כך תוכלו להתווכח בכבוד

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

אחד מגדולי הפוסקים בדור הקודם היה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך. רעייתו, הרבנית, נפטרה כמה שנים לפניו ומקורביה נפרדו ממנה בלוויה מכובדת. לפני הקבורה ביקש בעלה לומר כמה מילים.

"המנהג בעת קבורה", אמר הרב אויערבאך, "שבני המשפחה נפרדים מהנפטר בבקשת מחילה שמא פגעו בו והכאיבו לו במהלך החיים. אך אני יכול להצהיר בנוכחותך כי אני פטור מלבקש ממך מחילה. שכן מעולם לא פגעתי בך ולא הכאבתי לך".

אחרי הלוויה ניגש אחד מבני המשפחה ובקיש להבין: כיצד אפשר לחיות עם אדם עשרות שנים ולא לפגוע בו? האם מעולם לא התווכחתם?! האם לא קרה שאתה רצית משהו אחד והיא רצתה משהו הפוך ואחד מכם נשאר כועס ומאוכזב?! – "בוודאי שהתווכחנו, כמו כל בני זוג", ענה הרב, "אך הקפדנו להתווכח בצורה מכובדת ולכן הוויכוח לא גלש מעולם לפגיעה ולמריבה".

איפה שיש אנשים – ישנם חילוקי דעות, ככה זה טבע העולם. "כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות". אולם השאלה היא כיצד מפרשים דעה שונה ומתמודדים אתה?

חז"ל סברו שאין שום פסול בוויכוח. הוא נובע מהבדלי אופי וגישות ואין בו שום דבר רע. כך פירש האדמו"ר מקוצק את המשפט הקודם: "כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות" – כלומר, כשם שאין אדם כועס על פניו השונות של חברו, כך אין לו לכעוס על דעתו השונה.

יהודים אוהבים להתווכח וכמו שאמר מי שאמר: "שני יהודים – שלוש דעות"… [שימו לב שבמדינה ענקית כמו ארצות הברית, על 300 מיליון תושביה, ישנן בסך הכול שתי מפלגות ואילו בארצנו הקטנטונת יש 11 מפלגות ועוד כמה שלא מצליחות לעבור את אחוז החסימה…].

ובעוד שוויכוח שמנוהל נכון יכול להיות חוויה אינטלקטואלית עשירה, וויכוח שמסתבך עלול להפוך לאבק שריפה שמכלה את הבית, את המשפחה, את בית הכנסת ואת הקהילה.

ד"ר ג'ון מרדכי גוטמן הוא פסיכולוג ויועץ נישואים יהודי אמריקאי עם ותק של ארבעים שנה. גוטמן מנהל בוושינגטון "מעבדת אהבה" שחוקרת זוגות נשואים ואת הגורמים שמביאים חלילה להרס הזוגיות. כיום, הוא יכול להיפגש עם בני זוג ותוך דקות ספורות לכתוב על דף את הסיכויים שלהם לשרוד יחד יותר משלוש שנים. אחוזי הדיוק שלו הם למעלה מתשעים אחוז!

השיטה היא פשוטה (תנסו את זה בבית…): גוטמן מעלה ביניהם נושא לוויכוח, נושא שגרתי שזוגות רגילים להתווכח עליו, כמו הגרביים הזרוקות בסלון, אחריותו של מי להוציא את הילד מהגן, ומי אמור לקחת עבודה נוספת כדי לכסות את חוב המשכנתא התופח… והוא עוקב אחרי הדרך בה הם מתמודדים עם הדעה השונה. לדעתו, "כל הגורמים להצלחת הנישואים או להרס שלהם נמצאים בתוך ניהול וויכוח". ככל שהעימות מנוהל בצורה סבירה (נותנים לסיים משפט, מוכנות לשנות דעה) – גוטמן מעלה את הסיכויים הזוגיים שלהם. וככל שהעימות הופך להיות מתנכר – עולים האיומים כנגד הקשר.

וכאן עולה השאלה כיצד מתווכחים נכון? בהנחה שתמיד נתווכח ולעולם לא נסכים על כלום [מישהו אמר פעם: "נישואים הם חיים של אי הסכמה תמידית"…] עלינו ללמוד איך להפוך את הוויכוח לרגע של צמיחה והתפתחות במקום לחוות אותו כמוקד של עימות וכעס.

אנו רוצים לעשות זאת בעקבות אירועי הימים הללו, שהם מוזרים ומשונים מאין כמותם. אנו מדברים על אירוע מסתורי שהתרחש לפני קרוב לאלפיים שנה והפך את תקופת הימים הללו לימי אבל וצער: מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא.

