הרבנים שברחו מקהילותיהם בזמן השואה

הרב-אריה-שטרן
הרב-אריה-שטרן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

חודש אייר כולל את רוב ימי ספירת העומר ובתור שכזה מקבל הוא בתכונתו את מה שמאפיין ימים אלו. ואכן יש עניין מיוחד בימים שבין חג החירות לבין חג מתן תורה, עד שאפשר ונכון לקרוא להם בשם ימי מבחן.

משום כך ראו חכמים וקבעו את סדר הלימוד של מסכת אבות בשבתות שבתקופה זו בשנה כדי שילמדו דרכים לתיקון המידות ודברים חשובים נוספים הנוגעים להנהגת הכלל והפרט.

במשנה בפרק שני מובאים דברי הלל שלא לפרוש מן הציבור, שזה כלל גדול הנוהג במצבים שונים, כמובא בכמה מקומות בדברי חז"ל.

במסכת תענית (דף יא) נאמר שבזמן שישראל שרויים בצער שלא לפרוש מהם לשמחה. ובמקום אחר (מסכת דרך ארץ זוטא) נאמר שלא יהא ער בין הישנים ולא ישן בין הערים. כלומר, שאין זה ראוי לפרוש מהציבור בשום צורה, לא במילי דעלמא, ובוודאי שלא בדברים הנוגעים לעניינים שברגש.

במסכת אבלות אמרו על הפורש מדרכי הציבור שלא מתעסקים בעסקי קבורתם ובהלווייתם, ובנימוקי יוסף (תחילת מסכת מועד קטן) מפרש שהכוונה לאלה שאינם רוצים להצטער בצערם של הציבור ולשאת את משאם במסים וארנונות.

זוהי גם הלכה בשו"ע (הלכות תענית תקעד, ה) שכל הפורש מן הציבור אינו רואה בנחמתן, וכל המצטער עמהם זוכה ורואה בנחמתם.

הפוסקים דנו בשאלה עד כמה זה נכון לתבוע מן האדם להשתתף עם הציבור אפילו כשזה פוגע בעצמו. הלכה זו נוגעת לשני מצבים השייכים לזמן הזה, לימים המיוחדים אותם אנו מציינים בתקופה זו, וכוונתי ליום השואה מצד אחד וליום הזיכרון מן הצד השני.

כידוע הדעות חלוקות על אלה שברחו מקהילותיהם בזמן השואה, האם יהיה זה נכון. ובאמת אי אפשר לומר שהיתה כאן איזו בעיה מן הבחינה ההלכתית, מפני שהמחויבות להשתתף עם הציבור היא מוחלטת רק כשיש בידו להציל ולסייע. ואם אין בידו, אינו חייב להסתכן רק כדי שלא יאמרו שמפרש מן הציבור.

בין כך ובין כך, על כגון זה אמר הלל בהמשך המשנה: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" מאידך גיסא המצב שונה כאן בארץ ישראל שיש בה ציבור מוגדר ויש כללים הנוגעים להנהגתו, ביניהם החובה להשתתף בפעולות מלחמתיות גם כשהן מסוכנות, והרי זו תוצאה חשובה ביותר הנובעת מן הכלל שלא לפרוש מן הציבור.

אכן יש צורך להדגיש שכאשר עוסקים בחיים ובמוות, בוודאי שאין לנו לדון אלא על פי דין תורה וכל מה שמתחייב, מחייב את הציבור כולו וגם את מנהיגיו. יחד עם זאת, הרי זה ידוע שההתחברות אל הציבור שייכת רק בדברים הטובים ולא בדברים הרעים. וכן כותב רבינו יונה בפרושו למסכת אבות שעל זה אמר הנביא ירמיהו: "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי וגו'". ואף הלל אומר בהמשך דבריו במשנה: "שבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש".

ברם הדבר העיקרי הוא באמירה הראשונה הקובעת שאסור לפרוש מן הציבור, ומגמתה להבטיח את האחדות, שמלבד היותה טובה לעצמה הרי היא מהוה תנאי יסוד לקבלת התורה, שרק כאשר נאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר", כאיש אחד ובלב אחד, נמצאו ראויים למעמד הר סיני.

השארת תגובה