עם אשתי טניה".

אגב, גם עורך דינו, שהיה ידוע ומפורסם במקצועו שנים ארוכות, שילם מחיר אישי כבד על אותו דיון בבית המשפט, עת הנחיתה עליו השופטת 'עונש אתי' בגין איחור וזלזול בבית המשפט. הטענה לכשעצמה אמנם לא הייתה מוצדקת, מאחר והשוטרים שחסמו את האזור לא אפשרו לו לעבור, על אף שטען כי הוא עורך דינו של אדלשטיין. אך כל טענותיו העלו חרס ונפלו על אוזניים ערלות.

"כשהובלתי לדיון שאל אותי אחד המאבטחים על מה כל ההמולה. הרי אם אכן לא החזקתי בסמים יזכו אותי במשפט. אך השבתי לו כי אין כל סיכוי ואני אופלל תחת הנסיבות המחמירות ביותר והעונש שאקבל יהיה שלוש שנות מאסר בגולאג הקפוא בסיביר", משחזר אדלשטיין את אותן דקות דרמטיות שנחשבו אצל השוטר הצעיר כזלזול בשלטון. "אחרי המשפט, במהלכו נגזרו עליי שלוש שנים בסיביר, השפיל אותו שומר את מבטו וניכר היה כי גם הוא הבין כי לא מדובר כאן במשפט אמת".

בשיחה עם 'כל הזמן', בעודו עומד באותו האולם שנגזר דינו, הסביר יו"ר הכנסת את הסיבה לעונש ואף להפללה דווקא בגין סמים. לדבריו, "לשלטונות לא היה בדל של ראיה על פעילות יהודית אסורה שעשיתי ומאחר והעונש על החזקת סם היה עונש כבד מאוד הופללתי בגין החזקת סם".

המשפט כולו ארך חמש שעות בלבד. משפט מהיר במיוחד שכמעט ולא נראה כמותו בכותלי בית המשפט וכמובן שלא התאפשרה תיעודו. אשתו של יולי, טניה ז"ל, שהייתה ידועה בפקחותה הצליחה לזכור כמעט את כל הדיון ותכף ומיד לאחריו שחזרה הכל במסמך היסטורי אותו אתם רואים לראשונה כאן ב'כל הזמן'.

במהלך המשפט העיד אחד העדים כי יולי אדלשטיין הדליק נרות שבת והשתמש בקופסת הגפרורים, שלדברי העד "עוררה את חשדם של השוטרים". אלא שסנגורו של אדלשטיין, העיד (והציג אפילו את הספר to be a jew) כדי להראות את העובדה הבסיסית שביהדות, לא הגבר אלא האישה היא המדליקה את נרות השבת.

לאחר מספר עדויות, בעיקר העידו השוטרים שערכו את החיפוש בדירה אבל כל אחד מהם ציין מקום אחר בו "נמצאו הסמים" – הייתה השופטת כבר מוכנה לגזר הדין.

לפני גזר הדין נתבקש הנאשם אדלשטיין לקום על רגליו וניתנה לו ההזדמנות לומר את דבריו: "מקווה שבית המשפט יקבל את ההחלטה הנכונה. ואם זה לא יקרה, מקווה שהעם שלי והאלוהים שלי יעזרו לי להגיע לישראל".

אדלשטיין שידע כי המשפט התקיים במהלך ימי החנוכה, לא ידע באיזה נר מדובר ועם השמעת גזר הדין הוא הכניס את ראשו בין שני השוטרים הקרובים אליו וצעק ברוסית "איזה נר היום". הנוכחים חשבו שיולי השתגע מהעונש החמור ונכנסו להלם. עד שאשתו קלטה את שאלתו וצעקה בחזרה כי "היום הוא הנר השני", כבר לא יכול היה אדלשטיין לעשות יותר מדי מאחר וכבר הובל בחזרה אל בית המעצר "בוטירה".

עם הגעתו לבית המעצר לא יכול יולי לוותר על מצוות הדלקת נר החנוכה. "נרות אמנם לא היו לי, אבל מצאתי שני גפרורים איתם הדלקתי נרות", הוא מספר. חבריו לתא חשבו שהשתגע ו"הייתי צריך להוכיח להם שאני לא משוגע ושאין להם ממה לפחד שאצית את החדר באישון ליל".

