הרב העני הלך בעצימת עיניים

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים

פרשת מצורע אינה עוסקת רק בנגעי אדם אלא גם בנגעי בתים. כאשר חלילה מתגלה נגע בבית, על האדם להזמין את הכהן לראות את הנגע כדי שיפסוק את פסקו אודות טהרת הבית או ח"ו להיפך.

בטרם שיבוא הכהן לומר את דברו, כותבת התורה: "וציוה הכהן ופינו את הבית" – הכהן מורה על פינוי הבית ורק לאחר מכן מקיים את הדיון ההלכתי אם הבית טהור או טמא. רש"י מביא את דברי חז"ל שהסיבה לכך: שהתורה חסה על ממונם של ישראל ואפילו על ממון מועט. משום כך אמרה התורה שעל מנת שלא יטמא גם תכולת הבית ינתן זמן לבעל הבית להוציאם מביתו טרם נפסקה אודותיו.

הספורנו מביא רעיון נפלא אודות סיבת עיכובו של בוא הכהן על מנת שישלימו את פינוי הבית. וזה לשונו: "ולא יבוא (הכהן) קודם לכן, ובין כך יהיה זמן תשובה ותפילה לבעלים". כך שאי הבאת הכהן בבהילות הינה לתת זמן להתבוננות של בעל הבית על מה ה' עשה לו ככה.

ידוע היה עוניו של רבינו אברהם ה'אבן עזרא'. בכל אשר שלח ידו כדי להתפרנס ולהרויח-כשל, ובדרך כלל אף הצליח במזלו הביש להיות בעל חוב מעסק שכזה… תלמידיו ניסו מידי פעם לתת לו מתנת יד, אך האבן עזרא עמד על דעתו שלא ליהנות מבשר ודם כלל. באחד הימים החליטו תלמידיו להערים עליו, ופיזרו סכום גדול של מעות בצורה כזו על השביל בו עובר מדי יום בדרכו לתפילה, באופן שלא יהיה בו סימן ולא יהיה חייב בהשבת אבידה. כך ימצא את המעות 'שנפלו מהשמים' ויהיה לו כדי מחסורו.

אולם לתמיהתם בעת שעבר האבן עזרא במקום, עצם את עיניו והלך כעיוור כשידיו מושטות לפניו. לאחר מכן כששאלוהו מדוע נהג הבוקר ללכת בלי לראות? הסביר להם: יצאתי הבוקר בתחושה רעה על מזלי הביש, אולם התחזקתי בזה שעיוור למשל סובל הרבה יותר ממני. רציתי לחוש את טעמו של הסומא ל"ע ונהגתי כמוהו. כאשר פתחתי את עיני, התחלתי להתבונן על מצבי, וראיתי שעלי להיות מאושר על כך שיש לי זוג עיניים במתנת חינם מאת הבורא וכבר לא הציק לי העוני… אמרו התלמידים לעצמם: כמה ביש מזל רבינו האבן עזרא זי"ע.

סיפור זה מסביר את דברי הספורנו. האדם נדרש לפנות את כל הבית מכל חפציו, מלאכה שעורכת זמן לא מועט. ורק לאחר שמסיים שולח את אחד מבני ביתו לקרוא לכהן שיבוא. כשבעת ההמתנה הוא מסתכל ימינה ושמאלה ורואה שעתה אין לו אפילו שרפרף לשבת עליו, אין תמונה על הקיר, אין שום כלי בבית אפילו לשתות מים, הכל מפונה ונקי, חוץ מכתם מכוער על הקיר…

ואז, כשאין לאדם במה להתמקד במחשבתו, טבעו שהוא מהרהר במה שאירע לו. הוא מביט על הנגע בקירות הבית ומתחיל להרהר בשל מה באה אליו הרעה הזו? כך שהציווי לרוקן ולפנות את הבית, ורק אז לקרוא לכהן, הוא בכדי שבעל הבית יוכרח לעשות חשבון הנפש. אם יעצום את עיניו לרגע יצליח להתבונן ולהבין את מצבו.

התבוננות הינה טבע בנפש האדם, וכשאדם עורך את חשבון הנפש בעין בלתי משוחדת, כאשר הכל פנוי לפניו יגיע לאמת ויבין שחטא לבורא עולם ומתוך כך ישוב בתשובה. ומאידך כמובן יודה להקב"ה על כך ששפך חמתו על עצים ואבנים.

חכם עיניו בראשו, הוא מתבונן טרם בא הנגע, ואזי חייו טובים ומאושרים ולא מתמודד עם קשיים וצרות ל"ע.

דוגמא לכך מצינו במדרש (הביאו רש"י, דברים א י"ג): "חכם דומה לשולחני עשיר – כשמביאין לו דינרין לראות רואה, וכשאין מביאין לו יושב ותוהה. נבון דומה לשולחני תגר – כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו מחזר ומביא משלו". דהיינו, השולחני בקי בערכן של מעות. אלא שהחכם יודע רק להבחין כאשר המעות מועמדות ומוצגות לפניו וקובע שווין. לעומתו הנבון, מתבונן תמיד במה שבידו וגם כשאין בידו, ולומד עוד ועוד. הוא יודע לנצל גם את הזמן שאין מטבעות.

לצערנו החיים מזמנים לנו בשטף מרוצת החיים את כל הסיבות שבעולם מדוע לא להתבונן. אנו מנסים כל דבר, מגששים אחרי כל הנאה, 'רק כדי להרגיש איך ההרגשה'… אמרה התורה: חבל שכך, אולם לפעמים נעצר מירוץ החיים ל"ע בכדי שיוכרח האדם לראות את האמת, יוציא ויפנה את ביתו מכל מיני מפריעים וכך יעמוד מול האמת לבדה וישוב ליוצרו בכל לב.

השארת תגובה