הגרי"ד גרוסמן: "הצצתי וראיתי מלאך"

חבר הכנסת ישראל איכלר נזכר ב-כ"א אב, תשי"ז כשהאדמו"ר רבי אהרון מבעלזא זכר צדיק וקדוש לברכה, נסתלק לבית עולמו

איכלר למוסף
איכלר למוסף

ביום כ"א באב תשי"ז, לפני 61 שנה, היה יום קיץ, כל ירושלים השחירה, מכל הארץ הגיעו –  במשאיות בטנדרים ובמכוניות, להשתתף בהלוויה של קדוש ישראל רבי אהרן מבעלזא. אני הייתי אז רק בן שנתיים ורבע. זכיתי לשהות במחיצת הרבי עם אבי הרב מנשה אייכלר, שהיה מראשוני המשמשים בקודש אצל הרבי בשנים תש"ד תש"ה, והוא הכניס אותי אליו כתינוק, בזמן שמעט מאוד תינוקים היו אצלו.

אני רוצה להתמקד בהשפעה הציבורית באותם ימים של ראשית הצמיחה של היהדות החרדית אחרי חורבן יהדות אירופה. אנחנו מדברים על תשי"ז, עשר שנים אחרי שהפליטים התחילו להתקבץ מאירופה ומארצות ערב, המדינה הייתה בראשיתה. באותם ימים שלטו המפא"יניקים ללא מיצרים, הדת הייתה דת הסוציאליזם, וכל דבר שמנתק את העם מהתורה והאמונה, עד כדי שאמרו בשם בן גוריון שתוך 20 שנה לא יהיה יהודי עם ציצית בארץ ישראל, והוא היה ריאלי ומציאותי, כי כל החינוך היה בידיים שלהם, והיה חוק חינוך חובה, בממלכתי חינכו לכפירה ובממ"ד לאמונה במדינה, וכך יצא ש-60% לפחות מחניכי הממ"ד בכל הארץ, חיללו את השבת כשבאו לצבא, הצבא היה כור היתוך שמי שנכנס לשם ברובם הגדול לא יצאו דתיים, בודדים היו חרדים חזקים ובעלי משפחות, ששרדו את הצבא בלי להכניס לפה כלום חוץ מלחם ומים, ובדרך כלל שירתו בהג"א.

התחושה אז הייתה של ישראלי חדש, כביכול הקב"ה זה משהו ששייך לזקנים, הנס הגדול היה שהמדינה אפשרה לזרם הרביעי, קרי: החינוך החרדי, פטור מחוק חינוך חובה, ללא פרוטה אחת כמובן לתלמודי התורה. כשאני למדתי בת"ת ישבנו על ספסלים עם מסמרים ליד שולחנות של בית כנסת בדירות שכורות, למלמדים לא היה מה לאכול, והמורים בחינוך הממלכתי ישבו על משכורות טובות ומכובדות מאוד יחסית לאותם ימים, כיתות 7 על 7 מטר עם כל הציוד של העיריות והמדינה. זו הייתה תקופה שלא היה שום סיכוי שהדור השני לשואה, הדור השני של עולי ארצות ערב, וגם בקרב אנשי הישוב הישן שבתקופת שלטון הבריטים והקמת המדינה נשרו מהם המון, סיפרו לי יהודים שמכיתות שלמות של 'עץ חיים' ו'חיי עולם' נותרו בקושי מניין שומרי תורה ומצוות.

"והיה העולם שומם". עד שהגיע הצדיק רבי אהרן מבעלזא ועמו הרבי מגור, הרבי מויז'ניץ והחזון איש שאמנם היה קודם אבל הוא היה בבני ברק, וגם היה עולה חדש בשעתו.

כדי להמחיש עד כמה הייאוש היה גדול: מסופר שהחזו"א הלך לאפות מצות בשנת תש"ט בבני ברק, והתבטא 'מעניין, כבר כמעט שנה יש מדינה ועדיין נותנים לאפות מצות'. זה היה ריאליזם, בן גוריון יכל בהוראה פשוטה לומר שמטעמי בטיחות מחשש לשריפות אסור לאפות מצות בבתים ובשכונות כמו שהיה אז. ועם היועמ"שים של היום הוא יכל גם להעביר חוק שאסור לאפות מצות בעבודת יד. והוא לא עשה את זה.

האווירה הייתה שכלו כל הקיצין, וכל הנוער יינתן בידי השלטון, כי ההורים היו עניים מאוד ובבתי הספר הכללים קיבלו הכול, לעומת בתי הספר החרדיים בהם לא היה כלום. ואז אירע הנס הגדול, פחות ממניין צדיקים, ובתוכם הרב הקדוש רבי אהרן מבעלזא זי"ע, אצלם התקבצו כל העולים החדשים. באותה תקופה האור היחיד שזרח בארץ ישראל היה אורם של הצדיקים וראשי הישיבות, כמו החזון איש והרב מבריסק גדולי ירושלים ממיר בעולם הליטאי, והרה"ק מבעלזא הרה"ק מגור והרה"ק מויז'ניץ, הצדיקים הבודדים שהיו כאן בארץ שהספיקו עוד לעלות. וכמובן הישוב הישן שנהרו לרבי מבעלזא בתקופה שבין חג השבועות לאחרי סוכות, אז היה בירושלים.