התחנה הרביעית: בית המעצר "בוטירקה"

מאחורי החומות הענקיות וגדרות התיל הסובבות את המתחם שוכן לו בית המעצר האימתני של מוסקבה שנראה כמו מבצר אפל. מבעד לחומות אלו, שעדיין עודות את פעולתן עד לעצם היום הזה, שהה אדלשטיין כעציר יותר משלושה חודשים.

ל"בוטירקה", הגיע אדלשטיין לאחר כמה ימי חקירה ומעצר בתחנת המשטרה ב-7 בספטמבר 1984. "הרגע הזה שהשער נסגר מאחוריך בטריקה, זה הרגע שבו אתה מבין שאתה בפלנטה אחרת", אמר אדלשטיין. "אתה נכנס לתא, תא גדול עם כמה עשרות עצירים, עם מזרון דק ביד אחת וכמה חפצים ביד השנייה".

בתא, שכיום תנאיו משופרים בהרבה, כמו גם מספר העצירים הנמוך בכמחצית מתקופת מעצרו, הייתה אסלה אחת ומקלחת התאפשרה אחת לשבוע – כמובן כשעל המים שולטים הסוהרים הקשוחים של בית המעצר האימתני. האוכל שהוענק לאסירים היה מוכנס לתאים דרך חרך בדלת הכניסה ואם תהיתם – לא מדובר היה באוכל מענג…

מיד לאחר מעצרו, כשהובל לחקירה, גילה אדלשטיין סעיף במסמך המאשר כי הנחקר מסכים להעביר את עדותו בשפה הרוסית. אדלשטיין, שגילה את הזדמנות הפז שלפניו אמר לחוקר כי הוא כלל לא מסכים לסעיף. "אני יהודי ועל כן אני מוכן לענות לשאלות אך ורק בשפת היהודים", הצהיר לחוקר.

החוקר, שהיה נתון תחת לחץ רב לסיום החקירה, לא מצא מתורגמן שאינו יהודי הדובר את שפת היהודים וניסה לרקום 'דיל' עם העציר. "סמכתי עליו שהוא לא בחור ישיבה", משחזר אדלשטיין ל'כל הזמן', "וביקשתי ממנו כי אם יסכים שאשתי תעביר לי את התפילין, אותם הגדרתי בפני החוקר 'דברי תפילה', אסכים להשיב לשאלותיו גם בשפה הרוסית". החוקר, שהיה נחוש לסיים את החקירה, לא גילה כל חשיבות באותם הרצועות וה'קוביות' ואישר את העברת התפילין אל אדלשטיין. "כך למעשה הצלחתי להכניס את התפילין אל בית המעצר – תחת עינם הפקוחה של השלטונות הסובייטיים".

אך מסתבר כי אותו החוקר לא שכח מ"דברי התפילה" ותכף לאחר סיום החקירה נשלחו הסוהרים לקחת מידיו את התפילין. "ניסיתי להתנגד אך הסוהר תקף אותי בחוזקה ותוך רגע הייתי שכוב על הרצפה". בעודו מדמם מתקיפת הסוהר, לקח הסוהר את התפילין וחיבל בהם במזיד – והחרים אותם. עם זאת, את סידור התפילה של אדלשטיין לא הצליחו השוטרים למצוא. "הייתי אסיר לא רע וידעתי להסתיר טוב", מספר אדלשטיין ל'כל הזמן', בעודנו עומדים באותו התא – תא מספר 138.

בתגובה להחרמת התפילין, פתח אדלשטיין בשביתת רעב. כשסירב לדרישת מפקד הכלא להפסיק את שביתת הרעב, הוא נדון לעשרה ימי צינוק – שם התנאים, היעדר אוכל, הקור הצורב של חודש דצמבר והיעדר המיטה לשינה – היו כמובן קשים בהרבה.

אדלשטיין מספר שכשחזר מהצינוק, לתאו, מצא את הסידור במקום בו הוסתר. מסתבר שהשוטרים לא ויתרו וערכו עוד כמה חיפושים בזמן היעדרותו, בעודו שוהה בצינוק, אבל לא מצאו את הסידור. אף לא אחד מעשרות העצירים האחרים, לא גילה את הסוד לשוטרים ולא הלשין לגבי מקום הסידור. הסיבה לכך הייתה נעוצה בעובדה כי אדלשטיין נחשב לאחד האסירים החשובים ביותר בתא וחבריו רכשו לו כבוד רב.

