הגיע הזמן: סוף לאקטיביזם השיפוטי

הטורנדו הפוליטי שנתניהו יוצר הפעם הוא מבחן אמיתי לדמוקרטיה, ומבחן דרמטי לשלטון הימין. אחרי שנים שמנגנונים משפטיים מעוותים מנעו כל אפשרות לגיטימית של הממשלה לממש את רצון העם, הגיע הזמן לאפשר לדמוקרטיה לומר את דברה

דוד רוזנטל
דוד רוזנטל
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

פסקת ההתגברות. הפסקה הזו הפכה כעת למרכז אשר מסביבה מחולל הטורנדו הפוליטי שיוצר נתניהו. אבל הפעם, מדובר בנושא המהותי. שלטון בג"צ ויחסי הכוחות בין הרשויות, אם נתניהו יביא לשינוי בנושא זה, מדובר בשינוי למשילות ושינוי דרמטי לדמוקרטיה. כי המצב כעת הוא, שהשולטים בפועל הם לא נבחרי הציבור, ונבחרי הציבור אין להם סמכות לבצע את המדיניות שלשמה נבחרו. חוקי המסתננים שנפסלו וחוקי הגיוס שנפסלו, הם דוגמה מייצגת.

בעשור וחצי האחרונים, כמעט כל החלטה שלטונית משמעותית מוגבלת או מבוטלת על ידי בית המשפט העליון. שופטי בית המשפט, לא נבחרו על ידי העם אלא באמצעות מנגנון בחירה מסורבל אשר בו לשופטים עצמם יש אפשרות לבחור שופטים נוספים וכך לשבט את עצמם ולהשתלט על הדמוקרטיה בישראל. נוצרה סיטואציה של שלטון מיעוט דה פקטו, מיעוט שאיננו נבחר. מיעוט אשר גם אין לו אחריות, אך יש לו הרבה מאד סמכות.

נעשה מעט סדר בדברים. העיקרון של מדינה דמוקרטית הוא שהעם הוא הריבון, העם אשר נושא במחיר המדיניות יש לו גם אפשרות לקבוע אותה. בניגוד לעריץ יחיד, אשר יכול למשל לצאת למלחמה כדי לזכות בכיבושים ובשלל, אך את מחיר המלחמה יישא העם ולא הוא. בדמוקרטיה העם יכול לומר את דברו. עם זאת, הדמוקרטיה איננה מושלמת, הרי בדיוק כפי שעריץ יחיד יכול להחליט החלטות פוגעניות כלפי קבוצות או מיעוטים, כך גם רוב דמוקרטי יכול להצביע ולהשיג רוב להחלטות גרועות ופוגעניות כלפי מיעוט. לכן, בדמוקרטיה הליברלית קיימת חוקה, אשר מעגנת זכויות יסוד לכל אדם אשר בהן אי אפשר לפגוע באמצעות חוק.

החוקה משמשת כסמכות עליונה, אשר שאר החוקים חוסים תחתיה ואינם יכולים לסתור אותה. ומי יקבע האם חוק סותר את החוקה  או שהוא דווקא מתיישב עמה? זה תפקידו של בית משפט עליון (או בית משפט לחוקה), להכריע בכוונת המחוקק אם ישנו איזון אם אין. כך גם במדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית מתקדמת, אמור להיות מנגנון אשר מאזן ביחסים בין הרשויות, ומונע אפשרות לעריצות. אך בישראל ישנן כמה בעיות מהותיות אשר אינן יכולות לאפשר זאת.

ראשית, בישראל אין חוקה. עם קום המדינה, האסיפה המכוננת הייתה אמורה לגבש חוקה, אך בסוף העניין הסתיים בהחלטה שיחוקקו חוקי יסוד, אשר בסוף יקובצו לכלל חוקה. רק בשנת 1992, נחקקו שני חוקי יסוד מהותיים – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, אשר קיבלו מעמד על חוקי, כזה שלפיו ניתן לבטל חקיקה באם היא סותרת לחוקים אלה. דא עקא, חוקי יסוד אלה עברו ברוב קטן (רק 32 חברי כנסת הצביעו בעד) ובאופן חפוז וללא דיון מסודר. חלק ניכר מחברי הכנסת שתמכו לא הבינו כלל כי מדובר בחוק יסוד. יש פגם מהותי במתן מעמד על לחוקים שדעת המחוקק כלל לא הייתה לתת להם מעמד שכזה.

