ישראל כהן צודק 'ולאו מטעמיה'

ההתעלמות החרדית מטקסי יום הזיכרון אינה נובעת מהתנשאות או התרסה, אלא מתוך מטרה להנציח את זכר הנופלים בצורה שהחברה החרדית רואה כראויה ביותר

מנדל ראטה עם החיילים החרדים בגבעתי (11)
מנדל ראטה עם החיילים החרדים בגבעתי (11)
פולמוס נרחב שטף את המדיות השונות בשבוע החולף, בניסיון להבין איך ומדוע מתייחס הציבור החרדי לימי הזיכרון הממלכתיים לנרצחי השואה והנופלים במערכות ישראל. השיח נוצר כתוצאה מסרטון של העיתונאי ישראל כהן שטען שהחרדים הם לא חלק מכל הסיפור הזה, ולכן לא מעניקים חשיבות ליום הזה.
 
יש שלא הבינו נכון את המסר שביקש כהן להעביר (לפחות לפי מה שאני הבנתי), אז חשוב לשים דגש על הנקודה: הגרעין המרכזי של הציבור החרדי לא מייחס חשיבות ליום הזה, כמו שהוא גם לא משקיע מדי הרבה אנרגיה להבין למה הוא לא שם. הוא פשוט לא מכיר את זה, וזהו. זה מבחינתו כמו עוד איזה טקס מוזר של זרם מסוים. בדיוק כמו שהם לא יתעניינו במנהגי הדת ההינדית ובסיבות שהם לא חלק מזה, זה פשוט לא קיים אצלם. 
 
יש להם את זכר השואה כמו שהם חונכו מינקות לזכור, שהנקמה האמתית היא לגדל דור של יהודים יראי שמים המקפידים לקיים את 613 המצוות שהבורא ציווה, וזה מה שהצורר הנאצי רצה להשמיד. ובזה הם מתעסקים, מי יותר ומי פחות. טקסים (שאינם ציווי הבורא) מעולם לא היוו חלק בעולם של היהודי החרדי האותנטי.
 
ואם נסכם במשפט: הסיבה שהם לא נוטלים חלק באירועי הזיכרון (הן לשואה והן לחללי מערכות ישראל), אינה משום שהם לא מעריכים או מחשיבים את הנופלים, אלא כי הם רואים את הדרך להנציח את זכרם בצורה שונה לחלוטין.
 
וזו נקודה שחשוב להתעכב עליה בפרט בהקשר של יום הזיכרון לחללי צה"ל הקרב ובא: יש רבים בציבוריות הישראלית, שרואים בהתנהלות החרדית סוג של התרסה, של התנשאות. התחושה של חילוני ממוצע שרואה חרדי שלא עומד בצפירה, היא שהוא עושה זאת כי החייל שנפל לא מספיק חשוב בעינו. וכאן בדיוק נעוצה הטעות (כמובן אחרי שאנחנו מוציאים מהמשוואה את קיצוני הנטורי-קרתא על פלגיהם השונים שאינם מהווים אפילו לא אלפית מהציבור החרדי), ההערכה לפעילות של חיילי צה"ל נמצאת בכל מקום, נכון שההשקפה החרדית גורסת שלימוד התורה הוא ערך עוד יותר עליון ששומר על עם ישראל, ודווקא מכוחו מצליחים החיילים להתמודד עם האוייב, אבל זו כבר מחלוקת של אמונה שלא ניתן לגשר עליה.
 
ההבדל אם כן הוא רק בדרך ההנצחה הנכונה. החילוני חושב שכמה דקות של עמידת דום בצפירה של פעם בשנה הם הדבר הטוב ביותר שהוא יכול לתת לאותם נופלים, החרדי לעומת זאת יגחך על העמידה המשונה ויראה בה סוג של אמונה-תפלה (וזו זכותו, בדיוק כמו שהחילוני האתאיסט רואה לדוגמא בנטילת ד' המינים סוג של אופל פרימיטיבי), וילך לעשות את מה שהוא מאמין שהוא הכי טוב לחייל, קריאת משניות ואמירת תהילים.
 
כך שהשורה התחתונה שווה אצל כולם: לעשות מה שטוב לנופלים. כל הוויכוח הוא על הדרך איך להגיע לשם.
 
אני חושב שאחרי שהציבור הכללי יפנים את המסר הזה, יפלו הרבה מחומות האיבה והשנאה לחרדים, המתפתחים על רקע הימים האלו.
השארת תגובה