לכבד את ההורים כמו את בורא עולם

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

כדי לעמוד כראוי על עוצמת היחס המכבד הנדרש כלפי ההורים על פי תורת ישראל, נתבונן יחד בדברי התלמוד: תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", ונאמר: "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ". השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום. נאמר: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", ונאמר: "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא." השווה הכתוב מורא אב ואם למורא המקום. נאמר: "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת", ונאמר: "אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹקָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ". השווה הכתוב ברכת [כלומר, קללת. ונקט לשון נקיה] אב ואם, לברכת המקום. וכן בדין [כך צריך שיהיה], ששלשתן שותפין בו. תנו רבנן, שלשה שותפין הן באדם: הקדוש ברוך הוא, ואביו, ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני".

משמעות הדברים היא כי מנקודת מבט אמיתית, על האדם להתייחס להוריו ביראת הכבוד הראויה לבורא העולם (!) שהרי הם שותפיו של האלוקים ביצירתו. הוא נתן את הנשמה הרוחנית, והם נתנו את חומר הגוף. לפיכך, כלפי בנם, הרי הם בדרגת חשיבות התואמת לחשיבותו של הבורא. ואין זה משנה באיזה מעמד חברתי נמצא אותו בן ביחס אליהם.

המקרה היחיד בו מותר לבן לעבור על בקשת או ציווי הוריו, הוא רק אם חלילה הם מצווים אותו לעבור עבירה. שהרי אחרי הכל, גם הם חייבים בכבודו של מי שברא את כולם. עקרון זה נלמד מהפסוק המורכב משלשה חלקים, הנראים כבלתי שייכים זה לזה: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם". מדוע נקשר מורא ההורים עם שמירת השבת, ומה פשר סיום הפסוק 'אני ה' אלקיכם'? אלא בא לומר: איש אמו ואביו תיראו, אבל את שבתותי תשמורו. ואם הם מצווים אתכם לעבור עבירה, אל תשמעו להם, שהרי אני ה' אלקיכם. של כולכם. אולם כל ציווי שאינו סותר את רצון הבורא, כגון אם אחד מהם מבקש לסייעו בדבר מה, לבצע פעולה כל שהיא, להימנע ממעשה מסוים וכל כיוצא בזה, על הבן לחוש באותה שעה כאילו הבורא בכבודו ובעצמו התגלה כעת לפניו, ואומר לו את המילים הנאמרות על ידי ההורים.

ואם כך במילוי משאלותיהם ובהשׂבעת רצונם, קל וחומר שעל הבן להיזהר שלא לבצע שום פעולה העלולה לגרום להם צער. אלא אדרבה, יתבונן תמיד במחשבתו כיצד בידו לגרום להם נחת ובמה יוכל לשמחם ולהסב להם קורת רוח. שהרי אפילו מצד הכרת הטוב הפשוטה על כל אשר טרחו ועמלו בעבורו מאז לידתו ועד עומדו ברשות עצמו, חייב הוא להם חוב שאין לו גבול. וקל וחומר לאחר שמצוות מלכו של עולם היא עליו, לכבד את ההורים שהביאוהו לעולם, אפילו במקרה בו לא גידלוהו בעצמם ולא טרחו כלל בסיפוק צרכיו. שהרי הם שותפיו של בורא העולם בבריאתו של ילד זה.

ומסופר בתלמוד: "שאלו את ר' אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו. ביקשו ממנו חכמים אבנים [יקרות] לאפוד [שבבגדי הכהן הגדול] בששים ריבוא שכר [ברווח של שש מאות אלף מטבעות] ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא [רב כהנא גרס שהיה זה רווח של שמונה מאות אלף מטבעות], והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו [להעירו כדי ליטול את המפתח לפתוח את תיבת האבנים היקרות. וכך הפסיד את העסקה]. לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו [לרוכשה]. אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם, אתם נותנים לי. אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא. ואמר רבי חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה – כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה [הגוי אינו מצווה במצות כיבוד הורים, לפי שאינה אחת משבע המצוות שהגויים חייבים בהן. אלא מקיימה מתוך ההיגיון]".