להבין את גודל האסון שנחת על עם ישראל, עלינו לשוב אל הימים ההם. אלו היו הימים שאחרי החורבן השני, השלטון הרומי האכזר החריב את ירושלים והעם חיפש את דרכו. המאור הגדול באותם ימים היה רבי עקיבא. הגמרא מכנה אותו בשם 'אבי התורה שבעל פה', "כולהו אליבא דרבי עקיבא" (סנהדרין פו). הוא היה גדול הדרשנים של התורה ולכן תלמידיו היו האליטה הרוחנית והתורנית בעם ישראל. והנה הישיבה שלו כולה, על 24 אלף תלמידיה הגדולים, הפכה בימים ספורים למערת קבורה.

מה גרם לכך? הגמרא נוקטת, כאמור, בטעם: "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". וזה מעלה כמובן כמה שאלות גדולות: א. ממתי מגיע עונש מוות למי שלא מכבד את חברו?

ב. למה הם מתו בתוך תקופה קצרה של בין פסח לעצרת? הרי חוסר הכבוד ההדדי שלהם היה מסתמא תופעה שנמשכה הרבה זמן ולא רק ל"ג ימים?

ג. לגופו של עניין: מה פירוש המילים "לא נהגו כבוד"? מהם בדיוק עשו?

חדא"ג מהרש"א שם: אפשר דכל אחד דיבר לשון הרע והיה מספר בגנות חברו, וסימן למיתת 'אסכרה' היא לשון הרע [שהוא בגרון כמו לשון הרע שהוא בפה]. ואמר שמתו 'בין פסח לעצרת', להורות שמתו בהשגחה [עליונה ולא מסיבה טבעית של מגיפה וכיו"ב] כי הוא זמן ממוצע שקרוב לבריאות ורפואה.

מהעובדה שהם מתו ב"אסכרה", חיידק בגרון, מסיק המהרש"א שחטאם היה בעוון הקשור בפה. דהיינו שדיברו לשון הרע. וזה כמובן דבר תמוה מאוד: אם אנו אבלים עליהם עד היום, ברור שמדובר היה בגדולי ומאורי ישראל – וכיצד אנשים גדולים הופכים להיות חבורת מדברי לשון הרע?

יתירה מכך: כיצד מכל הישיבות לאורך ההיסטוריה, זה קרה דווקא בישיבתו של רבי עקיבא? הרי המשפט המפורסם ביותר שלו הוא: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". האם התלמידים לא שמעו מרבם את הכלל הגדול בתורה?!

ספרא קדושים יט,יח: אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.

חמור בהרבה מכך: רבי עקיבא לא היה רק 'נאה דורש', רבי עקיבא היה בעצמו אהבת ישראל!. כל מהותו של החכם הדגול הייתה אהבה בכלל ואהבה אינסופית לעם ישראל בפרט.

זה התחיל כבר מהאישיות שלו עצמה. הגמרא מספרת שני סיפורים שמעידים על הלב הענק שפעם בתוכו של רבי עקיבא: בתחילת דרכו היה עקיבא רועה פשוט בצאנו של כלבא שבוע. הוא לא ידע קרוא וכתוב, אך משום מקום נוצר קשר שידוכים בינו ובין 'הנסיכה' של ירושלים, רחל, בתו של כלבא שבוע. האבא לא ידע את נפשו מרוב בושה. הוא ניתק את הקשר עם בתו ולא הופיע בחתונתה. הגמרא (נדרים נ) מוסיפה ומספרת על הקרבן העצום שהקריבה רחל עבור החיים עם עקיבא. הם חיו באוהל ברחוב, הם שכבו על הקש בלילות הקרים של ירושלים ופעם נכנסו כמה קשים בשערה של רחל. אמר עקיבא בכאב: "אילו היה לי, הייתי נותן בראשך סיכת תכשיט עם 'ירושלים של זהב'".

וכאן מגלה הגמרא את הנקודה המעניינת מכל: מהי מצאה בו? מדוע רחל העשירה, העדיפה רועה צאן אנאלפבית על הירושה הענקית של אביה?

כתובות סב: רבי עקיבא היה רועה צאן אצל כלבא שבוע.  ראתה בתו שהוא צנוע ומעולה [בעל מידות נעלות] אמרה: אם אתקדש לך תלך ללמוד?! אמר: כן. שמע זאת אביה והוציאה מביתו והדירה מכל נכסיו.

רחל הוקסמה מהמידות הנעלות של הצעיר. היא העדיפה אדם אצילי כמותו שמייצג וויתור ואהבה על פני הבחורים השחצנים שהקיפו את אביה העשיר.