בעודנו עומדים בחדר, שאת דרגשי העץ הדקים שהיו בו החליפו 20 מיטות, באותו החדר שבעבר 'אכלס' 42 אסירים, מצביע אדלשטיין על המיטה השנייה מלמטה ואומר "זו הייתה המיטה שלי". אדלשטיין ממשיך ומסביר כי "מדובר במיטה בעלת החשיבות הגבוהה ביותר, השמורה בדרך כלל לראשי התא ואנשי העולם התחתון". מתברר, כי העמידה האיתנה של אדלשטיין בקיום המצוות בתנאים לא תנאים גרמו לפושעי התא לייחס לו חשיבות רבה של אדם העומד במילה שלו ואינו מוכן לוותר על בדל של מצווה, מה ששיפר מאוד את מעמדו עד שהפך למנהיג התא.

גם דרכי תקשורת היו בין התאים, במהלכה נהגו העצורים לצעוק מבעד לחריץ הדלת את מספר החדר ומשהגיבו חברי התאים הסמוכים "דבר", היו אלה צועקים לתאים הסמוכים את המסר – שבדרך כלל נקטע עם בואם של הסוהרים הקשוחים. "פעם שאלו אותי אם הייתי מוציא ספר איך הייתי קורא לו. אז הנה, זה השם: אחד, שלוש, שמונה. דבר! – על שם אותה שיטת להעברת מסרים", אומר לנו אדלשטיין.

כפי שצוין קודם, בית המעצר שינה את פניו לטובה, אך הוא עדיין נחשב לבית מעצר קשוח. גם כניסתו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לבית המעצר לא הייתה פשוטה, מאחר והשלטונות ברוסיה לא היו מעוניינים בכניסת כתב 'כל הזמן', כמו גם כל כלי תקשורת אחר, לבית המעצר השמור. לאחר מאמצים דיפלומטיים רבים התקבל האישור הנכסף – לא לפני שחלק נרחב מהעצורים הוצאו ל'טיול'…

כיום, נמצא בבית המעצר גם בית כנסת קטן, תפילין, חנוכייה ואפילו ארון קודש ורב בית הכלא שדואג לעצורים יהודים. עם זאת, מניין אין שם…

שבועות ספורות לאחר הכרעת גזר דין הועבר אדלשטיין לבית מעצר אחר, שם שהה מספר שבועות – לקראת העברתו לכלא בסיביר עד מאי 1987.

בגולאג הסיבירי

מפאת לוח הזמנים הצפוף של יו"ר הכנסת, שנועד במהלך ימי הביקור הרשמי גם לפגישות מדיניות חשובות ועליו היה לשוב לישראל אל הכנסת שהוא עומד בראשה, אמנם לא היה בידינו להמשיך גם אל הגולאג שבסיביר הקפואה, אך אי אפשר לפספס את אותן השנים הדרמטיות, הקשות והמסוכנות ביותר בחייו של יו"ר הכנסת.

במסמכים היסטוריים, שרואים אור לראשונה כאן ב'כל הזמן', ניתן להבין עד כמה מצבו הרפואי של אדלשטיין היה קשה בעת מעצרו. מה שהוביל למאבק דיפלומטי חובק עולם ואפילו להפגנות תמיכה וקריאות לשחררו של אדלשטיין. כך למשל, פרסמו אז ברבנות הראשית מכתב מיוחד, בה מבקש הרב הראשי דאז כי כל מי שבידו לפעול למען "אסיר ציון יולי אדלשטיין" שיעשה כל שביכולתו לסייע מאחר ומדובר בפיקוח נפש של ממש.

גם גזירי העיתונים מאותה התקופה מדווחים על "מצב רפואי קשה וחשש כבד לחייו של אסיר ציון יולי אדלשטיין". בנוסף, פורסמו אז כתבות נרחבות עם עדויות של רופאים ישראלים שנחשפו לצילומים רפואיים של אדלשטיין, שבדרך לא דרך הודלפו מידיהם של השלטונות ברוסיה, בהן הם טוענים כי לא ייתכן כי מדובר ב"נפילה" – כפי שנטען אז על ידי השלטונות ברוסיה – אלא בתקיפה מכוונת שנועדה לפגוע בחייו של אדלשטיין. "עצם זה שכל השוטרים והסוהרים כאן צעירים מסייע לי רבות בהתמודדות עם הזיכרונות הקשים – אם היו אלה בני שישים ומעלה זה בהחלט היה קשה מאוד עבורי", מסכם אדלשטיין ל'כל הזמן' את הסיור ההיסטורי בתחנות חייו.

השארת תגובה