למרות חולשתם של חוקי היסוד, ולמרות היותם רחוקים מקונצנזוס אלא רק תוצר של רוב פוליטי אקראי, הפך בית המשפט העליון תחת נשיאותו של אהרון ברק למחוקק העל של מדינת ישראל. הוא הרחיב מאד את זכות העמידה (בעבר, רק אדם אשר נפגע בעצמו מעוולה שלטונית, קמה לו הזכות לעתור לבית המשפט ולבקש סעד. עם הרחבת זכות העמידה, כמעט כל אחד יכול היה לעתור גם במה שלא קשור אליו ישירות), וכך עמותות שמאל מאורגנות החלו להגיש עתירות לבית המשפט העליון כמעט על כך החלטה שלטונית שלא הייתה לרוחם.

וכך, דן בית המשפט העליון על מתווה גדר ההפרדה, על איחוד משפחות של מחבלים פלשתינאים, בעתירות נגד הריסת בתים, נגד מבצעים צבאיים, נגד שיטות לחימה, נגד נוהל "החזרה חמה" של מסתננים, נגד גדר בגבול מצרים, ועוד ועוד. כמעט כל החלטה של ממשלת ימין, הותקפה בבג"צ על ידי עמותות שמאל. ובג"צ נסחף בכוחו, וסיפח לעצמו סמכויות דה פקטו אשר לא היו לו מעולם, אשר גם לא אמורות להיות לו, ואשר לא קיימות באף מדינה דמוקרטית בעולם. הכל על בסיס פרשנות לחוקי היסוד, אשר תמיד ימצא הפלפול שיראה כיצד החלטת הממשלה סותרת את החוק.

נוצר מצב אשר כל החלטה שלטונית משמעותית, דורשת את אישור בג"צ. והממשלה אשר נבחרה על ידי העם, ואשר עליה מוטלת האחריות להביא ביטחון, אין לה סמכות לממש בפועל את מדיניותה. בית המשפט העליון במקום לשמור על כוחו למקרים קיצוניים של הפרת זכויות אדם, הפך לשליט ומחליט דומיננטי ברוב הסוגיות המהותיות שבסדר היום. במקום רשות מאזנת, הפך בית המשפט לכלי שלטוני של אופוזיציה לא נבחרת.

במקום הפרדת רשויות, כאשר הרשות השופטת מפקחת על הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, הפך בג"צ להיות הרשות המרסנת אשר עומדת מעל לכל הרשויות האחרות. מצב זה הוא לא דמוקרטי, לא נאור, והוא שלטון של מיעוט (עריץ) על הרוב.

את זה נתניהו הולך לשנות, ופרשת המסתננים משמשת רוח גבית. שלושה פעמים פסל בית המשפט העליון כל מתווה לפתור את הבעיה, והעם דורש פתרון.

הפתרון הנראה לעין יכול להיות אחד משני מודלים הקיימים בעולם, המודל הקנדי והמודל הבריטי. מדינות מוכרות עם מסורת דמוקרטית קצת יותר ארוכה משלנו. במודל הבריטי, בית המשפט העליון איננו יכול לפסול חוק, אלא הוא יכול רק להסב את תשומת ליבו של המחוקק לכך שקיימת סתירה בין החוק לחוקה, ולבקש לתקן את החוק. במודל הקנדי החוקה מאפשרת לבית המשפט לפסול חוקים, אך סעיף 33 קובע כי הפרלמנט יכול להתגבר על פסיקה של בית המשפט באמצעות חקיקה מוגבלת לחמש שנים ושיאמר בה במפורש שתעמוד בתוקפה על אף האמור בחוקה. הרוב הדרוש לחקיקת התגברות בקנדה הוא רוב רגיל, ולא רוב מיוחס.