ועוד מסופר בתלמוד שם על הנהגתו המופלאה של אותו גוי מאשקלון: "פעם אחת היה לבוש סירקון [לבוש יוקרה מפואר] של זהב [רקום חוטי זהב], והיה יושב בין גדולי רומי. ובאה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה".

גם לצורת פניית הבן להוריו בשעה שמספק להם את צרכיהם, מייחסת התורה חשיבות רבה. וכדברי האמורא אבימי בנו של רבי אבהו: "יש מאכיל לאביו פסיוני [עוף יוקרה שהוא מאכל עשירים] וטורדו מן העולם [נענש על כך], ויש מטחינו בריחיים [שהיא מלאכה קשה] ומביאו [מעשה זה] לחיי העולם הבא". ובתלמוד ירושלמי מובאים שני סיפורים המסבירים זאת: "מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני. פעם אחת אמר לו אביו: מאין לך כל אלה? אמר לו: סבא! מה אכפת לך? טחון ואכול!" ולעומתו, "מעשה באחד שהיה טוחן בריחיים [ומכך היה מפרנס את משפחתו] והיה לו אב זקן. ושלח המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך. אמר לו בנו: אבא טחון [במקומי לפרנסת המשפחה], ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה [שם יעבידו אותך ללא גבולות]". הרי לנו שדרך הביצוע המעשי של מצות כיבוד ההורים סובבת סביב ציר תחושתם הטובה של ההורים והדאגה לרווחתם בהתאם לנסיבות.

ואכן, העיד רבי אבהו, אביו של אבימי, על בנו שהיה מיישם גישה זו באופן מושלם. וכלשונו: "כגון אבימי ברי, קיים מצות כיבוד". התפעלות זו נבעה מהעובדה ש"חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו [לאבימי היו חמישה בנים גדולים שהיו סמוכים על שולחנו]". ובכל זאת, "כי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא [כאשר היה בא הסבא, רבי אבהו, ונוקש בדלת], רהיט ואזיל ופתח ליה, ואמר אין אין עד דמטאי התם [היה רץ אבימי עצמו ולא שולח את אחד מבניו, כאשר תוך כדי מרוצתו היה אומר כן, כן, פותח, פותח, עד אשר היה מגיע אל הדלת. וזאת כדי לכבד את אביו, על ידי המסר שכולו נתון לו כעבד לפני רבו]. יומא חד אמר ליה: אשקיין מיא [יום אחד ביקשו אביו: השקני מים], אדאייתי ליה נמנם [עד שהביא לו, התנמנם אביו]. גחין קאי עליה עד דאיתער [נשאר גוחן כלפיו דרך כבוד עם המים בידו, עד שהתעורר]. איסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף [הסתייע הדבר משמים ובשעת המתנה זו התחדש לאבימי ביאור בפרק התהילים מזמור לאסף]".

ועוד מספרים חז"ל: "רבי טרפון הוה ליה ההיא אמא, דכל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא גחין וסליק לה [לרבי טרפון הייתה אמא, אשר בכל זמן שהייתה צריכה לעלות למיטתה הגבוהה היה מתכופף כדי שתעלה על גבו, במקום שתעלה על שרפרף]. וכל אימת דהות נחית, נחתת עלויה [וכן כשהייתה יורדת ממיטתה, היה דורש שתרד דווקא על גבו. וזאת על אף שהיה מגדולי הדור, כדי להראות לה את הכרת הטוב והתבטלותו המוחלטת כלפיה]". וכן: "רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאמיה [כאשר היה שומע קול פסיעות אמו], אמר: איקום מקמי שכינה דאתיא [אקום מלפני השראת שכינת הבורא שבאה]".

זוהי ההתייחסות האמיתית והנכונה הראויה לכל אדם, בכל מה שנוגע לגישתו כלפי מי שעומדים מאחורי כל הווייתו וכל קנייניו בעולם.

השארת תגובה