משם אנשים שאבו עוצמה ועוז בצורה כמעט ניסית שלא ניתן להסביר במציאות, כמו מגנט של קדושה נשאבו אליו, כמו שיהודים מתחברים לארון קודש כשיש בתוכו ספר תורה, כמו שיהודים עלו לביהמ"ק ומשם שאבו רוח הקודש. רוה"ק הזו ליוותה אותם גם בעבודה, גם בבית, וגם שלחו את הילדים ללמוד תורה במוסדות החינוך, ואז התחילו לפתוח את תלמודי התורה החרדיים, אם בתקופת המנדט אגזים אם אומר שהיו 5 ת"ת, כי אני יודע על 'עץ חיים' ו'חיי עולם' ואולי עוד כמה, כמעט לא היה שום דבר, זה היה נס הצלה על-טבעי של היהדות החרדית, כל ההתפתחות של היהדות החרדית בארץ ישראל נזקפת לכוח אותם צדיקים שהשפיעו על כל הדור.

סיפר הגרי"ד גרוסמן שהצליח פעם להיכנס למטבח של בית הרבי בקטמון, ומתוך סדק ראה את הצדיק יושב על הכיסא, אז כל הגוף שלו רעד כמו באמבטיה קרה, והוא אומר שהתמונה הזו לא תמוש מעיניו כל החיים, ושאל איך אפשר להסביר לדור הצעיר מה זה שראיתי מלאך אלוקים יושב על כיסא עץ. אמרו לו שאם יסתובב בישיבות, יסביר כמו שהוא יודע להסביר, אז יבינו גם בדור הצעיר את הקדושה והמעלה של אותו צדיק.

זה לא יאומן איך שכל צדיקי הדור ההוא התייחסו אליו. הרה"ק מטשעבין אף פעם לא הזמין תור אלא פשוט בא ונעמד בתור כמו כולם, וסיפרו לי יהודים שראו איך חוגר את הגארטעל ורועדות לו הידיים כשהוא נכנס להרה"ק מבעלזא אז הם הבינו היכן הם עומדים. גם יהודים פשוטים הרגישו שהם ממש בביהמ"ק.

ולכן זה כל כך קשה. בכ"א באב ביום הפטירה אנשים לא האמינו שזה יכול לקרות, בשבת עוד היה טיש רגיל בליל שבת, והרבי אמר את התורה הידועה והמפורסמת שאדם בעוה"ז יכול לעשות תורה ומצוות אבל בעוה"ב זה עולם עומד ולא יכול, אבל אם השאיר תלמידים אז 'למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה', גם כשהוא בשמים הוא עולה ומתעלה כמו שהוא בארץ. בשבת בבוקר הוא נרדם קמעא, הרופאים קראו לזה אירוע מוחי, ובמוצ"ש יצאה נשמתו בטהרה. ביום ראשון הייתה לוויה ענקית שכולם באו ללוות את ארון הקודש כשריפת בית אלוקינו, אמרו לי אנשים שהם חשבו שהשמש לא תזרח למחרת, הוא היה עמוד האש שכל גדולי וצדיקי הדור מכל המגזרים שאבו ממנו רוח הקודש.

ומהפטירה שלו החלו להתארגן חסידי בעלזא והקימו את הישיבה, 9 שנים אח"כ הוכתר מרן הרבי מבעלזא שהיה אז בן פחות מעשרים, והתחיל את כל הבניין שנקרא היום בעלזא מההתחלה מנקודת האפס, כי 9 שנים היה חסר גדול, וחסידי בעלזא החזיקו את עצמם, הישיבה התפתחה, ואז ציפו ממנו להמשיך את כל מה שעשה הרבי זי"ע, ואכן מאז הכול היסטוריה. לא רק לגבי חסידות בעלזא מה שהרבי עושה לכל כלל ישראל, עולם התורה, עולם החסד, עולם הקירוב, והכול מכוחו של אותו צדיק, ולכן אין בביהמ"ד בעלזא כל מומנט מלבד הכיסא והשולחן של הרבי עליהם ישב 13 שנה מאז בואו לארץ, ולא ישב מעולם על כיסא אחר, אפילו לא נשען. הקדושה הזו והאור הזה הציל את עם ישראל בתקופה הכי קשה. ובזכותו נצליח לעמוד בכל הניסיונות ונצח ישראל לא ישקר.

השארת תגובה