זאת עדות אחת על אופיו האישי של רבי עקיבא. והנה עוד סיפור, מדהים עוד יותר: הגמרא מספרת (שבת קכז) על פועל עני שהלך לעבוד אצל עשיר בגליל. הוא עבד אצלו שלוש שנים רצופות והחליט לשוב הביתה ליום הכיפורים. הוא ניגש לעשיר וביקש שכר על כל התקופה, אך העשיר אמר שאין לו לשלם. הפועל אמר בתדהמה: אולי יש לך נכסים לתת? אולי קרקע? אולי כרים וכסתות? אחרי הכול, אתה גר באחוזה אדירת ממדים. אך העשיר טען שאין לו כלום. הפועל המסכן לא כעס ולא הרהר על המעביד העשיר, אלא שב הביתה בידיים ריקות כמו שיצא לפני שלוש שנים.

אחרי החג הופיע העשיר בביתו של הפועל עם שלוש עגלות מלאות סחורה, ואז שאל את הפועל: מה חשבת עלי כשהתחמקתי מחובתי לשלם לך? אמר הפועל: לימדתי עליך זכות, אולי הקדשת את כל נכסיך לבית המקדש ולכן למעשה אין לך כלום. חיבק אותו העשיר ואמר: "כשם שדנת אותי לזכות – כך הקב"ה ידון אותך לזכות".

ב"שאילתות דרב אחאי גאון" מובא כי אותו פועל אצילי היה רבי עקיבא! (בתקופת היותו עני).

ועוד עובדה שלישית על רבי עקיבא, שהיא נוגעת בעיקר לענייננו: הוא לא היה רק אדם שכולו חסד בעצמו, אלא כך גם דיבר ודרש לתלמידיו. כל סגנון החשיבה שלו היה אופטימי ומלמד זכות על עם ישראל. עד כדי כך, שפעם אחת ויחידה שרבי עקיבא דרש רעיון שהיה לגנותו של עם ישראל, העירו החכמים בתדהמה: "רבי עקיבא עזב את מידת החסידות שלו".

סנהדרין קי: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא – דברי רבי עקיבא … אמר רבי יוחנן: שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה [שהיה תמיד מלמד זכות על ישראל].

וכאן עולה השאלה העצומה, כיצד דווקא קבוצת התלמידים הזו, שנשמה וחיה את הסגנון המכבד של רבי עקיבא, הפכה להיות כת של "מדברי לשון הרע", עד שלא ניתן היה להחזיק אותם בחיים?

אנו מוכרחים לומר כי יש סוג מסוים של מחלוקת שדווקא תלמידי חכמים נופלים בו. יש אופי הרסני במיוחד של מריבה שאיש אינו יכול להימלט ממנה.

מסביר הרבי מליובאוויטש דבר נפלא:

הפשט הוא הרבה יותר עמוק: חז"ל הפגינו בכל רוחם ונפשם את הערכתם לוויכוח. אם נסכם במשפט אחד את מבנה התלמוד כולו הוא: אנא, העריכו דעה שונה. חז"ל לא ראו בוויכוח רק עובדה קיימת, אלא סברו שבלעדיו אי אפשר להתקדם. נשים לב כי היהדות צמחה דרך מוסד המחלוקת, הפלוגתא. בית הלל ובית שמאי, רבי עקיבא ורבי ישמעאל, אביי ורבא – כולם היו זוגות שהתווכחו על כל דבר שזז וככה הביאו את ארון הספרים היהודי אל ממדיו המרשימים.

אולם אצל תלמידי רבי עקיבא אירע ההיפך הגמור. הם הפכו את הוויכוח התורני למריבה. במקום להעריך את הדעה השונה – הם נפגעו ממנה. חמור מכך וזאת הנקודה העיקרית: הם פירשו את הדעה השונה כחטא! כמו קלות דעת, כמו חוסר יראת שמים, כמו חוסר אכפתיות. וכאן הוויכוח הפך למריבה נוראה. הם כבר לא התווכחו, הם שללו האחד את השני.

יש משפט יפה שאומר כך: "ההבדל בין וויכוח למריבה הוא, שבוויכוח שוללים את הנאמר ובמריבה את האומר". ועוד משפט חד אומר: "וויכוח ראוי הוא כזה שבו כל צד בטוח שהצד השני טועה, בעוד שוויכוח לא ראוי הוא כשכל צד בטוח שהצד השני חוטא". זה השלב בו הוויכוח הופך לפילוג.