שני המודלים הם דיאלוגיים ולא סמכותניים, הם לא נותנים לבית המשפט העליון את הסמכות להיות הפוסק האחרון, אלא רק את הסמכות לקיים דיאלוג עם המחוקק, ולהראות כי ישנם דברים בחוק הדורשים תיקון. שינוי זה הוא קריטי למשילות בישראל, ובמיוחד לאור העובדה שחוקי היסוד אינם חוקים בעלי הסכמה רחבה. במקרה דנן, אין לנו צורך להמציא את גלגל הפתרונות מחדש, אלא פשוט ללמוד מדמוקרטיות מתקדמות אחרות.

הטורנדו הפוליטי שנתניהו יוצר הפעם הוא מבחן אמיתי לדמוקרטיה, ומבחן דרמטי לשלטון הימין. אחרי שנים שמנגנונים משפטיים מעוותים מנעו כל אפשרות לגיטימית של הממשלה לממש את רצון העם, הגיע הזמן לאפשר לדמוקרטיה לומר את דברה.

תרצו או לא, אנחנו חלק

ביום שבת האחרון, נפטר יצחק דרקסלר, חרדי, חייל שריון שנפצע קשה מאד במלחת יום הכיפורים. יש הרבה גיבורי מלחמה שנפטרו באלמוניות, יש גם אלופים שלא נודעו, אך דווקא השיריונר הפצוע מבני ברק, זכה לתהודה לאומית. "בשבת נפטר יצחק דרקסלר ז״ל, שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים לאחר שהטנק שבו נלחם ספג פגיעה ישירה של טיל ברמת הגולן", כתב ראש הממשלה בנימין נתניהו בחשבון הפייסבוק שלו. "יצחק שהתגייס לנח״ל החרדי, הקדיש את חייו להנצחת חללי צה״ל החרדים. הוא הקים משפחה מפוארת והותיר אחריו שישה ילדים ונכדים רבים. בשם כל אזרחי ישראל אני מבקש להשתתף בצער המשפחה."

וראש הממשלה לא היה היחיד, הידיעה על הלווייתו של השריונר מבני ברק עלתה בכותרת בכל כלי התקשורת, בידיעות אחרונות, ישראל היום, ynet, וואלה, וגם באתרים החרדיים. מה שעשה בחייו, כפי שמסר את חייו, המשמעות שרצה והמסר שקידם המשיכו גם אחרי מותו. אולי לא שמנו לב, אבל פעמים שיש אדם אחד אשר סיפורו הוא סיפור החברה כולה – יש פה חיבור גדול וחשוב אשר גדול הרבה יותר מסך כל המחלוקות אשר אותן אנו רואים ביום יום.

גם העיתוי יש בו משמעות, בין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחיילי צה"ל וליום העצמאות, ימים טעונים אשר גם תמיד גוררים את השיח של "למה אתם לא עומדים בצפירה", ודווקא אדם אחד הביא להסכמה של כולם, מכל העולמות.

הפצוע שבחייו היווה גשר בין שתי גדות, בין שני עולמות, בין היהודי לממלכתי, בין החרדי לציוני, בין המתגייסים ללומדים, ומאז אותם ימים אשר גיוס חרדים היה טריוויאלי משהו, נראה כי הגדות התרחקו זו מזו. איפשהו, בין שלל המחלוקות, שכחנו כי יש בינינו הרבה הסכמות, או יותר נכון – יש הרבה יותר הסכמות מאשר מחלוקות. אך בעוד המחלוקות מועלות על ראש שמחתנו, כל העת נמצאים הן  בכותרות, ההסכמות הן בגדר מובן מאליו אשר אין צורך לאומרו, ומכיוון שאינו נאמר ממילא גם אינו נזכר, עד כי הרושם הוא שיש רק מחלוקת. אבל לא, השוני אולי מוקצן בשיח, אך הוא לא גובר על הזהות.

ומרוב שכל האנשים החשובים עוסקים במפלג, פעמים צריך ילד קטן שיתמה על בגדי הפילוג החדשים, ופעמים דווקא אנשים אשר חיים את המאחד דווקא מותם מביא לרגע של חלחול התובנה שאחרי הכל, אנחנו כולנו חלק מאותו מארג אחד גדול.

פגעי שכר המינימום

ראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' אבי שמחון, העלה הצעה נועזת להעלאת רמת החיים של אזרחי ישראל – להפסיק לשלם שכר מינימום לעובדים זרים. ההצעה יצרה מיידית מחאה סוציאליסטית נרחבת, כי ההצעה "תפגע בחלשים". אך המציאות היא, שקיומו של שכר מינימום, ובמיוחד לעובדים זרים, פוגע חד משמעית ברווחה של כולנו.

ראשית, הנתונים – השכר במדינות העולם השלישי הוא נמוך מאד, וגם עבור שליש משכר המינימום הנהוג בארץ יסכימו עובדים מנפאל להגיע לישראל. עבורם, מדובר עדיין בשדרוג שכר משמעותי מזה המקובל במדינתם, וזו חלופה בהחלט קורצת. לאור נתונים אלה, שואל פרופ' שמחון את השאלה המתבקשת – מדוע אנחנו מחייבים בחוק את הקשישים בישראל לשלם שכר גבוה פי שלוש עבור עובדי הסיעוד מנפאל? זה אולי משדרג את רמת החיים של העובדים הנפאלים מעל ומעבר לכל מה שהם העלו בדעתם, אך זה פוגע חד משמעית בקשישים הישראלים.

ואם נניח לרגע לדיון לגבי שכר המינימום לעובדים זרים, גם שכר המינימום לעובדים ישראליים איננו עוזר להם בהכרח (דיוק – לא בהכרח. בהחלט יתכנו כאלה שייהנו מכך, בדיוק כפי שיש הנפגעים מכך). לעולם, לעולם, אין מתנות חינם מכוח חקיקה. כל דבר שאתה מקבל, אתה גם משלם. כל הטבה שאנו מקבלים מכוח החוק, אנו אלה המשלמים עליה. אנחנו ולא אחרים. ההסבר פשוט, כל אדם הוא גם יצרן וגם צרכן. כדי לשדרג את רמת החיים של אדם פי שנים, יש שתי אפשרויות – הכפלת ההכנסות, או הוזלת ההוצאות בחצי (מה שבפועל יאפשר צריכה כפולה מקודם). לעומת זאת, כאשר ההכנסה מוכפלת אך בד בבד גם ההוצאות מתייקרות ומכפילות עצמן, אזי אין שום עליה ברמת החיים, למרות שמספרית נראה שההכנסה גדלה כי "יש לי ביד יותר כסף".

אלה בדיוק ההשלכות של העלאת שכר המינימום – מצד אחד העלאת שכר המינימום מעלה את השכר (לחלק) מהעובדים, אך מצד שני היא מייקרת את עלות העבודה. וכך בסוף החודש מוצא עצמו העובד הישראלי החלש עם יותר כסף בכיס, אך עם מוצרים יקרים יותר במכולת. עסקים, ובמיוחד עסקים קטנים, הרי לא יספגו את ההפסד שהעלאת שכר המינימום משיתה עליהם, אלא יגלגלו את העלויות אל הצרכנים. והצרכנים, הם הרי גם אותם עובדים שלהם אנו דואגים בחקיקה.

כל זה כאשר מדובר בעובדים ישראלים, אשר כלפיהם יש סולידריות מצד המחוקק, גם אם התוצאה אינה מזהירה לפחות הכוונה בבסיסה היא טובה. אך איזה רציונל יש בדאגה לעובדים בסרי-לנקה אשר מגיעים לעבוד בישראל, במחיר של פגיעה ברמת החיים של אזרחי ישראל? חוקי שכר המינימום אשר נועדו לסייע לחלשים, הם הם אלה הפוגעים בהם ישירות. שכר המינימום לעובדים זרים, זה לא חברתי ולא סולידרי, זה פגיעה באזרחי ישראל, ובמיוחד בחלשים ביותר שבהם.

השארת תגובה