מדוע זה קרה דווקא להם? הרבי מליובאוויטש העלה נקודה מדהימה: רבי עקיבא היה טיפוס מוחלט. הוא היה קנאי לקדושה והלך עם האמת שלו עד הסוף. אנו זוכרים את דברי הגמרא הנוראים על רגעי מותו, כאשר הרומאים דקרו את גופו בשלוש מאות חניתות של ברזל והוא אמר: "כל חיי כמהתי למות על מסירות נפש והנה זכיתי לכך".

אך היכן שיש קנאות – אין הכלה!. איפה שישנה מסירות נפש ואכפתיות עד הקצה – קשה לייצר סובלנות. ולכן דווקא בבית מדרשו של רבי עקיבא, התפרק מוסד המחלוקת שהוא גאוותה של היהדות. התלמידים שכחו איך להתווכח ובמקום להעריך דעה שונה – תקפו אותה עם כל העוצמה. במקום לחפש "אחדות" – תלמידי רבי עקיבא תבעו "אחידות".

זה יכול לקרות בין תלמידי חכמים, אך זה קורה בעיקר בבית: דווקא במקום שיש בו אהבה – וויכוחים עולים לטונים גבוהים. אנו מצפים לתמימות דעים מהצד השני, ולכן כשמתרחש וויכוח, אנו נופלים לפרש את הדעה השונה כמו חוסר הערכה לאישיות שלי. 'אם הוא אוהב אותי – היה עליו להסכים אתי'.

אך האמת היא הפוכה: לא כל מי שחולק עליך – שונא אותך, ויותר מזה: במקום לחפש "אומרי כן" (יס מנים), אדם חכם יודע להעריך דעה שונה ומחפש דווקא את סיעור המוחות.

ליקוטי שיחות כב/139: לכל אחד מהתלמידים היה את הדרך בה הבין את תורת רבו ועל פיה עבד את ה'. אצל האחד היה העיקר אהבת ה' ואצל השני יראת ה'. ומכיוון שהיו תלמידי רבי עקיבא שעבדו בעניין של 'ואהבת לרעך כמוך', השתדלו להשפיע על חבריהם שגם הם יעבדו ה' בדרך זו. וכאשר החברים לא קיבלו את דעתם – הרי שלא נהגו כבוד זה בזה. עוד זאת: רבי עקיבא חי כל ימיו בתשוקה בעניין המסירות נפש, כפי שאמר לתלמידיו: 'כל ימי הייתי מצטער … מתי יבוא לידי ואקיימנו'. ותלמידי רבי עקיבא קיבלו ממנו את אותה התשוקה וכל עניין בעבודת ה' היה אצלם במסירות נפש שחדר את כל מציאותם – ולכן לא היה אצלם מקום לעניין אחר.

מה ניקח מכאן בפועל? הגמרא (עירובין יג) מעניקה טיפ ענק לניהול וויכוחים. הגמרא אומרת שההלכה נקבעה כדעת בית הלל, "מפני שנוחים הן … שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם".

בית הלל עשו שני דברים: א. הם הקשיבו עד הסוף לדברי בית שמאי. הם 'סגרו את הפה' עד שתלמידי בית שמאי סיימו לדבר והקשיבו להם בסבלנות. ב. יתירה מכך: כאשר נציג בית הלל היה קם לדבר, היה חוזר ומסכם תחילה את דברי בית שמאי ורק אחר כך מציג את העמדה השונה שלו.

בשפה הפסיכולוגית זה נקרא: "שיקוף". לוודא היטב שהבנת את דברי הדובר הראשון ולומר: "מה שאת אומרת בעצם הוא שאני לא מספיק נמצא בבית"… כך אפשר להיות בטוח שהקשבת היטב לדברי הזולת ואתה גם משדר לו את הכבוד הראוי לדעתו – גם אם הנך חלוק עליה לחלוטין.

ונסיים: בערב המהפכה באיראן בה עלה חומייני לשלטון, הרבי שלח כמה בחורים כדי להוציא משם ילדים וילדות יהודים. במבצע מורכב וחשאי, הוצאו משם מאות ילדים והוטסו לארצות הברית, שם שוכנו במוסד מיוחד שהוקם עבורם. כמה ימים לפני פסח, קיבלה הנהלת המוסד מסר מיוחד מהרבי: לא לשכוח להכין אורז לליל הסדר! כדי שתהיה לילדים הרגשה של בית…

נשים לב: אצל האשכנזים מחמירים לא לאכול קטניות בפסח, אבל הרבי הרגיש את הצורך השונה של אותם ילדים – והעניק להם את הכבוד הראוי.

השארת תגובה